ע"פ 4125/14 תאופיק חרב נ' מדינת ישראל

השופטת א' חיות:

           ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטת ד' סלע) בת"פ 40900-12-13 מיום 30.4.2014, בו נגזרו על המערער 30 חודשי מאסר בפועל ו-15 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, לאחר שהורשע בעבירה של ניסיון לבצע שוד לפי סעיף 402(א) בצירוף סעיף 25 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק). כמו כן חויב המערער בתשלום פיצוי למתלונן בסך 3,000 ש"ח.

רקע עובדתי ופסק דינו של בית המשפט קמא

1.        על-פי עובדות כתב האישום בהן הודה, נכנס המערער ביום 16.12.2013 סמוך לשעה 5:00 למכולת בשפרעם שבבעלות משפחתו של נזאר נסראללה (להלן: המתלונן) וביקש לרכוש חפיסת סיגריות. המערער מסר למתלונן שטר של 200 ש"ח וכשהמתלונן פתח את הקופה כדי להכניס את השטר הוציא המערער חפץ מפלסטיק הנחזה להיות אקדח (להלן: אקדח הפלסטיק), נופף בו לעבר המתלונן ודרש שימסור לו את הכסף שבקופה. המתלונן סירב לעשות כן ונטל את אקדח הפלסטיק מידי המערער. המערער לא אמר נואש, הוא נאבק במתלונן תוך שהוא אוחז בגופו ומנסה לקחת את הקופה אך המתלונן החזיק בה ולא הירפה וכן הדף את המערער, עד שזה ברח מן המקום.

2.        המערער הודה כאמור בעובדות כתב האישום, אך טען כי עובדות אלה מקימות לכל היותר עבירה של דרישת נכס באיומים לפי סעיף 404 לחוק העונשין ולחלופין עבירה של ניסיון שוד לפי סעיף 403(א) לחוק, שעניינה תקיפה לשם שוד שהעונש המירבי הקבוע בצידה נמוך מזה שבצד העבירה שיוחסה לו (7 שנות מאסר לעומת 14 שנים). בהכרעת הדין מיום 30.3.2014 הרשיע בית המשפט קמא את המערער בעבירה של ניסיון לשוד לפי סעיף 402(א) בצירוף סעיף 25 לחוק העונשין, כאמור, בקובעו כי מעשיו של המערער - איום באלימות על המתלונן באמצעות אקדח פלסטיק בדרישה לקבל את הכסף שבקופת המכולת ותקיפת המתלונן כדי להוציא מידיו את הקופה - מקימים את העבירה שיוחסה לו. מעשיו של המערער, כך נקבע, בוצעו במטרה לאפשר את ביצוע הגניבה ונועדו למנוע מהמתלונן להתנגד לכך. בית המשפט קמא הוסיף וקבע כי המערער לא נהג אמנם באלימות חמורה, אך לגישתו אין בכך כדי להשליך על סעיף ההרשעה אלא על העונש בלבד. עוד ציין בית המשפט קמא כי מעשי המערער אכן עשויים לקיים גם עבירה של דרישת נכס באיומים לפי סעיף 404 לחוק, אך בנסיבות המקרה המתוארות לעיל סבר בית המשפט כי אין מקום להעדיף את העבירה הקלה יותר של דרישת נכס באיומים. אשר לטענת המערער כי יש להרשיעו בעבירה של ניסיון לשוד לפי סעיף 403 לחוק העונשין, ציין בית המשפט קמא כי יש ממש בטענה לפיה מקום בו קיימת עבירה ספציפית ונסיבות מעשה העבירה עונות להגדרתה יש מקום לעשות שימוש בעבירה זו ולא להפליג למחוזות רחוקים, אך קבע כי במקרה דנן אין מדובר במקרה קלאסי של תקיפה לשם שוד לפי סעיף 403 לחוק, וכי עובדות כתב האישום בהן הודה המערער כוללות מעשים נוספים על אלה המפורטים בסעיף 403 לחוק. על כן, קבע כי הרשעה בעבירה לפי סעיפים 402(א), בצירוף סעיף 25 לחוק העונשין, משקפת נכונה את מעשיו של המערער. לבסוף ציין בית המשפט קמא כי הסמכות לבחור את סעיפי האישום נתונה לתביעה הכללית, המחוייבת להפעיל לצורך כך שיקול דעת ענייני, שוויוני וסביר, וכי מקום בו הוכחו עובדות כתב האישום שיש בהן כדי לגבש את יסודות העבירה המפורטת בכתב האישום, אין בית המשפט רשאי להרשיע את הנאשם בעבירה אחרת, קלה יותר. בייחוד, כך נקבע, משלא הוצגו נימוקים חריגים וכבדי משקל המצדיקים זאת.

3.        לבית המשפט קמא הוגשה חוות דעת רפואית מיום 29.12.2013 שנערכה בעניינו של המערער על ידי המרכז הרפואי לבריאות הנפש ע"ש פליגלמן (מזרע) (להלן, בהתאמה: חוות הדעת הפסיכיאטרית ו- המרכז הרפואי), בעניין כשירותו לעמוד לדין. מחוות-העת עולה כי המערער, יליד 1974, נולד למשפחה קשת יום בה האב נהג באלימות פיזית ומילולית כלפי יתר בני המשפחה. המערער תיאר מציאות חיים קשה וילדות אומללה, הכוללת התעללות מינית שעבר, ובנוסף לכך חווה אירוע טראומטי בשנת 1990 כשאחיו הצעיר נורה למוות בשגגה. עוד עולה מחוות הדעת כי המערער מחזיק בתעודת בגרות, גויס לצבא בשנת 1990 ושירת שירות צבאי מלא. עם זאת, המערער מיאן להחזיק נשק בתקופת הצבא בשל החוויה הקשה שעבר והחל להשתמש בסמים לאחר מות אחיו. המערער עבר טיפולים שונים בניסיון להיגמל מהתמכרותו לסמים, וגם לפני ביצוע העבירה התייצב פעם בשבועיים במרכז לטיפול תרופתי ממושך לנפגעי סמים בנצרת. עם זאת מבדיקת שתן של המערער בחודש נובמבר 2013, כחודש לפני ביצוע העבירה נושא הערעור דנן, עלה כי השתמש בקוקאין באותו החודש. התרשמות המרכז הרפואי הייתה כי המערער הוא אדם בר טיפול המגלה אחריות עצמית ופועל לפי נהלי המרכז. כמו כן קבע המרכז הרפואי בחוות הדעת הפסיכיאטרית, כי המערער בר-עונשין משום שלא היה במצב פסיכוטי או באפקטיב מג'ורי בעת ביצוע העבירה והוא מבין את ההליכים המשפטיים ומסוגל לעמוד לדין.

4.        בגזר הדין מיום 30.4.2014 עמד בית המשפט קמא על חומרתה של עבירת השוד, בין אם נעשתה תוך שימוש בנשק ובין אם לאו, כעבירה הפוגעת קשות בביטחון הציבור. עוד צוין כי לעיתים שוד אינו מתחיל באלימות קשה, אך זו מתפתחת לאחר שהנפגע מתנגד לניסיון לגזול את רכושו ועל כן אין להקל ראש בשוד מסוג זה שלפנינו. בית המשפט הוסיף וקבע כי בניגוד לטענת המערער לפיה ביצע את המעשה בסערת רגשות לאחר שנודע לו כי הוא עשוי להיות חולה בשחפת, הראיות מלמדות שמעשיו של המערער לא נעשו באופן ספונטני, אלא באופן מתוכנן וכי המערער ביקש להשיג כסף קל לצורך תשלום לגורמים שונים המאיימים עליו ועל אחיו, לאחר שהצטייד באקדח פלסטיק וכיסה את פניו בצעיף כדי לממש את זממו. לאחר ששקל את מעשה העבירה ונסיבות ביצועה קבע בית המשפט קמא כי מתחם העונש ההולם את המקרה הוא בין שנתיים לחמש שנות מאסר ובגוזרו את עונשו של המערער בתוך המתחם, נתן בית המשפט קמא משקל לקולא לנסיבותיו האישיות של המערער, כפי שעלו מחוות הדעת הפסיכיאטרית; להודייתו בעובדות כתב האישום אשר חסכה זמן שיפוטי; לכך שרמת האלימות בה נקט המערער לא הייתה גבוהה ולכך שהמתלונן עצמו לא טען שנחבל או שנגרם לו נזק פיזי כלשהו; וכן לעובדה שלמתלונן לא נגרם בסופו של דבר נזק רכוש משלא עלה בידי המערער לבצע את זממו, אם כי בהקשר זה העיר בית המשפט שכישלון הגניבה לא נבע מחרטת המערער אלא מכך שאביו של המתלונן הוזעק למקום.

           אשר לסוגיית לקיחת האחריות ציין בית המשפט קמא כי המערער אמנם הודה בעובדות כתב האישום, אך בסופו של ההליך ניסה להטיל את האחריות למקרה על המתלונן, על התרופות שלקח ועל נסיבות חיצוניות אחרות, כגון החשד לשחפת, ורק משנשאל שוב ושוב אם הוא מבקש לחזור בו מהודייתו, חזר על הודייתו בעובדות כתב האישום וביקש סליחה. זהו ניסיון ממשי למזער אחריות, כך נקבע, ללא הבעת אמפטיה לנפגע העבירה. עוד צוין כי בהעדר תמיכה כלשהי לדבריו של הנאשם כי הרקע לביצוע העבירה הוא לקיחת כדורים או חששו משחפת, אין לתת לטענות אלה משקל כלשהו. לחומרא, ניתן משקל לעברו הפלילי המכביד של המערער הכולל הרשעות רבות, בין היתר בעבירות רכוש ובעבירות אלימות, אשר בגינן אף ריצה בעבר תקופות מאסר. אמנם מדובר בהרשעות ישנות (האחרונה משנת 2003), כך צוין, אך בית המשפט סבר כי יש לתת משקל לכך שכליאת המערער מאחורי סורג ובריח בעבר לא הרתיעה אותו מלשוב לסורו. אשר למכתב החתום בידי המתלונן ואביו לפיו נערכה סולחה בין המתלונן ובין משפחת המערער, קבע בית המשפט קמא כי הדבר נושא משקל מסוים אך לא מכריע, בהינתן העובדה כי אין זכר במכתב לבקשת סליחה מצד המערער, ללקיחת אחריות מצדו או לפיצוי כלשהו שישולם למתלונן.

           מן הטעמים המפורטים כולם גזר בית המשפט קמא על המערער עונש של 30 חודשי מאסר בפועל, בניכוי תקופת מעצרו ו-15 חודשי מאסר על תנאי, שלא יעבור עבירה זהה לזו שהורשע בה בתיק דנן, או עבירת אלימות או רכוש מסוג פשע במשך 3 שנים מיום שחרורו. כמו כן, חייב בית המשפט קמא את המערער לשלם פיצוי בסך 3,000 ש"ח למתלונן בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו כתוצאה מהאירוע.