ע"פ 3895/14עלאא פרוק נ' מדינת ישראל

השופט מ' מזוז:

1. ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בירושלים (ת"פ 29301-11-13 כבוד השופט א' כהן). הערעור הוא על הכרעת דין, ולחלופין על גזר דין.

פסק הדין

2. בהכרעת דין  מיום 17.2.2014 הורשע המערער, לאחר שמיעת ראיות, בעבירה של ביצוע מעשה מגונה בקטין שטרם מלאו לו 16 שנים, לפי סעיף 348(ב), בנסיבות סעיפים 345(ב)(1) ו- 345(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). לאחר שמיעת טיעונים לעונש, נגזר דינו של המערער ביום 27.3.2014 והושת עליו עונש מאסר לתקופה של 7 חודשים, מאסר על תנאי לתקופה של 9 חודשים, למשך שנתיים מיום שחרורו, בגין עבירת מין כלשהי לפי פרק י' סימן ה' לחוק העונשין, וכן פיצוי לקטין (המתלונן) בסך 5,000 ש"ח.

3. לפי עובדות כתב האישום בהן הורשע, עבד המערער ביום 16.10.2013 בגינון בגינה ציבורית ברמת בית שמש. בסביבות השעה 11:00 עבר במקום המתלונן, קטין כבן 10, בדרכו חזרה מבית הספר (להלן: הקטין). המערער קרא לקטין, והוא המשיך ללכת. המערער הלך במהירות לכיוון הקטין, שם ידו על כתפו והושיב אותו על הדשא. המערער סיפר לקטין כי כל בוקר הוא מתעמל עם אחיו, כשאחיו יושב עליו, וביקש מהקטין לשבת עליו. הקטין הניח תיקו בצד, והמערער נשכב על הדשא, הושיב את הקטין על איבר מינו והשעין את הקטין קדימה, כך שרגלי המתלונן נשענו על רגליו ואיבר מינו נגע באיבר מינו של הקטין. הקטין קם והמערער אחז במותניו והשכיב אותו על הקרקע, התיישב על איבר מינו של הקטין. הקטין דחף אותו מעליו, לקח את תיקו ונמלט בריצה לביתו.

4. בהכרעת דינו מצא בית המשפט המחוזי את עדותו של המתלונן הקטין מהימנה. בית המשפט ציין כי הקטין הותיר רושם חיובי על דוכן העדים, השתדל מאוד לדייק בדבריו וניכר היה שאין הוא מבקש להגזים או להעצים את האירוע. לקטין נערך מסדר זיהוי תמונות והוא זיהה בו את המערער. בית המשפט הדגיש כי ממילא המערער לא הכחיש כי פגש את הקטין, ואף הודה כי ישבו ושוחחו בגן, ולכן שאלת הזיהוי של המערער כלל לא הייתה במחלוקת.

           את "הדבר לחיזוק" עדותו של הקטין, כנדרש, מצא בית המשפט בהודעה שמסר המערער במשטרה, בה סיפר, באופן התואם את עדות הקטין, כי הקטין ישב לידו, הניח את תיקו בצד, ולאחר כמה דקות קם, לקח את תיקו והלך. כן מצא בית המשפט חיזוקים נוספים לגרסת הקטין בתלונתו המידית של הקטין להוריו, במצבו הנפשי של הקטין לאחר האירוע וכן בעדות אביו לפיה כשחזר בנו הביתה מבית הספר היה נסער, וביקש לספר על אירוע שקרה. בית המשפט קבע כי עדותו של הקטין מקובלת עליו ודחה את טענות המערער לפיהן הקטין בדה את האירוע מלבו כדי להמציא תירוץ לעובדה שלא חזר מיד הביתה.

           מנגד, דחה בית המשפט את עדות המערער כבלתי מהימנה וקבע כי גרסאותיו של המערער לא היו עקביות. אשר על כן הרשיע בית המשפט כאמור את המערער בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום.

5. בגזר הדין עמד בית המשפט על כך ששירות המבחן התרשם כי המערער מתנהג באופן מניפולטיבי, וכי קיימים גורמים המצביעים על סיכון להישנות המעשים. שירות המבחן נמנע מלתת המלצה טיפולית בעניינו של המערער. בית המשפט קבע בגזר הדין כי הערך המוגן שנפגע מביצוע העבירה הוא כבודו של הקטין ובעלותו על גופו. בהתאם לכך ולאחר שעמד על נסיבות העניין קבע את מתחם העונש ההולם בין 4 ל-18 חודשי מאסר בפועל. לבסוף, גזר בית המשפט על המערער מאסר לריצוי בפועל לתקופה של 7 חודשי, ו-9 חודשי מאסר על תנאי וכן פיצוי לקטין (המתלונן) בסך 5,000 ש"ח.