ע"פ 52800-02-16 ואח'

השופט יואל עדן:

1.זהו ערעור על החלטת בית משפט השלום באשקלון (כב' ס. הנשיאה השופטת ד. כהן) במסגרתה נדחתה בקשת המערער לפסיקת הוצאות לפי סעיף 80 לחוק העונשין.

כנגד המערער הוגש כתב אישום אשר ייחס לו ביצוע עבירות של החזקת חיית בר מוגנת בניגוד לסעיף 8(א)(3) ו – 14(א) לחוק הגנת חיית בר וסחר ללא היתר בחיית בר מוגנת.

בהכרעת הדין זוכה המערער מהמיוחס לו בכתב האישום, זיכוי אשר נבע מקביעת בית המשפט קמא על כי יש לפסול ראיות שהתקבלו מחיפוש שבוצע, לאור הלכת בן חיים (רע"פ 10141/09 בן חיים נ' מדינת ישראל (6.3.2012)).

לאחר הזיכוי הוגשה ע"י המערער בקשה לפסיקת פיצוי לפי סעיף 80 לחוק העונשין, במסגרתה נטען כי מתמלאות במלואן שתי העילות המצדיקות פיצוי לפי סעיף 80, במקרה זה מן הראוי כי לא יוגש כתב אישום כלל כנגד המערער, או למצער כי יבוטל כתב האישום לכל המאוחר ביום 28.10.13, וכי המדינה נוהגת כמדיניות שלא להגיש כתבי אישום במקרים דומים ראייתית למקרה זה, או למצער לביטולם במקרים דומים, והמשיבה לא פעלה בהתאם למדיניותה, הגישה כתב אישום, ניהלה את המשפט עד תום, וגרמה למערער עוגמת נפש והוצאות מיותרות.

בהחלטה מיום 18.1.16 נדחתה בקשתה הפיצוי ונקבע כי לא קמה בעניינו של המערער העילה הראשונה, בדבר העדר יסוד לאשמה, זאת בשים לב לכך שהלכת בן חיים הינה ממועד שלאחר כתב האישום, וגם לפיה אין מדובר באופן אוטומטי בפסלות חיפוש, וגם לא העילה השנייה בדבר "נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי", בשים לב לכך שלבית המשפט שיקול דעת רחב, לרבות בחינת טיב הזיכוי, הטעמים שניתנו לו וכל שאר הנסיבות, ובנסיבות העניין היה מקום לליבון והכרעה של מכלול הנסיבות לרבות אלו שעמדו ביסוד החיפוש, ועמדת המאשימה, אף אם בסופו של יום נדחתה, לא היתה נטולת היגיון, וביחס לטענת אכיפה בררנית, לא מצא בית משפט קמא כי המאשימה, בנסיבות מקרה זה, נהגה בחוסר סבירות.

2.בנימוקי הערעור חוזר המערער על הטענות שהועלו בפני בית משפט קמא. נטען כי אכן הלכת בן חיים ניתנה לאחר הגשת כתב האישום, אולם כבר מתחילת התיק הועלתה טענת ההגנה כי מדובר בחיפוש לא חוקי, המאשימה ידעה מלכתחילה כי ההגנה ממקדת טענותיה בעניין זה ובחרה שלא לחזור בה מכתב האישום. המאשימה לא פעלה בדרך שהיתה חובה עליה לפעול כתביעה סבירה, אין חשיבות למועד מתן הלכת בן חיים, ולאור מכתב של ראש אגף החקירות נטען כי כאשר קיימת בעיה ראייתית לפי הלכת בן חיים, המדינה נמנעת מלהגיש כתבי אישום ולכל הפחות חוזרת בה מכתבי אישום שכבר הוגשו, ולמרות זאת המשיכה המשיבה בהליך כנגד המערער.

נטען כי הנסיבות המצדיקות פיצוי היו ידועות למשיבה עוד מתחילת התיק, והתנהלות המשיבה, מקימה את החלופה השנייה לפי סעיף 80 לחוק העונשין בדבר "נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי", ונטען לאכיפה בררנית, הן לאור מכתב של ראש אגף החקירות על ביטול סדרת כתבי אישום, והן לאור כך שכנגד אחרים שהיו יחד עם המערער, לא הוגש כתב אישום, והמשיבה בחרה להגיש את כתב האישום רק כנגד המערער, שעה שבמקום נתפסו שלושה אנשים.

ב"כ המשיבה עותר לדחיית הערעור.

ביחס לאכיפה הבררנית בהקשר של אלו אשר נתפסו יחד עם המערער, נטען כי האישום עסק בהחזקה וסחר של חיית בר, והראיות הספציפיות המפלילות נתפסו בתיקו של המערער, יתר הראיות לא הובילו למסקנה בדבר ציד לא חוקי, ומכאן שהוא הואשם בעבירות המסוימות האמורות, וכנגד האחרים שהיו עימו לא הוגש כתב אישום, ולא קמה טענה בדבר אכיפה בררנית.

נטען כי ההחלטה לפי סעיף 80 הינה סבירה, לא ניתן לומר שלא היה יסוד לאשמה, ואך לאור עמימות מסוימת מדו"ח פעולה, כך שלא ניתן לקבוע חד משמעית האם בוצע חיפוש שבעטיו נתפס התיק, או שהפקח הבחין בנוצות ובדם כשהמערער הוציא את רישיונו כדי להציג רישיונות ציד ונשק לפקח, לא הוגש ערעור.

עוד נטען כי בית משפט לא מצא טעם ונסיבות אחרות שיצדיקו את פסיקת ההוצאות, וכי ההחלטה אם לקבל ראיה או לא הינה לאחר בחינת כלל העדים וביצוע האיזון.