1.המערער הורשע, על פי הודאתו, בביצוע עבודות ושימוש במבנה או במקרקעין הטעונים היתר, ללא היתר, לאחר שביום 30.1.2011 התגלה כי בנה תוספת לבניין קיים, בשטח של 22 מ"ר, ללא היתר בניה. ביום 31.1.2011 הוצא נגד המערער צו הפסקה מנהלי, לפי סעיף 224 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה"), אשר הומצא לו עוד באותו יום (להלן: "הצו המנהלי"). על אף הצו המנהלי, ובעודו בתוקף, המשיך המערער בעבודות הבניה במקרקעין.
עוד הואשם המערער בכך שביצע שימוש חורג במקרקעין וזאת מבלי שהוציא היתר לכך.
2.הודאת המערער באה במסגרת הסדר, אליו הגיעו הצדדים ביום 16.12.2014, במסגרתו הסכימו הצדדים כי המערער יחזור בו מכפירתו, יודה בעובדות כתב האישום, אולם לא יורשע בשלב זה, נוכח בקשה לעיכוב הליכים אשר הוגשה ביום 9.12.2014 ליועץ המשפטי לממשלה בעניינו. ההסדר לא כלל הסכמת המשיבה להימנע מהרשעתו של המערער באם הבקשה לעיכוב הליכים תידחה.
3.לאחר שבקשתו של המערער לעיכוב הליכים נדחתה על ידי היועץ המשפטי לממשלה ביקש המערער מבית משפט קמא להימנע מהרשעתו, וזאת בשל הנזק הרב אשר ייגרם לו ככל שיורשע. נזק זה יתבטא, בין היתר, בהוצאתו מפנקס הקבלנים לעבודות הנדסה בנאיות. כן ביקש המערער כי יינתן בעניינו תסקיר שירות מבחן.
4.המשיבה התנגדה לאי ההרשעה, בין היתר משום שלטענתה המערער היתל בבית המשפט ובוועדה לתכנון ובניה, בכל אותן שנים בהן התקיימו ההליכים המשפטיים בעניינו של המערער, תוך שהוא מציג מצג שווא, לפיו הרס את הבניה הלא חוקית, כאשר בפועל הוא לא עשה כן, ולאחר שבסופו של יום ביצע את הריסת המבנה הלא חוקי, נמצא כי הוא בנה מבנה נוסף, רחב ממדים, גם הוא ללא היתר ובניגוד לחוק.
באשר לנזק הנטען על ידי המערער, טענה המשיבה כי הנזק שייגרם למערער, אם יגרם כטענתו, בעקבות ההרשעה איננו בלתי סביר ביחס לעבירה שבוצעה, ומכל מקום, אין זה ראוי כי בית המשפט ישנה את החלטתו על מנת להשפיע על שיקוליה והחלטותיה של לשכת המהנדסים והקבלנים.
5.כל אחד מהצדדים הגיש לבית המשפט קמא פסיקה התומכת בעמדתו, ולאחר ששקל את טענות הצדדים, דחה בית המשפט קמא את בקשת המערער להימנע מהרשעתו, והחליט להרשיעו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.
6.לאחר ההרשעה, הגיעו הצדדים להסדר טיעון לעניין העונש, וזאת מבלי לפגוע בטענות המערער לעניין הרשעתו, וההסדר אומץ על ידי בית משפט קמא. בהתאם להסדר הוטל על המערער קנס בסך 2,000 ₪ והוא חויב לחתום על התחייבות כספית בסך 10,000 ₪ להימנע מביצוע עבירה.
נימוקי הערעור בתמצית
7.הערעור מופנה כנגד ההחלטה להרשיע את המערער. לשיטתו, שגה בית משפט קמא כאשר דחה את הבקשה להימנע מהרשעתו, מאחר ועניינו נכנס לגדר ההלכה המאפשרת להימנע מהרשעה ("הלכת כתב" - ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל).
8.לטענת המערער - עוד בטרם הגשת כתב האישום הוא הגיש בקשה להיתר בניה, אולם בקשתו לא אושרה, בשל הצורך לערוך בה מספר תיקונים והשלמות (החלטת הוועדה מיום 14.4.2011 צורפה כנספח ד' לערעור) (להלן: "החלטת הוועדה"). לאחר קבלת החלטת הוועדה, פנה המערער לאיש מקצוע לשם מילוי תנאי הוועדה, אולם ההליך נמשך עקב דרישות שונות של מהנדסת העיריה, עד שהחליט, מיוזמתו, לא להמתין, ובטרם החל שלב ההוכחות מיהר להרוס את הבניה. המערער מפנה לכך שעל אף שבהחלטת הוועדה נאמר כי יש לו עד שנה להסדיר את ההיתר, שאם לא כן תבוטל ההחלטה, כתב האישום הוגש ביום 13.6.2011, קרי חודשיים מיום החלטת הוועדה. עוד טוען המערער כי מפקח מטעם המשיבה, אשר הגיע על מנת לוודא שהמערער ביצע את ההריסה, ביקש ממנו לבצע השלמות להריסה, אותן הוא ביצע באופן מידי, עד שלבסוף אישר המפקח ביום 1.12.2014 כי הבניה הלא חוקית נהרסה במלואה, (דו"ח מיום 11.12.2014).
המערער חולק על הטענה כי ביצע עבודות בניה נוספות ללא היתר, לאחר הגשת כתב האישום. לטענתו, מדובר במשטח בטון שנותר בחצר, לאחר הריסת המבנה הלא חוקי מושא כתב האישום וגם הגדר אליה מפנה באת כוח המאשימה נבנתה על פי ההיתר.
9.באשר לנזק שייגרם למערער כתוצאה מהרשעתו, טוען המערער כי הינו בחור צעיר, בן 35, מפרנס יחיד למשפחה המונה 5 נפשות, מהנדס אזרחי מוסמך הרשום בפנקס המהנדסים והאדריכלים בהתאם לחוק המהנדסים והאדריכלים, תש"ח-1958 (להלן: "חוק המהנדסים"), בנוסף הוא רשום המהנדס מטעם חברת תוראב השקעות ופיתוח בע"מ, הרשומה כקבלן רשום לעבודות הנדסה בנאיות אצל רשם הקבלנים, ע"פ חוק רישום קבלנים לעבודות הנדסה בנאיות, התשכ"ט-1969 (להלן: "חוק רישום קבלנים"). ההרשעה עלולה לגרום למחיקתו מפנקס המהנדסים, ולהביא לאיבוד מקום עבודתו. גם חברת תוראב לא תוכל להיוותר רשומה כקבלן רשום, על סמך הכשרתו המקצועית של המערער. ההרשעה עלולה לגרום לפסילת מועמדותו לרישום כקבלן בפנקס הקבלנים בהתאם לחוק רישום קבלנים. לוועדת האתיקה יש סמכות להתלות או לבטל תעודת מהנדס רישוי/ אדריכל רישוי, באם הורשע בעבירה שיש עמה קלון או ביצע עבירה לפי פרק י' לחוק התכנון והבניה, וזאת בהתאם לסעיף 17 לחוק המהנדסים. כמו כן, עלולה ההרשעה לסקל עבודתו של המערער מול מוסדות ציבור בעבודות רחבות היקף, מאחר ובהסכמים אלו קיים סעיף הצהרה בדבר העדר הרשעה בעבירות בניה, וזאת על פי חוק הרשויות המקומיות (מהנדס רשות מקומית), התשנ"ב-1991 וחוק עסקאות גופים ציבוריים, התשל"ו-1997. לפי הנטען, הפגיעה באינטרס הציבורי מהעבירה הינה מזערית ביחס לפגיעה במערער, אשר הביע, ועודנו מביע, חרטה יומיומית על מעשיו, חסך זמן שיפוטי יקר ומנע קיום הליך הוכחות ארוך. המערער, לטענתו, הפיק את הלקח מן ההליך המשפטי והעלויות הגבוהות אשר היו כרוכות בבניה ובהריסת המבנה.
נימוקי התשובה
10.המשיבה ביקשה לדחות את הערעור, מאחר ובית המשפט קמא שקל את השיקולים הרלוונטיים ואיזן ביניהם כראוי. המשיבה חוזרת על טענתה, כי המערער לא ביצע הריסה מלאה של הבניה הלא חוקית. יתרה מכך, ההחלטה לא לאשר את בקשתו של המערער למתן היתר נבעה מכך שהתוכניות שהוגשו לוועדה לא תאמו את המציאות, למרות שהבניה כבר הייתה קיימת, וכן משום שהמערער נדרש להרוס בניה נוספת שבנה ללא היתר כדין, בטרם יגיש בקשה מחודשת לקבלת היתר. המשיבה טוענת כי גם הסברי המערער באשר למשטח הבטון אינם מדויקים, והראיה לכך היא שמשטח הבטון גודלו כ- 150 מ"ר ואילו שטח המבנה שנהרס הינו 20 מ"ר בלבד.
המשיבה מוסיפה כי במכתב שנשלח אל המערער מאת מהנדסת הוועדה ביום 8.11.2011 פורטו חריגות הבניה במקרקעין ומה הם הדברים אשר עליו לבצע. אילו פעל המערער בזמן, עוד בשנת 2011, בהתאם לאמור, לא היה מוגש נגדו כתב אישום כלל. משלא עשה כן, הוגש כתב האישום. גם הגשת כתב האישום לא מנעה מהמערער להמשיך בביצוע עבירות, שכן רק בשנת 2015, ולאחר שההליכים התמשכו באשמתו של המערער, הוא הואיל לבצע את ההריסה.