ע"ע 38497-06-16 א. ב. א. ויקטורי חברה לניהול ואחזקות בע"מ נ' GLAY MARHAWI

השופט רועי פוליאק

1. לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי בתל-אביב (השופטת רוית צדיק ונציגת הציבור הגב' חביבה שדה; סע"ש 16019-04-13), בו התקבלה תביעת המשיב לזכויות כספיות מעבודתו, באופן חלקי, ונקבע כי על המבקשת לשלם לו סכום כולל בסך 30,231 ₪. בנוסף חייב בית הדין האזורי את המבקשת בהוצאות המשיב בסך 6,500₪. התביעה בבית בדין האזורי, הוגשה כנגד נתבעת נוספת, א.ת. מוקד לוד – שמירה וכוח אדם בע"מ (להלן – מוקד לוד), שנמחקה במהלך ההליך המשפטי. 

    

   רקע לבקשה

2. המבקשת היא חברה המנהלת רשת מרכולים בפריסה ארצית, אשר התקשרה בהסכמים למתן שירותי כוח אדם עם מוקד לוד. המשיב הועסק במרכולי המבקשת מיום 20.1.11, ועד ליום 30.12.12, בימים א' עד ו', בשעות משתנות. במרבית תקופת העסקתו עבד המשיב באיסוף עגלות קניות, וביתר הזמן עובד כמחסנאי. החל מיום 17.8.11 ועד ליום 10.10.11, נעדר המשיב מהעבודה. במשך כל תקופת העסקתו, שולם שכרו של המשיב באמצעות מוקד לוד.

3. בפסק הדין מושא הבקשה, התקבלה בחלקה כאמור תביעת המשיב. בית הדין האזורי נדרש להכריע בשאלת זהות המעסיק, היינו, האם המבקשת שימשה כמעסיקתו של המשיב ומשכך יש להטיל עליה חבות לתשלום זכויותיו הכספיות. לאחר שבחן את חומר הראיות קבע בית הדין, כי העסקת המשיב על-ידי מוקד לוד לא הייתה פיקטיבית. על כך הוסיף בית הדין, כי משהועסק המשיב אצל המבקשת תקופה העולה על תשעה חודשים, כנדרש על-פי סעיף 12 א' לחוק העסקת עובדים על-ידי קבלני כוח אדם, תשנ"ו – 1996 (להלן – החוק), הרי שמחודש 11/2011 ועד למועד סיום העסקתו בחודש 12/2012, יש לראותו כעובד אצל המבקשת. כפועל יוצא מכך, בחן בית הדין את רכיבי התביעה בהתייחס לתקופה זו, ודחה את התביעה להשבת ניכויים שלא כדין, לפיצויי הודעה מוקדמת ופיצוי בגין אי עריכת שימוע. עם זאת, קיבל בית הדין את התביעה בהתייחס לתשלום בגין עבודה בשעות נוספות, פדיון ימי חופשה שנתית, הבראה, דמי חגים, פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות פנסיוניות ופיצוי בגין הפרת חוק הגנת השכר.

    

   הבקשה לעיכוב ביצוע

4. המבקשת הגישה ערעור על פסק הדין, ובמקביל הגישה בקשה לעיכוב ביצועו. במסגרת הבקשה טענה המבקשת, כי סיכוייה לזכות בערעור טובים, שכן בפסק הדין נפלו שגגות המצדיקות את ביטולו. לו זו אף זו, לשיטתה, עיקר טענותיה נוגעות בשאלות משפטיות שטרם הוכרעו בערכאה זו, וביניהן השאלה האם ההסדר הקבוע בסעיף 12 לחוק, חל על מבקשי מקלט. על כך הוסיפה המבקשת, כי פסק הדין אף לא הכריע בחלק מטענותיו לגופן. בקשר לכך נטען, בין היתר, כי בית הדין התעלם מטענת המבקשת בנוגע לחוסר תום לב קיצוני של המשיב בניהול ההליך. כמו כן נטען, כי בית הדין התעלם מטענות המבקשת לעניין נטל ההוכחה השונה בתביעת עובד נגד מזמין השירות, לבין תביעת עובד נגד מעסיקו. בנסיבות התביעה היה על המשיב להוכיח בראיות ממשיות את זכותו לתשלומים אלה, ואף את אי קבלתם מאת מוקד לוד. עוד הוסיפה המבקשת וטענה, כי שגה בית הדין בכך בהתייחס לאי קליטת המשיב ישירות לעבודה אצל המבקשת, בתום 9 חודשי העסקה באמצעות מוקד לוד.

5. אשר למאזן הנוחות טוענת המבקשת, כי ככל שתזכה בערעור יהיה בלתי אפשרי לגבות חזרה את הכסף מידי המשיב, זאת כיוון שהלה מסתנן, בעל רישיון שהייה זמני. ועוד, המשיב מיועד לגירוש בכל רגע נתון, ולמבקשת אין כל ידיעה, האם המשיב עדיין שוהה בישראל. המשיב אף לא ציין בתביעתו מען מגורים קבוע, וקיימים ספקות באשר לנכסיו, כך גם שכרו שולם במזומן מאחר שאינו בעל חשבון בנק. נוכח האמור, טענה המבקשת, כי הנזק שייגרם לה ככל שתשלם למשיב את מלוא פסק הדין ולאחר מכן תזכה בערעורה, רב יותר מאשר הנזק שייגרם למשיב מעיכוב התשלום, ככל שיידחה הערעור.

6. המשיב התנגד לבקשה בציינו, כי כלל הוא שהגשת ערעור אינה מונעת את ביצועו של פסק הדין, ובמיוחד כאשר מדובר בחיוב כספי. על כך הוסיף המשיב, כי סיכויי הערעור להתקבל קלושים. בקשר לכך נטען, בין היתר, כי מדובר בפסק דין מפורט ומנומק, בהתאם להלכות הנהוגות ובהתאם לדין, המבוסס על קביעות עובדתיות, שאין ערכאת הערעור נוטה להתערב בהן. פסק דינו של בית הדין מושתת על תכלית הוראות סעיף 12א' לחוק, שנועדה למנוע מצב בו עובד מועסק באופן קבוע באמצעות קבלן כוח אדם. משכך, צדק בית הדין בקבעו כי לאחר פרק הזמן בן תשעת החודשים, חייבת המבקשת בתשלום זכויות המשיב, שכן תכלית החוק זהה בין שמדובר בעובדים ישראליים ובין שמדובר בעובדים זרים או מבקשי מקלט.