מדינת ישראל נ' עמוס ואח'

לפנינו שני ערעורים שנשמעו במאוחד על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט ש' הרבסט) מיום 7.12.15 בגדרו הורה על זיכויו של המשיב בע"פ 42661-01-16 (להלן – עמוס) מן העבירות שיוחסו לו בכתב האישום וכן הורה על זיכויו של המשיב בע"פ 40383-03-16 (להלן – ברוך) ממרבית העבירות שיוחסו לו בכתב האישום והרשיעו אך בעבירה של אי ציות לתמרור עצור על פי תקנה 22(א) לתקנות התעבורה התשכ"א-1961.

1. המערערת הגישה נגד עמוס וברוך, בן ואב, כתב אישום. על פי הנטען בו, ב-31.10.09 בסביבות השעה 22:00, נהג עמוס ברכב מסוג איסוזו טנדר בצומת "מצודת אדומים", בכביש מעלה אדומים הישן, והתנגש ברכב מסוג פורד טרנזיט שעשה את דרכו לכיוון מעלה אדומים. בכיוון נסיעת נהג הטנדר היה מוצב תמרור עצור. כתוצאה מן התאונה נפצעו נהג הטרנזיט ו-6 נוסעים שהיו בו והם נזקקו לטיפול רפואי. דקות ספורות לאחר מכן, הגיע לזירת התאונה ברוך ביחד עם אשתו, קרן. השניים הגיעו ברכב אחר ועמוס עזב את המקום ביחד עם קרן ברכב האחר. כתב האישום ממשיך וטוען כי ברוך הציג עצמו בכזב, בפני השוטרים ובוחן התנועה שהגיעו למקום, כאילו הוא נהג בטנדר. ברוך אף שחזר בפניהם את התרחשות התאונה ומסר להם כי היה בדרכו מכיוון מעלה אדומים לירושלים, כי בצומת "מצודת אדומים" פנה שמאלה לתוך עיסוויה על מנת לבצע פניית פרסה בתוך הכפר וכי במהלך הפנייה שמאלה, קיבל מכה מימין מרכב הטרנזיט. לטענת המערערת עשה זאת ברוך בכוונה להכשיל את החקירה ובכזב. בהמשך, בתחנת המשטרה, מסרו עמוס וברוך עדויות לפיהן ברוך הוא זה שנהג בטנדר וגם זאת בכזב ובכוונה להכשיל את החקירה.

בגין המתואר לעיל, ייחסה המערערת לעמוס וברוך עבירות של שיבוש מהלכי משפט (סעיף 244 לחוק העונשין, התשל"ז-1977) ומסירת ידיעה כוזבת (סעיף 243 לחוק האמור). בנוסף ייחסה המערערת לעמוס עבירות של אי ציות לתמרור עצור ועזיבת מקום תאונה (תקנה 144 לתקנות התעבורה).

עדי התביעה שנכללו בכתב האישום היו נהג רכב הטרנזיט, מר סליימה מופיד (להלן – סליימה), וכן מספר שוטרים ובכללם בוחן תנועה וגובי הודעות.

2. כתב האישום הוגש במאי 2012 ובפברואר 2014, משראתה המערערת כי טרם נקבע בו דיון, הגישה בקשה לקביעת מותב ולהחשת מועד דיון. בעקבות הבקשה נקבע התיק להקראת כתב אישום לפני כבוד השופטת ש' לארי-בבלי ובמהלכו הודיע ב"כ המשיבים כי גרסתם היא שברוך הוא שנהג ברכב ולא עמוס. כעבור מספר חודשים הועבר התיק לשמיעת הוכחות לפני כבוד השופט ש' הרבסט והוא הורה על דיון הוכחות ב-16.2.2015. ב"כ המשיבים הודיע כי הוא מוותר על חקירת כל העדים למעט סליימה. ב-30.12.2014 ביקש ב"כ המשיבים לדחות את המועד שנקבע בשל אילוצים שהיו לו והדיון נדחה ל-7.6.2015. ב-27.5.2015 וב-28.5.2015 הגישה המערערת בקשות דחופות לתיקון כתב האישום על דרך של הוספת שלושה עדי תביעה שהיו אף הם עדי ראיה לתאונה. בבקשה נטען כי עדים אלה הושמטו בטעות מכתב האישום וכי עתה, לקראת הכנת התיק לישיבת ההוכחות, התבררה הטעות. המערערת הוסיפה בבקשתה כי המדובר בעדי ראיה הנחוצים לבירור כתב האישום וכי תיקון כתב האישום, טרם החלה פרשת התביעה וכאשר החומר הנוגע לעדים האמורים מצוי בתיק החקירה, שהועבר במלואו לעיון הסנגור, לא יפגע באפשרות של המשיבים להתגונן.

ב"כ המשיבים התנגד לבקשה בטענה כי תיקון כתב האישום יחייב שינוי בקו ההגנה, יאריך את משך הדיון באופן משמעותי ויגרום לדחייתו במספר חודשים וזאת כאשר התאונה נשוא כתב האישום אירעה שש שנים קודם לכן.

3. בהחלטה מ-28.5.2015 הורה בית משפט קמא כי הבקשה תידון בפתחו של דיון ההוכחות. אלא שבפתח הדיון החליט בית משפט קמא כי הבקשה תידון רק לאחר שמיעת עדותו של עד התביעה סליימה. לאחר ההחלטה הודיע ב"כ המשיבים כי הוא מסכים להגשת הודעתו של סליימה (ת/13) תחת חקירתו הראשית והוא נחקר בחקירה נגדית. לאחר סיום עדותו התקיים דיון בבקשה לתיקון כתב האישום ובסופו דחה בית המשפט את הבקשה. בהחלטתו כתב בית המשפט, כי בתחילת הדיון הובא לידיעתו שסליימה שינה את גרסתו בכל הנוגע לנקודות הנתונות במחלוקת בין הצדדים וזאת ב-11.11.2014, היינו, שישה חודשים לאחר שניתנה תשובתם של המשיבים לכתב האישום. בית המשפט מציין כי סליימה הוא עד הראיה היחיד שנכלל בכתב האישום, כי כתב האישום ותיק החקירה נמצאים במשרדי המאשימה למעלה מחמש שנים שבמהלכן טופל התיק במספר הזדמנויות שונות, התקיימו בו דיונים, התבקשו בקשות ולמרות זאת איש מבין פרקליטי המאשימה לא סבר שיש לתקן את כתב האישום על דרך של הוספת עדי תביעה. בית המשפט סבר כי להתנהלות זו יש השלכה על הגנת המשיבים שכן למקום התאונה הגיעו מספר שוטרי מג"ב ששירתו בבסיס סמוך ומאחר שכתב האישום לא כלל עדים אלה, סבר ב"כ המשיבים כי החזית הראייתית עמה עליו להתמודד היא צרה ומתמקדת בסליימה בלבד. מסקנתו היתה כי היעתרות לבקשה תפגע בהגנה ובאפשרות של המשיבים להתגונן באופן סביר, שכן בשלב זה תתקשה ההגנה לאתר את שוטרי המג"ב האמורים והסיכוי שהם יזכרו משהו מן האירוע קלוש ביותר. לפיכך נדחתה הבקשה והתובע הכריז כי אלו עדיו.

בישיבת ההוכחות הבאה העידו עמוס וברוך כעדי הגנה מטעמם וכן העידה קרן, אשתו של ברוך. לאחר שהצדדים סיכמו את טענותיהם נתן בית משפט קמא, מיד בתום הדיון, את הכרעת דינו.

4. בטרם נידרש לעיקרי הכרעת דינו של בית משפט קמא, נפרט את השתלשלות גרסאותיו של עד התביעה סליימה.