ע"ע 69312-09-16,"ע 60750-09-16

בבקשה לעיכוב ביצוע לגופה, כפוף להפקדת הסכום הפסוק בקופת בית הדין.

הרקע לבקשה:

המשיב, אדריכל במקצועו, הועסק על ידי החברה במתן שירותי אדריכלות, בין לחברה ובין לחברה נוספת הקשורה בה (המבקשת 2), החל משנת 1996. אין חולק כי מבחינה פורמאלית הוגדר המשיב כקבלן עצמאי, וקיבל תמורה חודשית (בסך של כ - 65,000 - 70,000 ₪ לחודש) כנגד חשבוניות. ההתקשרות בין הצדדים הסתיימה בשנת 2012 (בין הצדדים מחלוקת לגבי המועד המדויק של סיום ההתקשרות, כאשר המשיב טען שעבד עד ליום 28.5.12 ואילו החברה טענה שההתקשרות נמשכה עד לחודש אוקטובר 2012).

בתביעה שהגיש לבית הדין האזורי טען המשיב כי התקיימו יחסי עובד - מעסיק בינו לבין החברה ועתר לתשלום זכויות כספיות הנובעות ממעמדו כעובד בחברה, בסכום כולל העולה על 3,000,000 ₪.

בהתאם להחלטת בית הדין האזורי מיום 17.12.13 צורפה המבקשת 2 כנתבעת נוספת בתיק.

בפסק דין מיום 23.8.15 (להלן - פסק הדין הראשון) דחה בית הדין האזורי את תביעתו של המשיב על אף ששוכנע כי התקיימו בין הצדדים יחסי עבודה. בית הדין קבע כי הוכח שלמשיב הוצע להיקלט כעובד שכיר (כאשר לא הושגה הסכמה לגבי תנאי קליטתו ככזה) וכן הוכח שהשכר הקבלני ששולם לו היה גבוה ביותר מ- 50% משכרו של הממונה עליו (שעמד על 32,000 ₪ לחודש). לאור זאת, ובהתאם לשתי הגישות בפסיקה בעניין קיזוז והשבה (ע"ע (ארצי) 110/10 רפי רופא - מרקם סוכנות לביטוח בע"מ (22.12.11); ע"ע (ארצי) 3575-10-11 ענת עמיר - חברת החדשות הישראלית בע"מ (21.1.15)), יש לקבוע כי התמורה שקיבל כיסתה את מלוא זכויותיו, והתביעה נדחתה במלואה.

המשיב הגיש ערעור על פסק הדין הראשון (ע"ע 36842-09-15). במסגרת דיון קדם ערעור הוסכם בין הצדדים כי התיק יוחזר לבית הדין האזורי להשלמת תשתית עובדתית ודיון מחדש בשאלות שהוגדרו על ידי הצדדים. ביום 27.3.16 ניתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים והתיק הוחזר לבית הדין קמא.

בפסק הדין מושא הבקשה (להלן - פסק הדין השני), תביעת המשיב התקבלה בחלקה. בית הדין קבע כי על אף שמדובר במקרה גבולי, יישום המבחנים שנקבעו בפסיקה על העובדות שאינן במחלוקת (וביניהן עובדת עבודתו הרצופה והיומיומית של המשיב משך שנים רבות בחברה בלבד, ממשרדיה ותוך השתלבות מלאה בפעילותה של מחלקת הנדל"ן של החברה) מלמד כי התקיימו יחסי עובד - מעסיק בין המשיב לבין החברה משך כל תקופת ההתקשרות בין הצדדים. להלן עיקרי הקביעות הנוספות:

• נסיבות סיום יחסי העבודה - נקבע כי המשיב סירב להשלים עם העובדה שהחברה מבקשת להפחית משמעותית את התמורה שקיבל או להפכו ל"שכיר" תוך תשלום שכר נמוך משמעותית מזה שהורגל משך שנים רבות, והצדדים ניתקו מגע משהמו"מ ביניהם לא צלח. בנסיבות אלה, הפסקת עבודתו של המשיב מהווה "התפטרות בדין מפוטר" ולא פיטורים, ונדחית תביעתו לפיצוי בגין פיטורים שאינם כדין.

• אשר לזכאות המשיב לזכויות סוציאליות - נקבע כי השתכרותו של המשיב הייתה גבוהה באופן ניכר מזו של עובד שכיר בכיר באותה מחלקה, ומכאן שהמשיב קיבל בפועל "גילום" של כל זכויותיו הסוציאליות ו"הרבה מעבר לכך" והוא אינו זכאי לזכויות סוציאליות כלשהן. זאת, מלבד הזכות לפיצויי פיטורים, אשר לשיטת האב"ד נוצרת עם סיום יחסי העבודה ולכן לא ניתן "לקזזה" מול סכומי היתר שקיבל המשיב בפועל במהלך עבודתו. נציגת הציבור חלקה על האב"ד בהיבט זה, וסברה שיש לדחות גם את הדרישה לפיצויי פיטורים. דעת האב"ד - בהתחשב בכך שהדיון התקיים במותב חסר של שניים בלבד - היא זו שקבעה, ובהתאם חויבה המבקשת לשלם למשיב פיצויי פיטורים לפי שכר משוער של עובד שכיר, בסך כולל של 383,333 ₪. לא ניתן צו להוצאות.