ע"פ 5385/16 רפאל בן שמעון נ' מדינת ישראל

השופט ס' ג'ובראן:

1. לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (סגנית הנשיא ר' לורך) בת"פ 30165-01-15, מיום 31.5.2016, במסגרתו הושת על המערער עונש של 20 חודשי מאסר בפועל, וכן הופעל עונש מאסר על תנאי שהושת על המערער בהרשעה קודמת בחופף ובמצטבר, כך שסך עונש המאסר בפועל שירצה יעמוד על 24 חודשים; 8 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים שלא יעבור עבירת אלימות או רכוש מסוג פשע; 4 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים שלא יעבור עבירת אלימות או רכוש מסוג עוון; פיצוי למתלוננת בסך 2,000 ש"ח.

רקע והליכים

2. המערער הורשע על יסוד הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בביצוע עבירות קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); ונסיון שוד לפי סעיף 403 סיפא לחוק העונשין. על פי עובדות כתב האישום, המערער קשר קשר עם נאשם נוסף (להלן ביחד: השניים) ועם אחר לשדוד סניפים של בנק הדואר. האחר הסיע את השניים לשני סניפי בנק דואר אותם ניסו לשדוד באמצעות שימוש בחפץ חד ובאקדח דמה, בעודם רעולי פנים. בסניף הראשון שאליו פנו, נעלו עובדי הבנק את הדלתות ולא אפשרו לשניים להיכנס. כעבור חצי שעה ניסו לשדוד סניף נוסף. בבואם להיכנס לסניף השני דחפו אישה ואיש שעמדו בכניסה ונכנסו אל הסניף, אזי נעלו פקידות הסניף את הכספת הפנימית והזעיקו עזרה. בעקבות זאת השניים ברחו מהסניף והאחר מילט אותם ברכבו.

3. בגזר דינו עמד בית המשפט המחוזי על הערכים החברתיים המוגנים שנפגעו מביצוע העבירות, על הנסיבות הקשורות בביצוען ועל מדיניות הענישה הנהוגה. בנוגע לערכים החברתיים שנפגעו מנה בית המשפט את הביטחון האישי, שלמות הגוף, כבוד האדם, השמירה על הקניין, ותחושת הביטחון. אשר לנסיבות ביצוע העבירות, קבע בית המשפט המחוזי כי קיימות מספר נסיבות מחמירות, ובהן העובדה שהמעשים לא היו ספונטניים אלא כללו תכנון מקדים לרבות הצטיידות בחפץ חד ובאקדח דמה וביגוד לכיסוי הפנים; העובדה שהמעשים נעשו בצוותא; והעובדה שלאחר שלא צלחה תכניתם בסניף הראשון בחרו השניים לנסות ולבצע נסיון שוד נוסף, תוך דחיפת אנשים שהיו בבנק, דבר המלמד על תעוזה שמטרתה להשיג רווח כספי קל. לצד זאת, ציין בית המשפט כי אמנם לאור כשלון התכנית לא נגרם נזק לרכוש, אך כתוצאה מהמעשים נגרם נזק פיזי קל למתלוננת, אשר פונתה לקבלת טיפול רפואי ואף סבלה מחרדה בימים שלאחר האירוע. בהמשך פנה בית המשפט המחוזי לבחון את מדיניות הענישה הנהוגה. בית המשפט המחוזי ציין כי קיים מנעד ענישה מגוון במעשי שוד נוכח נסיבותיהן המגוונות, וסקר פסקי דין שונים שמצא רלוונטיים לעניינו של המערער. על יסוד הדברים, העמיד בית המשפט המחוזי את מתחם הענישה ההולם על 36-12 חודשי מאסר.

           לאחר מכן, קבע בית המשפט המחוזי את העונש המתאים למערער בתוך המתחם. במסגרת שיקוליו לקולה, התייחס בית המשפט המחוזי לעובדה שהמערער הודה בביצוע העבירות כבר בחקירתו במשטרה וכך חסך זמן שיפוטי משמעותי; לגילו הצעיר; לנסיונו להקים עסק ולנהל אורח חיים נורמטיבי וכן לנכונותו הראשונית להשתתף בהליך טיפולי. לצד זאת, בית המשפט התייחס לחומרה לעברו הפלילי של המערער שהורשע בעבר בעבירות זהות, במסגרתן נגזר עליו עונש קל וכן עונש מאסר על תנאי; ולכך שחרף הרשעה זו הוא לא חזר לתלם ושב לבצע עבירות. בנוסף, בית המשפט המחוזי נדרש לתסקיר שירות המבחן בעניינו של המערער, שהצביע על דפוסי אישיות בעייתיים, חשיפה לחברה שולית והתייחסות חלקית לעבירות שביצע. על יסוד כל האמור, נקבע עונשו של המערער כפי שפורט בפסקה 1 לעיל. מכאן הערעור שלפנינו.

טענות הצדדים בערעור

4. בערעורו, המערער גורס כי בית המשפט המחוזי החמיר בקביעת העונש המתאים בעניינו, ומבקש מבית משפט זה הקלה בעונשו. לשיטת המערער, שגה בית המשפט המחוזי כשדחה את בקשתו כי יוגש תסקיר משלים בעניינו, לאחר שבתסקיר שירות המבחן שהוגש לא נכללה כל המלצה שיקומית. יתר על כן, המערער סבור כי מתחם הענישה שנקבע בעניינו מחמיר מדי. הוא מטעים כי המתחם שנקבע הולם להרשעה בעבירות שוד ולא לעבירת הנסיון לשוד, בה הוא הורשע; וכן כי היה מקום להתחשב בכך שמשנתקל בקשיים בביצוע העבירה, המערער חדל ונסוג, ולא השתמש באמצעים אלימים כדי להשלימה. נוסף על כך, לעמדת המערער היה מקום לקבוע את עונשו באופן זהה לעונשו של הנאשם הנוסף – זאת חרף היעדרו של עבר פלילי וחרף ההמלצה השיקומית של שירות המבחן בעניינו של הנאשם הנוסף. בנוסף, לאור חלוף הזמן מהרשעתו הקודמת ולאור העובדה שאותה ענישה הייתה מחמירה יתר על המידה לשיטתו, המערער סבור כי היה מקום להורות על הפעלת עונש המאסר על תנאי כולו בחפיפה לעונש שהוטל בהליך זה, ולא במצטבר. כמו כן מציין המערער כי יש מקום להתחשב בנסיבותיו האישיות, לרבות המצאותו בזוגיות קבועה והיותו הורה לתינוקת בת חצי שנה.

5. מנגד, המשיבה טוענת כי יש לדחות את הערעור. לשיטתה, נסיבות העבירות שבהן הורשע המערער, ובהן נסיון השוד בסניף השני זמן קצר ביותר לאחר הנסיון בסניף הראשון – מצביעות על תעוזה גדולה המהווה נסיבה מחמירה. בנוסף, המשיבה סבורה כי מתחם הענישה שנקבע אינו חורג מהענישה הנוהגת. אשר לקביעת העונש המתאים למערער, המשיבה גורסת כי נוכח עברו הפלילי של המערער בעבירות זהות ונוכח העובדה שבית המשפט הקל בעונשו בעבירה הקודמת – יש מקום להחמיר בעונשו ביחס לנאשם הנוסף.