ע"פ 5680/15. ניקלוא סעיד ואח' נ' מדינת ישראל

           מונח לפניי ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה במ"ת 1174-05-15 (כב' השופט י' ליפשיץ) בבקשה לחילוט זמני לפי סעיף 36ו לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן: הפקודה).

רקע

1. כנגד המערער הוגש כתב אישום הכולל שני אישומים בגין עבירות של קשירת קשר לפשע, סחר בסם מסוכן והחזקת סם שלא לצריכה עצמית, כולן בקשר לסם שמכר המערער לסוכן במסגרת מבצע משטרתי בשני מועדים שונים. על פי הנטען, בכל אחד מהמועדים מכר המערער 50 גרם סם מסוכן מסוג קוקאין. במסגרת כתב האישום ביקשה המשיבה להכריז על המערער כ"סוחר סמים", בהתאם לסעיף 36א(ב) לפקודה. המשיבה הגישה במקביל לכתב האישום בקשה למתן צווי חילוט זמניים ולמתן הוראות לניהול רכוש, בהתאם לסעיף 36ו(א) לפקודה, המתייחסת לרכוש מגוון בו, בין היתר, מלאי עסקי, כספים וחשבונות של עסק בשם "עצי כבר יאסיף", מספר רכבים, סכומי כסף במזומן וזכויות המערער בבית משפחתו.

2. בית המשפט המחוזי קיבל באופן חלקי את בקשת המדינה. הקביעות הרלוונטיות לערעור זה נוגעות לרכוש חברת "עצי כפר יאסיף" (להלן: החברה), וכן לאחד הרכבים שנתפס ורשום על שם אדם העוסק במסחר במכוניות. נקבע, לכאורה, כי החברה מצויה בשליטתו המהותית של המערער וכי חשבונותיה, רכושה והמלאי העסקי השייך לה נתפסו כדין. עם זאת, נקבע כי ניתן לשחרר את המלאי העסקי של החברה בכפוף להפקדת סכום של 300,000 ש"ח במזומן או בערבות בנקאית, קרוב ל-60% משווי המלאי כפי שנקבע על ידי בית המשפט, וחתימה על התחייבויות צד ג' בערך כולל של 400,000 ש"ח. באשר לרכב האמור, נקבע כי ניתן יהיה לשחרר את הרכב בכפוף להפקדת 50% מערכו, ובתוספת חתימה על התחייבויות צד ג' בערך של 120,000 ש"ח.

3. עיקר טענות המערער כנגד הכרעת בית המשפט המחוזי הינן כי האמצעים להשגת המלאי העסקי של החברה הוכחו כחוקיים, וכי התנאים שנקבעו לשחרור המלאי וכן לשחרור הרכב, מחמירים יתר על המידה. המשיבה סומכת ידה על החלטת בית המשפט המחוזי, ומדגישה כי התנאים שנקבעו לשחרור המלאי הכרחיים לאור העובדה כי מדובר במלאי מתכלה.

המסגרת המשפטית

1. חילוט רכושו של אדם שהורשע בעבירת סמים נע בשני מסלולים. המסלול האחד מתמקד במעשה – העבירה, והשני בעושה – העבריין. הנתיב הראשון מוסדר בסעיף 36א לפקודה אשר קובע:

36א.      (א)   הורשע אדם בעבירה של עסקת סמים, יצווה בית המשפט, זולת אם סבר שלא לעשות כן מנימוקים מיוחדים שיפרט, כי בנוסף לכל עונש יחולט לאוצר המדינה כל רכוש שהוא –

(1)  רכוש ששימש או נועד לשמש כאמצעי לביצוע העבירה או ששימש או נועד לשמש כדי לאפשר את ביצוע העבירה;

(2)  רכוש שהושג, במישרין או בעקיפין, כשכר העבירה או כתוצאה מביצוע העבירה, או שיועד לכך.

עינינו רואות קיומה של זיקה בין הרכוש מושא צו החילוט לבין העבירה. בהתאם, אין תמה כי הסעיף נוקט בלשון ציווי כך שעל בית המשפט לצוות על חילוט, זולת קיומם של נימוקים מיוחדים. במסלול זה, הרכוש הינו תוצאה ישירה של העבירה.