ע"פ 2476/15 רשות השידור (בפירוק) נ' מדינת ישראל ואח'

השופט נ' הנדל:
ברקע ערעור זה פרשה מכמירת-לב ועצובה עד כאב. משיבים 2 ו-3  הורשעו ברצח ילדה, בתה של משיבה 3, בהיותה כבת חמש שנים. על שניהם הושת עונש של מאסר עולם. הפרשה סוקרה בהיקף נרחב בתקשורת ובמדיות השונות, ופרטיה החרידו את שומעיהם. ערעור זה מופנה כנגד החלטת בית המשפט המחוזי מיום 22.2.2015 (תפ"ח 10953-09-08, כב' הנשיא א' טל והשופטים א' סטולר ו-ר' לורך), שלא להתיר את פרסומן של קלטות החקירה המתעדות באופן חזותי וקולי את חקירתם של משיבים 2 ו-3, במסגרת סדרה תיעודית בת שישה פרקים שערכה המערערת (להלן: הקלטות ו- הסדרה). 
פרסום קלטות החקירה – רקע והליכים קודמים
1. לקלטות מושא הערעור דנא ושאלת פרסומן יש היסטוריה דיונית, הרלוונטית הן להצגת התמונה במלואה והן להכרעה. נפתח בה. 
בשנת 2009, בזמן שנוהל ההליך המשפטי בעניינם של משיבים 2 ו-3 בערכאה קמא, הגישה המערערת בקשה להתרת פרסום קלטות החקירה והשחזור של מעשה הרצח, שהוגשו כראיות במסגרת פרשת התביעה (להלן: הבקשה הראשונה). בקשה זו לפרסום חזותי או קולי של הקלטות נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי. בהחלטתו, עמד בית המשפט קמא על האינטרסים שבבסיס האיסור על פרסום קלטות חקירה, הקבוע בסעיף 13 לחוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), התשס"ב-2002 (להלן: חוק חקירת חשודים), ועל השיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו להתיר פרסום. יישומם של אלה בנסיבות הבקשה הראשונה הוביל, כאמור, לדחייתה. זאת, בין היתר, לנוכח השלב המוקדם של ההליך המשפטי (תום פרשת התביעה), והחשש לפגיעה בפרטיות הנחקרים. לצד האיסור על פרסום הקלטות, הותר פרסום התמלילים או פרסום קולי של תוכן הקלטות, שלא בקולותיהם של הדוברים המקוריים. 
בשנת 2011, לאחר שניתן פסק הדין בעניינם של משיבים 2 ו-3 בערכאה הדיונית ובעוד הערעורים על הרשעתם תלויים ועומדים בפני בית משפט זה, שבה ועתרה המערערת להתיר את פרסום הקלטות (להלן: הבקשה השנייה). גם בקשה זו נדחתה, וערעור שהוגש לבית משפט זה נדחה אף הוא (ע"פ 5127/11, מפי המשנה לנשיאה א' ריבלין ובהסכמת השופט ס' ג'ובראן ואנוכי. להלן: ההחלטה הקודמת בערעור). בדחותו את הערעור, הדגיש בית משפט זה את תכלית האיסור שבסעיף 13 לחוק חקירת חשודים, הכוללת הגנה על טוהר ההליך השיפוטי כמו גם על כבודם ופרטיותם של נחקרים. התרת פרסום חזותי או קולי של חקירה היא אמנם אפשרית, אך כחריג לכלל ולצורך הגשמת אינטרסים מתחרים אחרים ובהם זכות הציבור למידע בפרשות הנחקרות על ידי רשויות החוק, והיכולת לבקר את פעולותיהן. המסקנה הייתה כי לא נתקיים טעם המצדיק מתן היתר. ההחלטה הקודמת בערעור נחתמה כך: 
"אכן, מעבר הזמן עשוי לשמש גורם המובא בחשבון המאזן הנדרש בעת שבית המשפט שוקל בקשה להיתר פרסום חזותי וקולי מחדר החקירות. כל בקשה, אם תוגש בעתיד, תישקל לגופה. המערערת מדברת על הצורך ההיסטורי בפרסום האמור. גם צורך זה צריך שיישקל, אולם בפרספקטיבת הזמן הנכונה". 
2. בתקופה האחרונה, ולאחר שהוכרעו הערעורים בעניינם של משיבים 2 ו-3 בבית משפט זה (ע"פ 5706/11, ע"פ 6292/11), פנתה המערערת לבית המשפט המחוזי – בשלישית – בבקשה להתיר את פרסום הקלטות (להלן: הבקשה הנוכחית). לטענת המערערת, השיקולים שעמדו בבסיס ההחלטות הקודמות שדחו את הבקשה הראשונה והבקשה השנייה אינם קיימים עוד, ולמצער אינם גוברים על האינטרס הציבורי שבפרסום. עוד נטען כי משיבים 2 ו-3 – וכמותם המדינה – נתנו את הסכמתם לפרסום המבוקש, בכפוף להסתייגויות מינוריות שהמערערת נכונה לקבלן. המערערת אף התחייבה, כך צוין בבקשה הנוכחית, לטשטש כל דמות של צד שלישי שלא הסכים לפרסום באופן שאינו מאפשר את זיהויו, ובכלל זאת לטשטש את קולה של משיבה 4 – אימו של משיב 2 – שהתנגדה לפרסום. על פי קו זה, גם השיקול בדבר פגיעה בפרטיות הנחקרים אינו רלוונטי יותר. 
בית המשפט המחוזי התיר את פרסום הקלטות, בכפוף למספר תנאים (להלן: ההחלטה המתירה פרסום הקלטות). כשבוע לאחר מכן, ולאחר עריכת תיקונים נדרשים בסדרה התיעודית על ידי המערערת, היא החלה בפרסום קדימונים לסדרה, שכללו קטעים נבחרים מתוך הקלטות. גופי תקשורת אחרים פרסמו גם הם קטעים מהקלטות באותם ימים. 
בסמוך לפרסומים אלה, הגישה משיבה 3 בקשה דחופה לבית המשפט המחוזי, לקיים דיון חדש בהחלטה ולהשמיע את עמדתה המתנגדת לפרסום הקלטות. לדיון שהתקיים בפני הערכאה קמא הופיעה גם ב"כ היועצת המשפטית של משרד הרווחה והביעה, בשם משיבות 6-5 – אחיותיה הקטינות של הילדה המנוחה (להלן: הקטינות), התנגדות לפרסום הסדרה והקלטות בטענה לנזקים שעלולים להיגרם להן עקב השידור. למחרת הגישו הקטינות, באמצעות האפוטרופא לדין – עו"ד רכניץ ויוי, בקשה דחופה להצטרף להליך כמשיבות – שהתקבלה. יצוין כי הקטינות הוצאו מחזקתם של משיבים 2 ו-3 עם מעצרם לפני כ-8 שנים, ונקלטו במשפחת אומנה שהפכה ברבות הימים למשפחתם המאמצת. צו האימוץ ניתן לאחר שהוגשה הבקשה הנוכחית. 
דיון נוסף התקיים בפני בית משפט קמא, אליו התייצבה גם האפוטורופא לדין. גב' אליאב האפוטרופא מטעם השירות למען הילד, ציינה כי מדיווחים שוטפים שהיא מקבלת מהעו"סית שמטפלת בקטינות, עולה שהן ראו את תמונת אחותן המנוחה, יודעות את שמה וכן את העובדה שהיא מתה כתוצאה ממעשים חמורים שעשו לה הוריהן. משיבה 3 טענה בדיון כי הסכמתה לפרסום ניתנה שלא מדעת או שלא מהבנה מלאה, ואילו משיב 2 טען כי הסכמתו התבססה על מצב עובדתי לפיו הקטינות אינן מעורות בפרטי הפרשה, אך לאור המידע החדש ואם הפרסום יגרום נזק לקטינות – הוא חוזר בו מהסכמתו. זו הייתה גם עמדתה העקרונית של המדינה. 
על רקע זה, החליט בית המשפט המחוזי לשנות מהחלטתו הקודמת, ולהורות על איסור פרסום הקלטות (להלן: ההחלטה האוסרת פרסום הקלטות). נקבע כי – 
"פרסום קלטות החקירה במהלך שש הזדמנויות עלול לפגוע בקטינות ובהליכי האימוץ שבהן הן נתונות. איננו מתעלמים מכך שלא הוצגה בפנינו חוות דעת עדכנית באשר לנזק הצפוי לקטינות כתוצאה מפרסום הקלטות, וזאת בשל סד הזמנים הקצר שקבענו לדיון בבקשה בהתחשב במועדים הצפויים לשידור הכתבות הכוללות את קלטות החקירה והשחזור נושא הבקשה, אך בהתחשב בכלל שאוסר על פרסום הקלטות החקירה והשחזור, די בנתונים ששמענו מפי גב' נירה אליאב כדי לאסור על פרסומן". 
על ההחלטה האוסרת פרסום הקלטות הוגש הערעור שבפנינו.  

טענות הצדדים 
3. בפי המערערת מספר טענות, שאלה עיקרן: ראשית, נטען כי שגה בית המשפט קמא עת אסר על פרסום הקלטות, אף שלא הייתה בפניו טענה קונקרטית כנגד הקלטות עצמן או כנגד הסדרה, כי אם כנגד העיסוק הכללי בפרשה. עוד נטען כי לא הוכח שיש קטע ספציפי בקלטות או בסדרה שעלול לפגוע במאן דהוא, לרבות הקטינות, וכי משיבים 3-2 כבר נתנו את הסכמתם לפרסום. שנית, נטען כי לא ניתן המשקל הראוי לאינטרס הציבורי העצום שבפרסום הסדרה. אינטרס זה כולל, לשיטת המערערת, הרתעת הציבור מפני מעשי אלימות דומים; הבהרת התמונה כיצד בדיוק נרצחה הילדה המנוחה; הגברת המודעות והעמקת הדיון הציבורי על האופן שבו התפתחה הטרגדיה וכיצד היה ניתן למנעה; חיזוק אמון הציבור במשטרת ישראל ובחוקריה; ותיעוד היסטורי של הפרשה כפי שהוא מתבטא בקלטות, שהוא בעל חשיבות רבה. שלישית, הנזק הנטען שייגרם לקטינות הוא ערטילאי ורחוק, המבוסס על עדות מפי השמועה שנתנה גב' אליאב וללא חוות דעת מתאימה. כך, החשש כי פרסום הסדרה עלול לגרום לזיהוי הקטינות על ידי סביבתן או התקשורת אינו מבוסס, שכן הקטינות לא מופיעות בסדרה או נחשפות בה ואין חשש לפגיעה בפרטיותן. גם החשש כי הקטינות תיפגענה מעצם החשיפה לפרטי הפרשה אינו רלוונטי בשים לב לפרסום הנרחב שלה. בנוסף, החשש מפני פגיעה בהליך האימוץ בשל ההד התקשורתי לא הוכח אף הוא ואינו מתקיים שעה שמאז הדיון בפני הערכאה קמא כבר הושלמו הליכי האימוץ של הקטינות. רביעית, ומן הפן המשפטי, נטען כי החשש לפגיעה בקטינות חורג מהשיקולים שיש לשקול בגדר סעיף 13 לחוק חקירת חשודים, וכי לאחר ההחלטה המתירה פרסום הקלטות השתנה נטל ההוכחה וכעת הוא מונח על המבקשים לאסרו. בנטל זה לא עמדו, כך המערערת, לנוכח השיקולים הנוגדים ועוצמתם. חמישית, נטען כי ההחלטה האוסרת פרסום הקלטות אינה מידתית ואינה בוחנת אפשרויות אחרות שפגיעתן בזכות הציבור לדעת היא פחותה.
בעיקרי הטיעון מטעם המדינה (משיבה 1) נטען כי הנימוקים שביסוד החלטות העבר האוסרות על פרסום הקלטות עומדים בעינם וביתר שאת. הודגש כי יש לשקול את הסכמתו של הנחקר לפרסום – הסכמה הנעדרת בנסיבותינו – וכן את הפגיעה בזכויותיהם של מעורבים אחרים. עוד נטען כי כאשר המעורבים האחרים הם קטינים, קיימת "מעטפת חקיקתית" נוספת שנועדה להגן עליהם מפני פרסום מזיק, כאשר מעל לכל חולש עיקרון טובת המאומץ. עיקר טענתה של המדינה – שגובתה בתסקיר, חסוי ברובו – הוא כי הפרסום יביא לפגיעה הרסנית בקטינות, עד כדי איבוד עולמן. 
משיב 2 הדגיש בטיעוניו כי ככל שבית המשפט יקבע כי לקטינות עשוי להיגרם נזק חמור מהפרסום, הגובר על האינטרס הציבורי שבפרסום – הרי שהוא מתנגד לפרסום הקלטות. ככל שייקבע היפוכו של דבר, מבקש משיב 2 זכות תגובה כפי שנקבע בהחלטה המתירה פרסום הקלטות שניתנה על ידי בית המשפט המחוזי. משיבה 4, אימו של משיב 2, התנגדה לפרסום חומרים בהם היא מוצגת.