ע"פ 4556-15 חישיבון נ' מדינת ישראל

1. ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ע' חן-ברק) מיום 11.6.2015 בתיק עפ"ת 50784-05-14, בה נדחתה בקשה של המערער להארכת מועד להגשת ערעור על החלטתו של בית משפט השלום לתעבורה בחיפה, שלא לבטל את פסק דינו במסגרתו הורשע המערער בעבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף (תת"ע 875-06-13).

2. ביום 23.6.2013 הורשע המערער, בהעדרו, בעבירה של נהיגה ללא רישיון תקף לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש]. הדיון בענין גזר הדין התקיים ביום 8.10.2013, בנוכחות המערער, ובסיומו ניתן גזר הדין בגדרו נגזרו על המערער העונשים הבאים: פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 7 חודשים; קנס בסך 1,500 ₪; פסילה על תנאי של 3 חודשים למשך 3 שנים, וכן עונש מאסר על תנאי לתקופה של 4 חודשים למשך 3 שנים.

3. ביום 1.2.2015, כ- 16 חודשים לאחר מתן גזר הדין, הגיש המערער בקשה לבית משפט השלום לביטול פסק הדין, בנימוק שהוא הורשע בהעדרו וללא שניתנה לו ההזדמנות לטעון לחפותו. ביום 8.3.2015 דחה בית המשפט את הבקשה. בהחלטתו ציין בית המשפט כי הדיון בענין גזר הדין התקיים בנוכחות המערער וכי בדיון זה הודה המערער בביצוע העבירה שיוחסה לו. כן צוין כי בעקבות בקשתו לביטול פסק הדין התבקש המערער להציג אישורים לכך שבמועדים הרלבנטיים החזיק ברישיון נהיגה בר תוקף, ואולם האישור שהגיש המערער מעיד דווקא כי במועד הרלבנטי נהג המערער ללא רישיון נהיגה תקף. לפיכך, קבע בית המשפט, כי "בהעדר טענת הגנה מוצקה וממשית" הוא דוחה את הבקשה.

4. המערער הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי (עפ"ת 43784-03-15), אך בדיון שהתקיים בערעור ביום 6.5.2015, ביקש המערער למחוק את הערעור "בהמלצת בית המשפט ולאור דברים שהועלו", תוך שהבהיר כי בכוונתו לפנות בבקשה להארכת מועד לבית משפט השלום או לערכאת הערעור.

5. ביום 27.5.2015 הגיש המערער בקשה לבית המשפט המחוזי להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת בית משפט השלום שלא לבטל את הרשעתו. ביום 11.6.2015 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה. נקבע, כי בהתאם להלכה הפסוקה נדרש "טעם ממשי המניח את הדעת" לשם מתן ארכה להגשת ערעור בהליך פלילי, וכי במקרה הנדון "לא הצביע המערער על טעם כלשהו אשר הצדיק את האיחור הניכר מאוד בהגשת הערעור" (ההדגשות במקור). בית המשפט גם עמד על השתלשלות ההליכים, שפורטה לעיל, וקבע כי נוכח זאת גם סיכויי הערעור נחזים להיות נמוכים.

החלטה זו היא מושא הערעור שלפני.

6. בכתב הערעור נטען כי בית משפט השלום דן בבקשת הביטול של המערער, ועל כן הערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי - בתוך 30 הימים שלאחר מתן ההחלטה בבקשה זו - לא הוגש באיחור, והמערער לא היה צריך כלל להגיש בקשה להארכת מועד להגשת הערעור, בניגוד לעמדת בית המשפט המחוזי. לגופם של דברים נטען, כי העבירה שבה הורשע המערער הייתה עבירה של נהיגה ללא רישיון תקף לאותו סוג רכב שבו נהג המערער, ואילו בפועל היה למערער רישיון אך הוא לא היה בתוקף. בהקשר זה נטען, כי המערער אמנם הודה בעבירה זו בדיון בגזר דינו, אך הדברים אינם מתיישבים עם המציאות בפועל. אשר להגשת הבקשה לביטול פסק דין באיחור, נטען כי הדבר נבע מנסיבות רפואיות-אישיות של המערער. בדיון בעל פה חזר בא כוח המערער על טענותיו אלה, תוך שהבהיר, כי המערער אמנם כבר ריצה את עונש הפסילה, אך ההליך כעת מכוון להביא לביטול המאסר על תנאי שנגזר על המערער.

מנגד, טענה באת כוח המדינה, כי בית משפט השלום דחה את בקשת המערער, הן לגופה והן לענין הארכת המועד שנתבקשה. ומכל מקום, המערער ערער לבית המשפט המחוזי נגד ההחלטה לגופה, כגרסתו, אך חזר בו מהערעור, ועל כן אינו רשאי היום לחזור לטענה שיש לו זכות לערער על החלטת בית משפט שלום לגופה ללא צורך בהארכת מועד.