כהן נ' מדינת ישראל

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בנתניה (ת"פ 55761-03-17) מיום 7.11.201 ומיום 23.11.17, לפיו הורשע המערער על פי הודאתו בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיף 380 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977. נגזר על המערער מאסר על תנאי של 9 חודשים למשך 3 שנים לבל יעבור כל עבירה שעניינה תקיפה, קנס בסך 500 ₪ או 5 ימי מאסר תמורתו, פיצויים למתלונן בסך 3,000 ₪ וביצוע 500 שעות של"צ.

הערעור מכוון כנגד עצם ההרשעה וכלפי היקף עבודות השל"צ.

על פי העובדות בהן הודה המערער, הוא תקף נהג רכב, עמו התנגש וכתוצאה, נפגע אופנוע עליו רכב המערער. אז, תקף המערער את המתלונן, היכהו מכת אגרוף בפניו, הצמידו לרכבו ועיקם את ידו האחורית.

עקב התקיפה, זזה מחיצה באפו של המתלונן וכן נגרמה לו רגישות באף, במצח ובכתף שמאל.

בהתייחסו לסוגית הרשעתו של המערער בדין - קבע בית משפט קמא, תוך יישום המבחנים הקבועים בפסיקה לעניין זה - כי המערער אמנם השכיל להוכיח נזק משמעותי שעלול להיגרם לעתידו המקצועי עקב הרשעתו, קביעה הנתמכת בתסקיר שרות המבחן ובמכתב שהתקבל מאת מעבידו, אולם סבר לנוכח חומרת נסיבות האירוע והאינטרס הציבורי כי יש להותיר ההרשעה על כנה בשל הכוח הרב שהפעיל המערער כלפי המתלונן ותוצאות תקיפתו.

מאותו נימוק, מצא בית המשפט מקום להטיל על המערער 500 שעות של"צ חלף ריצוי מאסר בעבודות שרות.

המערער טוען כי שגה בית משפט קמא שעה שדחה בקשתו לבטל את הרשעתו בהתעלמו מהנזק הקונקרטי המוכח ביחס לעתידו המקצועי. בהתייחסו לנסיבות ביצוע העבירה, גרס המערער כי מדובר באירוע חד פעמי שאירע על רקע סערת רגשות ואין בו כדי לבטא את דפוסי התנהגותו דרך כלל. עוד הוסיף המערער, כי אף לו נגרמו חבלות והוא זה שהזעיק את המשטרה. כן הטעים את נטילת האחריות המלאה לתוצאות האירוע על ידו ובכלל זאת, פיצויו של המתלונן, הן בגין נזקיו הרכושיים, הן בגין הסכום בו חויב במסגרת פסק הדין. לפיכך, בערעורו עתר לביטול ההרשעה והפחתה מהיקף עבודות השל"צ.

המשיבה התנגדה לביטול הרשעת המערער בנימוק לפיו המערער לא נטל אחריות מלאה לביצוע העבירה והפגיעה האפשרית בעתידו אינה מצדיקה את ביטול ההרשעה, שכן יכול המערער לעבוד בעבודות אחרות. לשיטת המשיבה, מצדיק האינטרס הציבורי את הותרת ההרשעה על כנה.

המשיבה הטעימה את התופעה הנפוצה המכונה 'זעם כביש' אשר לצורך מיגורה, יש להותיר את הרשעת המערער על כנה.

כידוע, ביטול הרשעה כפוף להתקיימות שני תנאים מצטברים; סוג העבירה המאפשר לוותר בנסיבות המקרה על ההרשעה וכן הוכחת פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, אם ההרשעה תיוותר על כנה, תוך הצבעה על נזקים קונקרטיים משמעותיים (ראו: ע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל, פד"י נ"ב (3) 337 (1997); רע"פ 2777/11 פלונית נ' מדינת ישראל (16.10.2012); ע"פ 8528/12 אלירן ציפורה נ' מדינת ישראל (3.3.2013); רע"פ 7224/14 פרנסקי נגד מדינת ישראל (10.11.2014)).