ע"פ 3042-13 חיימוס נ' מדינת ישראל ואח'

השופט ע' פוגלמן:

           המערער הורשע בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' סגנית הנשיא ר' לורך וכב' השופטים צ' דותן וע' וינברג-נוטוביץ) לפי הודאתו בעבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק) ונגזרו עליו 15 שנות מאסר בפועל; מאסר על תנאי כמפורט בגזר הדין; ופיצוי למשפחת המנוח בסך של 130,000 ש"ח. הערעור שלפנינו נסוב על חומרת רכיבי המאסר בפועל והפיצוי.

רקע והליכים קודמים

1. לפי כתב האישום המתוקן, למערער היה חוב כספי בסך של 10,000 ש"ח ל' פ'(להלן: המנוח) שלא נפרע משך כמה שנים. ביום 11.5.2012 בשעות הצהריים ישב המערער יחד עם אחיו, א' ח' (להלן: א'), בקיוסק בנתניה ונשא על גופו סכין שסביבה מלופפת מגבת. יצוין כי מגזר הדין עולה כי כמה חודשים עובר למועד האירוע נפגע א' בתאונה קשה, ומאז ועד לקרות האירוע נושא כתב האישום סעד אותו המערער. באותה עת חלף במקום ש' פ', אחיו של המנוח (להלן: ש'). משהבחין ש' במערער פנה אליו ודרש ממנו שיפרע את חובו למנוח, ובהמשך התקשר למנוח וביקש ממנו שיגיע למקום. כעבור כמה דקות הגיע המנוח אל המקום והחל לשוחח עם המערער על אודות החוב. השיחה הפכה לוויכוח קולני בין השניים, ובשלב מסוים נטל המנוח בקבוק בירה שהיה מונח על השולחן הסמוך והטיח אותו בראשו של א', שנפצע והחל מדמם. לאחר זאת החלו המנוח וש' להימלט מהקיוסק בריצה, והמערער החל לרדוף אחריהם. במאמר מוסגר יצוין כי בכתב האישום המתוקן נטען כי המערער רדף אחרי המנוח וש' בסכין שלופה, אך בטיעוניהם לעונש הסכימו הצדדים על התיאור העובדתי האמור לעיל. כעבור כ-35 מטרים השיגם המערער, והחל לדקור את המנוח באמצעות הסכין שנשא עמו, תוך שהמנוח מנסה להתגונן מפניו. המערער דקר את המנוח 5 דקירות בפלג גופו העליון, בשעה שש' ועובר אורח שנקלע לאירוע מנסים לעצור בעדו וליטול את הסכין מידיו. מיד לאחר מכן זרק המערער את הסכין אל עבר מתקן אשפה והחל להימלט מהמקום עם א', עד שנתפס על ידי מאבטח שדלק אחריו. חמשת פצעי הדקירה פגעו בליבו של המנוח, בריאתו השמאלית ובכבדו. מותו נגרם מהלם תת-נפחי בעקבות איבוד דם שנבע מהפציעות המתוארות. עוד יוער כי החבלה שספג א' מבקבוק הבירה הצריכה תפירת הפצע בבית חולים.

2. המערער הואשם בעבירת רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק, שהומרה במסגרת הסדר טיעון לעבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק. ביום 16.1.2013 הרשיע בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' סגנית הנשיא ר' לורך וכב' השופטים צ' דותן וע' וינברג-נוטוביץ) את המערער בהריגה כאמור לפי הודאתו במסגרת הסדר הטיעון. עוד נקבע בהסדר הטיעון שהמדינה תעתור לעונש של 16 שנות מאסר בפועל; מאסר על תנאי; ופיצוי למשפחת המנוח, ושהמערער יוכל לטעון באופן חופשי לעניין העונש. בסופו של עניין טען המערער למתחם ענישה שבין 5 לבין 16 שנות מאסר בפועל. ביום 17.3.2013 גזר בית המשפט המחוזי את עונשו של המערער כמתואר ברישה לפסק דין זה. בקביעת מתחם העונש ההולם התייחס בית המשפט לכך שהעבירה מצויה ברף החומרה הגבוה של עבירות הריגה; שהמערער הצטייד בסכין מבעוד מועד ונשא אותה על גופו; שהמערער בחר לרדוף אחרי המנוח וש' אף שבאותה עת כבר לא נשקפה לא' ולו סכנה מהם; שהמערער המשיך לדקור את המנוח גם לאחר שש' ועובר אורח ניסו לעצור בעדו; שהמערער דקר את המנוח 5 דקירות שלכל אחת מהן פוטנציאל קטלני כשלעצמה; ושהמערער זרק את הסכין למתקן אשפה סמוך וניסה להימלט מהמקום עם א'. נקבע שעיקר חומרת העבירה נעוץ בדקירות המרובות; במיקומן הקטלני; ובכך שהמערער יכול היה להתעשת בכל שלב באירוע ולמנוע את התוצאה החמורה של מעשיו. בצד אלה התייחס בית המשפט קמא גם לכך שהמערער לא היה אחראי לבדו להשתלשלות האירועים; ולחלקם של המנוח וש' בהסלמת העימות, בעיקר בכל האמור בכך שהמנוח הטיח את בקבוק הבירה בראשו של א'. בהתחשב בנסיבות ביצוע העבירה, בפגיעה בערך קדושת חיי האדם ובמדיניות הענישה הנוהגת בעבירות מסוג זה, העמיד בית המשפט המחוזי את מתחם העונש ההולם על 14 עד 18 שנות מאסר בפועל. בגזירת העונש בתוך המתחם שקל בית המשפט לזכותו של המערער את הצער והחרטה העמוקים שהביע על מעשיו ועל הפגיעה במשפחת המנוח; את היותו נעדר עבר פלילי מכביד; את ההשפעה שתהא לעונש מאסר ממושך על משפחתו של המערער, ובעיקר על אחיו א' הזקוק לטיפולו ולקרבתו; את אורח חייו הנורמטיבי עד קרות האירוע; ואת גילו – 45 שנים. לבסוף נגזרו על המערער כאמור מעלה 15 שנות מאסר בפועל; מאסר על תנאי בתנאים שפורטו בגזר הדין; ופיצוי בסך של 130,000 ש"ח למשפחת המנוח.

טענות הצדדים בערעור

3. המערער טען כי שגה בית המשפט קמא עת גזר את עונשו ברף העליון של הטווח שעליו הוסכם בהסדר הטיעון. נטען כי ניתן משקל יתר לשיקולי הגמול וההרתעה על פני שיקולים אחרים; כי העונש אינו מידתי בהתחשב בנסיבות הפרטניות של המקרה; וכי היה על בית המשפט להתחשב לקולה בגילו של המערער ובעובדה שחש כי הוא ואחיו מצויים בסכנה ממשית. עוד טען המערער כי העונש שנגזר עליו חורג לחומרה ממדיניות הענישה הנוהגת בנסיבות דומות. לבסוף נטען כי בית המשפט קמא היה צריך לקבוע את מתחם הענישה בהתאם לטווח שעליו הוסכם בהסדר הטיעון. לעניין הפיצוי טען המערער כי הסכום שנקבע אינו מידתי; וכי הוא ומשפחתו מצויים במצב כלכלי קשה ולא יוכלו לעמוד בתשלום בשיעור שנקבע.

4. בטיעוניה על פה לפנינו סמכה המדינה ידיה על גזר הדין של בית המשפט קמא. נטען כי נסיבות המקרה חמורות ביותר ומצויות סמוך לרף הגבוה בעבירת ההריגה; כי בית המשפט קמא גזר את עונשו של המערער באופן ההולם את מדיניות הענישה הנוהגת בעבירות ברמת חומרה דומה; וכי כמות הדקירות, מיקומן, והעובדה שהמערער יכול היה לחדול ממעשיו טרם התרחשות התוצאה הטראגית שאותה גרם תומכות כולן בעונשים שנגזרו. עוד הדגיש בא כוח המדינה את מצבה הקשה של משפחת המנוח מאז מותו.