ע"פ 2646/15 מדינת ישראל נ' שאדי אבו בכר

השופט י' דנציגר:

           לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (סגן הנשיא ת' כתילי) בת"פ 37783-11-13 מיום 2.3.2015, בגדרו הושתו על המשיב – לאחר שהורשע על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון – 34 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו; 12 חודשי מאסר על תנאי והתנאי הוא שלא יעבור עבירת סמים בתוך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסר; וקנס כספי בסך 10,000 ש"ח או מאה ימי מאסר תמורתו. עונשים אלו הושתו על המערער בגין הרשעתו בעבירה של החזקת סם שלא לצריכה עצמית בלבד, לפי סעיף 7(א)+(ג) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973, ובעבירה של הסתייעות ברכב לביצוע פשע, לפי סעיף 43 לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961.

עובדות כתב האישום המתוקן

1. לפי כתב האישום, ביום 11.11.2013 סמוך לשעה 20:00, נסעו המשיב והנאשם 1 לכתב האישום, ברכב בו נהג המשיב, כשהוא נושא עמו ברכב סם מסוכן מסוג הרואין במשקל של 990.39 גרם (להלן:הסמים). בהגיעם סמוך לצומת מגידו, נעצרו השניים על ידי כוחות משטרה שביצעו חסימה במקום – כשהסמים מוסלקים, בהסכמתו ובידיעתו של הנאשם 1 בתוך תיק שהונח בין רגליו, כשהוא ישוב בכיסא הנוסע שליד הנהג. במעשים המתוארים, החזיק המשיב בסם מסוכן שלא לצריכתו העצמית בלבד, ללא היתר כדין, והנאשם 1 סייע לו בכך. בנוסף, הסתייעו השניים ברכב לביצוע עבירה זו – עבירה מסוג פשע. המערערת ביקשה להכריז על השניים כסוחרי סמים, עם תום ההליכים בתיק.

גזר הדין

2. בית המשפט המחוזי עמד על חומרת העבירה שבנדון, על פוטנציאל ההרס שבה והדגיש את הצורך בענישה מחמירה על מבצעי עבירות הסמים כצעד הכרחי למיגורה של התופעה, כפי שהותווה בפסיקה. צוין, כי חומרת העבירה מתבטאת אף בעונש המחמיר שקבע המחוקק לצידה, והוא 20 שנות מאסר. בית המשפט עמד על נסיבות ביצוע העבירה בענייננו, ובתוך כך התייחס לסוג ולכמות הסמים שבנדון. צוין כי הרואין הוא מסוג הסמים הקשים, שיש בהם כדי לגרום נזק והרס רב לבריאות המשתמשים, וכי מהכמות המדוברת – כ-990 גרם – ניתן לייצר מאות ואלפי מנות סם להפצה, תוך פגיעה קשה בביטחון ובשלום הציבור. כמו כן, התייחס בית המשפט לעובדה כי המשיב היה הנהג, הבעלים ומי שהסליק את הסמים ברכב, אשר באמצעותו בוצעה העבירה. לפיכך, קבע בית המשפט כי בנסיבות אלה, חלקו היחסי של המשיב בעבירה הוא הגבוה מבין השניים. אשר למניע לביצוע העבירה, התייחס בית המשפט לטיעוני הצדדים וקבע כי אין בידו להכריע האם נעברה העבירה בשל בצע כסף, כטענת המערערת, או שמה משום שנוצל ונגרר אחר אחרים, כטענת המשיב, שכן לא הובאו לפניו ראיות לעניין זה. אשר לטענת המשיב כי חלקו בשרשרת הפצת הסם הוא מזערי, בהיותו אך בלדר, קבע בית המשפט שאין לקבל טענה זו, שכן אף בבלדרות יש תרומה משמעותית לשרשרת הפצת הסם, ומבצעיה גם הם צפויים לענישה מחמירה ומרתיעה, כפי שכבר נקבע בבית משפט זה. בהמשך לכך, ציין בית המשפט כי מסקירה של פסקי-דין של בית משפט זה, עולה כי רף הענישה הנהוג בעבירות של החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית בלבד (מסוג הרואין), נע בטווח רחב בהתאם לנסיבות הקונקרטיות של המקרה, בצירוף קנסות. לבסוף, קבע בית המשפט כי בהתחשב בנסיבות המתוארות, מתחם העונש ההולם למשיב נע בין 48-24 חודשי מאסר בפועל, ואילו לנאשם 1 בין 15-10 חודשי מאסר.
3. בבואו לגזור את דינו של המשיב, התייחס בית המשפט המחוזי לטיעוני המשיב בדבר נסיבות חייו הקשות, ובכלל זה, המצוקה הכלכלית קשה אשר הובילה אותו לטענתו לביצוע העבירה. בהקשר זה צוין, כי יש לזקוף לזכותו את הודאתו במסגרת הסדר טיעון, אך מנגד יש לזקוף לחובתו את עברו הפלילי, הכולל שלוש הרשעות קודמות בעבירות של היזק לרכוש, תקיפה הגורמת לחבלה, שימוש ברכב בלי רשות, ואף עבירות סמים ונשק בהן הורשע בשנת 2009. לפיכך קבע בית המשפט כי אין לסטות ממתחם הענישה שנקבע בעניינו של המשיב. על יסוד כלל שיקולים אלו הטיל בית המשפט על המשיב את העונשים המפורטים מעלה.
4. להשלמת התמונה, יצוין כי על הנאשם 1 הוטלו 18 חודשי מאסר בפועל בניכוי תקופת מעצרו; 8 חודשי מאסר מותנה; וקנס של 7,000 ₪ או 70 ימי מאסר תמורתו.

טיעוני הערעור

5. המערערת – באמצעות באת כוחה עו"ד יעל שרף – טוענת כי העונש שהשית בית המשפט המחוזי על המשיב אינו הולם ואינו משקף, במידה ראויה, את טיבם וחומרתם של מעשיו, ואף לא את נסיבות חייו. כמו כן, נטען כי גם המתחם שנקבע בעניינו של המשיב, אינו מבטא יחס הולם לחומרת המעשה ולמידת האשמה של המשיב, כפי שעולה מפסק דינו של בית המשפט. בהקשר זה צוין, כי מדובר בהחזקה של כ-990 גרם הרואין, כמות אשר מספיקה למאות ואלפי מנות והטומנת בחובה נזק אדיר ליחיד ולחברה. בנסיבות אלה, נטען, כי המתחם אינו הולם, בפרט משנקבע כי חלקו של המשיב בפרשה הוא מרכזי, וזו אינה הפעם הראשונה שהוא נותן את הדין על עבירת סמים. עוד צוין, כי הסמים הוחזקו ברכבו, בו הוא נהג, ובכך לשיטתה יש כדי להעיד על תכנון מוקדם כשהמשיב מהווה "גורם בלעדיו אין" בשרשרת הפצת הסם, והדבר מלמד על מידת אשמתו של המשיב, ועל הפגיעה הניכרת של מעשיו בערכים החברתיים. משכך נטען, כי העונש שהטיל בית המשפט על המשיב הוא עונש קל בהתחשב באמור, ואינו משקף את מדיניות הענישה הנוהגת בעבירות דומות.
6. יתר על כן, נטען כי אף מיקום הענישה בענייננו, במתחם שקבע בית המשפט המחוזי, על גבול השליש התחתון, שגוי הוא. לשיטת המערערת עונשו של המשיב צריך שיעמוד בשליש העליון של המתחם בהתחשב בנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה, וביניהן עברו הפלילי המכביד של המשיב, הכולל הרשעה של סחר בסמים, וסחר בנשק משנת 2009. באלה, נטען, יש כדי ללמד שעולם הסמים אינו זר למשיב והוא נוטל בו חלק פעיל ומודע, ונטען כי די בנתון זה בלבד כדי להצדיק החמרה בעונשו. עוד נטען, כי בפסק הדין נראה כי ניתן משקל יתר לנסיבות שלא קשורות לביצוע העבירה, על אף שלשיטת המערערת אין בהן כדי להביא להקלה משמעותית בעונשו של המשיב. כן צוין, כי הסיבה בגינה לא הגישה ערעור על גזר הדין בעניינו של הנאשם 1, על אף שלשיטתה אף עונשו הינו בבחינת עונש מקל, היא בשל ההבדלים המהותיים בין השניים, ביניהם תסקיר שירות המבחן בעניינו של הנאשם 1 וחלקו המוגבל בארוע העברייני, כשבית המשפט קבע לגביו כי הוא רק מסייע ותו לא. מעבר לכך, נטען כי הערעור בעניינו של המשיב מוגש בשל הסטייה הניכרת מטווח הענישה הנוהג. לנוכח כל האמור, מבקשת המערערת כי בית משפט זה יקבל את הערעור וישית על המשיב עונש מחמיר יותר בצורה ניכרת.
7. מנגד, בדיון שנערך לפנינו טען המשיב – באמצעות בא כוחו עו"ד דורון נוי – כי נקודת המוצא של הערעור הוא העונש שהושת על הנאשם 1, וכן המתחם שנקבע לו, עליהם לא חולקת המערערת. נטען כי המערערת אינה עקבית בטיעוניה משום שבהליך הדיוני בבית המשפט המחוזי, עמדה המערערת על ההקבלה בין מעשיהם של המשיב והנאשם 1, ואילו בערעורה מדגישה היא את ההבחנות שיש לבצע בין השניים, וביניהן חלקו של כל אחד באירוע והעבירות השונות שבהן הורשע. בהקשר זה נטען, כי הדבר אינו סביר, בפרט משום שבהסדר הטיעון צוין כי הנאשמים יוכלו לטעון כי מדובר אך בבלדרות בעניינם, וכי אין שום הבדל בין השניים. בנוסף, צוין כי בית המשפט השית את העונש על השניים על פי השוני הפרופורציונלי אותו הציבה המערערת בעונשים ובמתחמים להם עתרה, ומשכך נטען כי אין לקבל את ערעורה הואיל ולא עירערה על עונשו של הנאשם 1. מלבד זאת, נטען כי צדק בית המשפט שעה שהתחשב בנסיבותיו האישיות של המשיב, שכן על אף עברו הפלילי מדובר בבחור צעיר אשר גדל בעזובה רגשית והינו בעל נטייה להיגרר אחר אחרים, כפי שאירע במקרה זה. יתר על כן, הודגש כי למן היום בו נגזר דינו, חל שיפור ניכר בהתנהלותו של המשיב. צוין כי הוא החל בהליך טיפולי לטיפול בהתמכרויות במסגרת מאסרו, ואין שום טרוניה כנגדו, אלא התפעלות משיקומו. בנסיבות אלה, נטען כי העונש אינו מבטא סטייה ניכרת או חמורה ממתחמי הענישה, המקובלים בעבירות כגון דא, ובהתחשב בכך שקשת מתחמי הענישה היא רחבה ותלויה בנסיבות.

דיון והכרעה

8. לאחר שמיעת הטיעונים ועיון בכתובים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות וכך אציע לחבריי שנעשה.
9. כידוע, ככלל, לא תיטה ערכאת הערעור להתערב בעונשים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אלא כאשר השתכנע בית המשפט שלערעור כי נפלה בגזר הדין טעות בולטת, או שהוא חורג באופן ניכר ממדיניות הענישה הנוהגת [ראו: ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (29.1.2009); ע"פ 6095/10 יחיא נ' מדינת ישראל (18.7.2012); ע"פ 9074/12 מדינת ישראל נ' אבו אחמד (13.6.2013); ע"פ 4518/12 מדינת ישראל נ' סראחין (11.6.2013)]. עיון בפסיקת בית משפט זה אכן מעלה כי מדיניות הענישה הנוהגת בעבירות מעין אלה היא מחמירה, וכי ככלל נטיית בית המשפט היא להשית עונשים משמעותיים על מבצעי עבירות הסמים, לרבות הבלדרים המאפשרים את העברתו של הסם מבעליו לציבור. זאת, תוך מתן משקל מרכזי לחומרתה של העבירה, נוכח פוטנציאל ההרס והנזק הגבוה הגלומים בה, על פני נסיבותיו האישיות של מבצע העבירה, שכאמור נסוגות הן מפני הנזק הקשה שהשימוש בסם כרוך בו [ראו: ע"פ 8820/14 שחר נ' מדינת ישראל (17.5.2015); ע"פ 4203/14 כהן נ' מדינת ישראל(14.5.2015); ע"פ 211/09 אזולאי נ' מדינת ישראל (22.6.2010)].