פלוני נ' קצין התגמולים-משרד הבטחון-אגף השיקום

ההליך

מדובר בערעור על החלטת המשיב מיום 23.5.21, בה נדחתה בקשת המערער להכרת זכות נכה בגין פוסט טראומה, בנימוק כי לא הוכח קשר סיבתי בין תנאי שירותו הצבאי ובין הפרעת האישיות ממנה הוא סובל, וזאת בהסתמך על החומר העובדתי וחוות הדעת של ד"ר שם דוד מיום 11.4.21.

המערער הגיש למשיב בעבר בקשה להכרת זכות נכה שנדחתה ביום 4.12.16. בערעור על כך בפני ועדת הערעור, הוחזר העניין למשיב, על מנת לבדוק את טענותיו העובדתיות של המערער, בלי שהמשיב ויתר על טענת ההתיישנות, ואותו ערעור נמחק בהסכמה ביום 21.6.18. ביום 23.5.21 נתן המשיב החלטה חדשה שדחתה את בקשת המערער להכרת זכות נכות בשל PTSD, על יסוד חוות דעתו של ד"ר שם דוד האמורה לעיל, וכן שעל פי סעיף 32(א) לחוק הנכים (תגמולים ושיקום) התשי"ט – 1959 [נוטח משולב} (להלן-חוק הנכים), חלה התיישנות שאינה ניתנת להארכה בתום שלוש שנים מיום שחרורו של המערער לאחר האירוע, בעוד שהבקשה נשוא הדיון הוגשה שמונה עשר שנים לאחר שחרורו מהשירות, במהלך כל השנים הנ"ל לא היו לו כל תלונות הקשורות לPTSD - , תלונותיו על סיוטים הופיעו רק כתשע שנים לאחר שחרורו

משירות מילואים ושוחרר לפי בקשתו, ודחיית תביעתו הייתה גם לאור חוות דעת נוספת של ד"ר תודר מיום 28.4.22, לפיה לא סבל מ-PTSD.

לטענת המערער, ביחס לטענה ההתיישנות, בשלב התביעה הראשונה והערעור על החלטת המשיב הראשונה, לא נטענה טענת ההתיישנות על ידי המשיב, הטענה נטענה לראשונה רק בתשובת המשיב לערעור שהוחזר לוועדת הערעור בתיק 33909-01-17 תוך התנגדות המערער לטענת ההתיישנות, וגם בהליך זה הוחזר העניין למשיב לצורך בדיקת ההיבט העובדתי תוך שמירת זכויות הצדדים ביחס לטענותיהם.

זמן קצר לאחר השירות התחילו אצלו סיוטים, פלשבקים וחוסר היכולת לישון, אך נדרש לו כמעט עשור להבין שהדבר לא תקין, ורק בשנת 2009 ידעו הפסיכיאטרים להצביע על מחלתו ועל הקשר הברור לשירותו הצבאי, ובהחלטת המשיב מיום 4.12.16 לא נאמר דבר בעניין ההתיישנות.

כמו כן ביקש להאריך לו את תקופת ההתיישנות בהתאם לסעיף 32(א) לחוק הנכים בהתקיים התנאים האמורים בסעיף 32א לחוק הנ"ל.

ב. הראיות

תצהיר המערער מיום 14.08.2013 (ת"ר כרך 1 עמ' 15)

בתצהיר זה אמר המערער שהוא מובטל, מתגורר לבד במושב, אין לו קשר עם אף אחד, מרוחק ומסוגר, מגיל 42, חי על חשבון אמו, עייף ומיואש, לא ישן בלילות, חסר מנוחה, מותש ומלא מחשבות שרודפות אותו, בעיקר משירותו הצבאית. לאור ייעוץ רפואי ומשפטי שקיבל קיים קשר סיבתי ישיר והדוק בין תנאי שירותו כלוחם וכמפקד בשריון בשירות סדיר ובמילואים שכללו אירועים טראומתיים וחוויות קשות שעבר בשטחים ובעזה ובין התפרצות פגימתו הנפשית- PTSD ממנה הוא סובל שנים רבות.

תצהירי המערער מיום 11.05.17, (צורף לנימוקי הערעור) ומימים 27.01.22;16.10.22; 13.08.13 -  הוגשו ביום 15.02.22

בתצהירו הראשון אמר המערער שהוא החל לסבול מפוסט טראומה, כפי שאובחן מפעם לפעם לאחר שירותו הצבאי ובגללו, כפי שעולה מחוות הדעת המומחה מטעמו - ד"ר פישר, בהתאם לבדיקה מיום 28.11.21. הוא שירת כלוחם בחיל השריון, נכנס לעזה עם הפלוגה מספר פעמים באינתיפאדה הראשונה כלוחם במקומות שונים, נזרקו עליהם אבנים, היו התקהלויות אלימות סביב הבית בו התגוררו, ונזרק בקבוק תבערה שהתפוצץ במרחק של חצי מטר ממנו. מצד שני נדרשו לשמור על הומניות, אך הדבר היה קשה הואיל והם היו צריכים לעשות חיפושים בבתים ועל גופם של אנשים תוך הפעלת אלימות. זמן קצר לאחר השירות התחילו הסיוטים, הפלשבקים וחוסר והיכולת לישון, ונדרש לו כמעט עשור להבין שהדבר לא תקין. רק ב-2009 ידעו המומחים לזהות את מחלתו ואת הקשר שלה לשירות הצבאי.

בתצהיריו האחרים הוסיף, שהשירות בעזה היה מלווה בחשש תמידי לחייו, ובסיורים בג'יפים היו מותקפים באבנים ובסלעים. בסיורים רגליים, מכל סמטה היה יכול לצוץ מחבל. הוא נלחם גם בלבנון במילואים, הצביע על אירוע במסגרת אירועי הר הבית באינתיפאדה ב-10/90, בו הותקפו באבנים ואחד הסלעים שנזרק מגג בניין גבוה נצמד אליו והוא היה כפסע בין החיים למוות, ובמקרה אחר הותקפו באבנים ונאסר עליהם לירות, ונזרק עליהם בקבוק מולוטוב שהתלקח בסמוך מאוד אליו והיו מקרים בהם חש לחייו. האווירה בעזה במהלך האינתיפאדה הראשונה ולאחר פרוץ מהומות הר הבית, הייתה קשה ומתוחה, נזרקו עליו מטחי אבנים בעת הסיורים ובאחת הפעמים נדרשו להיצמד לקירות הבתים, הייתה אלימות ונזרק בקבוק תבערה שהתפוצץ חצי מטר ממנו.

הוא סיים 12 שנות לימוד בציונים טובים מאוד ותעודת בגרות במגמה ריאלית, לפני השירות בילה והשתמש בסמים ובאלכוהול אך נמנע מכך, לאחר סיום השירות התחיל לסבול מסיוטים ופלשבקים, היו לו מצבי רוח קשים, חוסר יכולת לישון ולהשתלב במצבים חברתיים. בשנים שלאחר מכן המשיך מצבו להידרדר, הסיוטים ואי היכולת לישון התגברו, אובחן כסינדרום של עייפות כרונית מלווה באנמיה וחוסר ויטמין B12, התחיל בטיפול עצמי בקנביס, פעל על מנת להתמודד עם המראות שחזרו לו בלילות, הבין שאינו יכול להמשיך בשירות צבאי במילואים, ובשנת 2002 שוחרר משירות מילואים בהוראת הקב"ן. באותה תקופה דחה את הסביבה של חברים ומשפחה שהייתה לו, נפרד מבת זוגו ואם ילדיו, פנה לפסיכיאטרים ואובחן כסובל מתסמונת פוסט טראומטית לאור שירותו הצבאי, וצוין שמדובר במצב כרוני. באותה עת, מצבו היה קשה והוא נותר לבד, לאחר שהשירות הצבאי לא לקח אחריות על מצבו, בטענה שהוא סובל מהפרעת אישיות, דבר שלא הועלה על ידי גורמי הטיפול, ומנוגד לתיעוד וקביעות רפואיות.

תצהיר של אהוד שכטר, חברו של המערער לשירות מיום 11.5.17 (סומן נספח 3 והוגש ביום 15.02.22):

הוא היה עם המערער בשירות ותמך בדבריו, וציין שהפעילות הייתה כרוכה באלימות ושנאה כלפי ישראל, היו סיורי ג'יפים, התנפלויות עליהם, זריקות אבנים, בלוקים שנזרקו מגגות והתנפצו מעל ראשיהם, והיו צריכים לעצור רכבים על מנת לתפוס את זורקי האבנים. היו עליהם התנפלויות של זריקות אבנים ובקבוקי תבערה, והם היו צריכים לעצור את הרכב ולתפוס את זורקי האבנים ובקבוקי התבערה, היו אירועים מסוכנים, בהם היו צריכים לפתוח באש כלפי השמים להרגעת המצב.

תצהיר של חברו של המערער לשירות, חיים אלישע מיום 11.5.17 - הוגש ביום 15.2.22  

(נספח 3) 

בתצהירו חזר על עיקר דברי המערער בנוגע לחוויות הקשות שחוו בכניסה לעזה כגון זריקות האבנים והאלימות הקשה מצד האוכלוסייה המקומית בעזה, שהייתה כרוכה בזריקות אבנים עליהם ובסיכון חייהם.

תצהיר של אחות המערער י' א' מיום 13.10.22 (הוגש ביום 16.10.22) – נספח 3:

לדבריה המערער לא דיבר אתה על הדברים שחווה בצבא, הוא התקשה לספר על כך, השירות בעזה היה לו מאוד קשה, בין השאר סיפר לה פעם אחת שסבל מאוד מרעש שעשו בני נוער במקלט שהזכיר לו את השירות בעזה, התנהגותו והתנהלותו לאחר השירות הייתה קשה, לא הסתדר בעבודה ועזב בכעס, היא עבדה כגרפיקאית בשנת 1998 והמערער שהיה סטודנט עבד יחד אתה, הוא תמיד היה מלא ביקורת באופן בולט. הוא לא היה מלא כעס, טינה ואנטי לפני גיוסו, אף לא בגיל ההתבגרות. כיום הוא כועס, ביקורתי ושופט לחומרה. היחס שלו לרופאים ולפסיכיאטרים היה חשדני ועוין ועל רקע זה ניתן להבין מדוע לקח לו זמן רב מאוד להיות מאובחן. הוא ברח מהממסד, הטיפול לא היה הדרך שלו ולא עלה על דעתו שהוא היה צריך לזהות את הפוסט טראומה עד אשר נאמר לו הדבר על ידי אחרים, אינו מרבה לשתף אותה בכל הנוגע לאירועים שהוא חווה בצבא, סיפרה על אירוע שבו בני נוער עשו רעש במקלט הסמוך, דבר שגרם לו לזעזוע והציף זיכרונות לא נעימים מתקופת השירות בעזה. אחרי השירות הוא נהיה כעסן, ביקורתי מאוד ושופט כל אחד לחומרה, בניגוד לאופי הנעים והנוח שהיה לו לפני שהתגייס. היחס שלו למטפלים כגון רופאים, פסיכיאטרים וכיו"ב חשדני ועוין ולכן לקח לו זמן רב להיות מאובחן ולקבל טיפול. העדיף להסתדר לבד ולטפל בעצמו בדרכו שלו.

תצהיר של בת זוגו של המערער ר' י' מיום 15.10.22 (הוגש ביום 16.10.22 נספח 4)

לדבריה, היא הייתה בת זוגו של המערער בין השנים 1995-2012, נולדו להם שתי בנות והיא מכירה אותו מילדות. הוא היה שמח ומשעשע, לא היו לו התקפי זעם, ככל שחלף הזמן הוא נהיה יותר כעוס ומתוח ולא חי חיים נורמליים כפי שהיה לפני הגיוס. כשהיא הלכה לישון הוא היה נשאר ער, היו לו בעיות שינה, לא סיפר לה על הקושי בצבא והיה ברור שמילואים ולהיות חייל הם דברים נוראיים. הוא פחד לקחת דואר מחשש לצו מילואים אך לא העז לומר שאינו רוצה לשרת. התנהגות זאת נראתה לה כהתנהגות של פחדן בעוד שהוא היה בעל ערכים של תרומה ונתינה, הזוגיות שלהם לא שרדה, היו בעיות של חוסר שינה, היעדר תקשורת סביב מה שגרם לקושי, התפרצויות ושתיקות ארוכות והם נפרדו. לא נהג להשתמש בסמים טרם הגיוס. במהלך הזוגיות, לא היה ישן היטב בלילות, היה מזיע הרבה, אך הסתגר עם הקשיים שלו ולא סיפר שחווה סיוטים. חוסר השינה והלילות הקשים, חוסר התקשורת וההסתגרות, וכן ההתפרצויות בשילוב של שתיקות ארוכות, הקשו את החיים בזוגיות והביאו לפירוד ביניהם.

שירה יצחקי מיום 23.06.2008 (ת"ר כרך 1 עמ' 153)

לדבריה, היא הכירה את המערער בשנת 1991 בגדוד. כבר מהמפגשים הראשונים שלה איתו הבחינה כי קשה לו עם המציאות בה היה מצוי. הוא נהג לספר לה על החוויות הקשות שעבר בשטחים שהיו מלוות אותו ולא נותנות לו מנוח. ברוב המקרים היה מתוסכל ועצוב. כמו כן, היה כותב לה הרבה מכתבים מהם עלה סבל כבד ומצב רוח ירוד.

איתן אדר - עו"ס קליני קליני מטעם המשיב - מיום 14.12.2016 תיק המסמכים

(כרך 2 עמ' 439)

לפי התרשמותו, מהלך חייו של פלוני והדברים אותם חווה, הן כנער, הן בעת שירותו הצבאי והן בתקופה שאחרי הצבא, נתנו בו סימנים בולטים בעיקר של חוסר יכולת לתפקד לאורך זמן במסגרות בהם נמצא ובמערכות יחסים בינאישיים. כמו כן, הוא התרשם שמות אביו פגע בו והוביל להתדרדרות בתפקודו בשל היות אביו אדם מאוד משמעותי בחייו. יש סימנים בולטים של PTSD בתפקודו כגון חוסר שינה, חוסר קשרים, חוסר אנרגיה, חוסר יכולת לעבוד ולתפקד כאדם נורמטיבי, סימנים ברורים לדיכאון ויש סירוב מוחלט להשתמש בתרופות כדי לטפל בסימפטומים.

חוות דעת המומחה מטעם המשיב ד"ר חיים שם דוד מיום 11.4.21 – הוגשה עם נימוקי הערעור ביום 15.2.22.

המערער בן 50, הגיש את הבקשה ביום 14.8.13 בטענה שהוא סובל מPTSD-, שנגרם לו תוך כדי ועקב שירותו הצבאי, היה מספר פעמים אצל פסיכיאטרים ואף אחד מהם, לא הצביע על תסמינים המשכיים החיוניים לאבחנה זאת. בבדיקתו, הוא לא תיאר את התסמינים המתאימים ל-PTSD, התמונה הייתה של אדם עם הפרעת אישיות ושימוש בסמים, עם אורח חיים ספציפי, מצוקתו הינה בשל אישיותו ושימוש בסמים, ואין די בזיכרון של אירועים לאבחון PTSD.

המערער אינו סובל מ -PTSD הקשור לשירותו הצבאי וגם לא סבל ממנה מעולם. הוא סובל מהפרעת אישיות והפרעת שימוש בסמים (התמכרות) עם ביטויים רגשיים והתנהגותיים וקוגניטיביים כתוצאה מהשימוש בסמים. על כן קבע כי אין קשר בין מצבו הנפשי לשירותו הצבאי.

חוות דעת המומחה מטעם המערער, ד"ר דני פישר הוגשה ביום 15.2.22 (נספח 3):

המערער נבדק על ידיו ביום 28.11.21, הינו בן 50, סיים בית ספר יסודי ותיכון במגמה ריאלית, היה תלמיד טוב בלי בעיות, קיבל תעודת בגרות בציונים גבוהים, שירת בשריון בטירונות ולאחר מכן שירת כלוחם בפלוגה מבצעית כחמישה חודשים, הם פעלו בעיקר ברצועת עזה בתקופת האינתיפאדה הראשונה, המשיך בשירות סדיר עד תום שלוש שנים, נלחם בלבנון במשך כחודש.

לקראת שחרורו התחיל להשתמש בקנביס, שהה בלונדון כחודשיים, עבד וחי בירושלים כ-17 שנה, היה פעיל בקהילה של אמנים שוליים, והתפרנס מעבודתו כגרפיקאי בעיתונים.

תקופת השירות הצבאי שלו בעזה הייתה מלווה בחשש תמידי לחייו, עם אלימות רבה כלפיהם, נהג לנסוע בג'יפים בתוך העיר עזה, כמעט בכל סיור הותקף באבנים ובסלעים, הג'יפים היו ממוגנים, היו להם סיורים רגליים בחאן יונס וברפיח, כל רגע היה יכול לצוץ מחבל, הם הותקפו לעיתים קרובות באבנים ובסלעים והיו פעמים שהותקפו על ידי המון. זאת הייתה שגרת יומו במשך כשנה וחצי, שהייתה מלווה בחרדה לחייו כמעט מידי יום. בנוסף ביצע סיורים רגליים בחברון, בשכם, בחלחול ובמקומות אחרים.

זכורים לו שני אירועים: ביום של אירוע הר הבית בשנת 1990, בסיור רגלי הותקפו באבנים, אחד הסלעים שנזרק מגג של בניין גבוה כשהיה בסיור נחת ונפל בצמוד אליו, והיה כפסע בינו ובין המוות. באותו ערב, העמדה בה הם היו הותקפה באבנים, על פי ההוראות היה אסור להם לירות, ספגו הרבה אבנים מהמון זועם, ונזרק לעברם בקבוק מולוטוב שהתנפץ והתלקח בסמוך אליו. היו מקרים רבים נוספים בהם חשש לחייו. לא היה אז מודע לתסמינים החרדתיים, אך החל להשתמש באלכוהול ובקנביס לקראת סיום שירותו, נהג לבלות במועדונים עם מוזיקת שוליים, אך לא נגע בסמים לפני גיוסו. בשירות נבדק על ידי ד"ר אלי זרביב שהפנה אותו לקב"ן עקב קשיים לחיות במסגרת ובחיים צבאיים ותחושת לחץ(. בשנת 2001 נבדק על ידי פסיכיאטר ופסיכולוג, להם אמר שאינו מוכן להמשיך בשירות מילואים, התלונן על חרדה, תחושת ניתוק, קושי עם מסגרת, והתמודדות עם מצבים טראומטיים ודפוס התנהגות המנעותי, דיווח על כך ששכל את אביו כשנתיים לפני כן, דבר שהחמיר את מצבו הנפשי, את התנהגותו ההמנעותית, ואת מצבו הגופני בהגברת התדירות של התפרצויות הרפס. בבדיקתו נראה חרד, דיווח על עישון מריחואנה בתדירות גבוהה וסוכם להפנותו לוועדה רפואית להתאמת הפרופיל ולשירות מילואים.

בשנת 2004 התלונן על חוסר תאבון וירידה במשקל , בעיות בשינה, ירידה בפעילות ותחושת ייאוש, שהוסברו כאפשרות של דיכאון, ואחרי טיפול ברפואה סינית חל שיפור מסוים במצבו והומלץ על המשך מעקב. בשנת 2011 נבדק על ידי פסיכיאטרית בשל תסמיני PTSD, נדודי שינה קשים, מצבים מסכני חיים, סיוטים, ומראות קשים, מחשבות פולשניות ופלשבקים שהיו לו קשורים לשירותו הצבאי. בשנת 2013 צוין כסובל מ - PTSD מזה שנים, הומלץ על טיפול בדיכאון וחרדה והיה בתהליך של טיפול בקנאביס רפואי. בשנת 2014 קיבל רישיון לקנאביס רפואי וצוין כלוקה ב-PTSD. בשנת 2016 אובחן על ידי מרכז חוסן כלוקה  ב-PTSD. הזכיר את עמדתו של המומחה מטעם המשיב- ד"ר שם דוד, שכתב, שאף פסיכיאטר לא סבר שהמערער סובל מ - PTSD,  ולדבריו, ההסבר היחידי שיכול להיות לכך הוא שד"ר שם דוד לא ראה את כל המסמכים אליהם הוא (ד"ר פישר) התייחס בחוות דעתו, בשירות נבדק על ידי ד"ר אלי זרביב שהפנה אותו לקב"ן עקב קשיים לחיות במסגרת ובחיים צבאיים עם תחושת לחץ.  בשנת 2001 נבדק על ידי פסיכיאטר ופסיכולוג, להם אמר שאינו מוכן להמשיך בשירות מילואים, התלונן על חרדה, תחושת ניתוק, קושי עם מסגרת, והתמודדות עם מצבים טראומטיים ודפוס התנהגות המנעותי, דיווח על כך ששכל את אביו כשנתיים לפני כן, דבר שהחמיר את מצבו הנפשי, את התנהגותו ההמנעותית, ואת מצבו הגופני בהגברת התדירות של התפרצויות הרפס, כאמור בחוות דעתו של ד"ר תודר, המאזכרת תיעודים קודמים, וכאמור במכתב של הפסיכולוג הקליני מיכאל מרכוס לרופא המטפל בצה"ל מיום 04.11.01 (ת"ר כרך 1 עמ' 32), בו נאמר: "הנ"ל... פנה אלי בעקבות מצב של חרדה והרגשה כללית של ניתוק בנעשה סביבו. נקרא למילואים אך מרגיש שאינו מסוגל לתפקד במסגרת זו. פנה לקב"ן שהפנה אותו לוועדה רפואית, פנה לפסיכיאטר של הקופה והופנה לטיפול פסיכולוגי. לפי דבריו תמיד התקשה להיות במסגרת כלשהי, בבדיקתו נראה חרד, דיווח על עישון מריחואנה בתדירות גבוהה וסוכם להפנותו לוועדה רפואית להתאמת הפרופיל ולשירות מילואים. בשנת 2004 התלונן על חוסר תאבון וירידה במשקל , בעיות בשינה, ירידה בפעילות ותחושת ייאוש, שהוסברו כאפשרות של דיכאון, ואחרי טיפול ברפואה סינית חל שיפור מסוים במצבו והומלץ על המשך מעקב. בשנת 2011 נבדק על ידי פסיכיאטרית בשל תסמיני PTSD, נדודי שינה קשים, מצבים מסכני חיים, סיוטים, ומראות קשים , מחשבות פולשניות ופלשבקים שהיו לו קשורים לשירותו הצבאי. בשנת 2013 צוין כסובל מ - PTSD מזה שנים, הומלץ על טיפול בדיכאון וחרדה והיה בתהליך של טיפול בקנאביס רפואי. בשנת 2014 קיבל רישיון לקנאביס רפואי וצוין כלוקה ב-PTSD. בשנת 2016 אובחן על ידי מרכז חוסן כלוקה  ב-PTSD.

באשר להערכתו של ד"ר שם דוד כי המערער סבל מהפרעת אישיות, אמר שלא כך היה הדבר, הייתה צריכה הפרעה זאת להופיע על פי הגדרתה עובר לשירות, בעוד שהוא סבור כמו כל המטפלים שטיפלו בו, ביניהם פסיכיאטרים, שהמערער לוקה בתסמונת בתר חבלתית שנגרמה במלואה ובמישרין כתולדה של תנאי שירותו הצבאי. אליהם הוא (ד"ר פישר) התייחס בחוות דעתו.

לדבריו, המערער שירת בחיל השריון כמפקד טנק ובמהלך שירותו נחשף לחוויות מסכנות חיים חוזרות וטראומטי, ומדובר באדם ששירת בחיל השריון כמפקד טנק שבמהלך שירותו נחשף לחוויות מסכנות חיים חוזרות וטראומטיות. וכל המטפלים אבחנו אותו כלוקה ב-PTSD על רקע שירותו הצבאי.

באשר לדברי המומחה מטעם המשיב- ד"ר שם דוד, שכתב, שאף פסיכיאטר לא סבר שהמערער סובל מ - PTSD,  אמר שההסבר היחידי שיכול להיות לכך הוא שד"ר שם דוד לא ראה את כל המסמכים.

בחקירה הנגדית, אמר ביחס לכך שהמערער סבל מ -PTSD שהיו לו הפרעות במהלך השירות הצבאי, חל שינוי בהתנהגות שלו, התחיל להשתמש בסמים ובאלכוהול וכיום הוא משתמש

בסמים-קנביס ומטפל בתסמינים של פוסט-טראומה. נראה לו שהתסמינים של פוסט-טראומה מופיעים בדרך כלל בתחילת החודש השלישי של הטראומה ועל כך אמר שהתסמינים הופיעו מוקדם יותר מהמועד שבו נעשתה ההבחנה ורק האבחנה הופיעה מאוחר יותר. בקשר לכך אמר שבמהלך השירות הצבאי חל שינוי בהתנהגותו, התחיל להשתמש בסמים ובאלכוהול ובמועד מסירת העדות השתמש בסמים, קנביס ומקבל טיפול תרופתי המתאים לתסמינים של פוסט-טראומה (עמ' 105 מיום 19.04.23) כך שהתסמינים לפוסט-טראומה היו קיימים בשירות הצבאי אף שהוא לא ראה הבחנה כזאת. כמו כן אמר שהוא לוקה בפוסט-טראומה משנת 2011 לאחר שנבדק על ידי רופא פסיכיאטר צבאי. אצל הקב"ן הוא התלונן על חרדה, תחושת ניתוק מהנעשה סביבו, על קושי מסגרות ובהתמודדות עם מצבים טראומטיים ודפוס התנהגות המנעותית, שכולם קשורים לפוסט-טראומה. ביחס לטענה שדובר גם על כך שאביו נפטר אמר שאביו נפטר כשהוא היה כבר בן 30 וחי מחוץ לבית ואף שמוות של אב קשה, הדבר לא גורם לתסמינים כאלה (פרוטוקול עמ' 108). ביחס לשימוש בסמים, הוא התחיל בכך בצבא, והדבר נעשה כריפוי עצמי של המערער על מנת להקל על עצמו בהמשך הוצב לו מסמך מיום מהתיק הרפואי עמ' 25 מיום 21.02.2002 לפיו הוא הגיע לפסיכיאטר לפיו הוא התלונן על כך שהוא לא רוצה להמשיך בשירות הצבאי ורוצה פטור ממילואים הואיל והיה לו קשה בשירות, לדבריו היה לו קשה כי הוא היה פוסט-טראומטי (עמ' 110). דבריו עד כשנה לפני המועד הנ"ל שירת באופן סדיר בצבא, בשנתיים האחרונות מצבו הנפשי התדרדר, כ-3 שנים לפני כן אביו נהרג בתאונת מטוס, ולדבריו מאז ומתמיד התקשה להתמודד במסגרות, היה לו קשה לתפקד בצבא ובמסגרת העבודה, בעוד שבלימודי התיכון הוא תפקד היטב במסגרת, בלימודים ומבחינה חברתית. בצבא הוא תפקד היטב בתקופת הטירונות ובקורס מט"קים, נכון שבמכתב הוזכר מות האב ולא הוזכר דבר מהאירועים הטראומטיים שהיו לו במהלך השירות. נכון שלא התלונן על התסמינים הקשורים ל –PTSD, אף שהוא סבל מהם, והדבר אפשרי גם לפי ה -DSM (עמ' 112). בהמשך הוצגה לו הטענה שכדי לאבחן אבחנה של PTSD צריכים להתקיים שמונה קריטריונים בהנחה שהתקיים קריטריון A של חשיפה לאירוע טראומטי האם נכון שצריכים להתקיים עוד שבעה קריטריונים המתייחסים לחודרנות, הימנעות, קוגניציה, מצב רוח של עוררות יתר והשיב בחיוב (עמ' 130). לגבי הימנעות אמר שזה התקיים בהתאם לבדיקה של שנת 2001 לגבי מצב רוח ירוד וירידה בקוגניציה הסכים שאין תיעוד על סימפטומים אלו עד שנת 2001. לגבי שנת 2001 קיימת חוות דעתו של מר מיכאל מרכוס וזה הוא לקח ממסמך בדיקה של מרכוס מיכאל שהנו פסיכולוג קליני.

חוות דעת המומחה מטעם המשיב ד"ר דורון תודר מיום 28.4.22- צורפה לכתב התשובה שהוגש ביום 2.6.22.

מעיון בחומר שעמד לעיונו ומבדיקתו את המערער עולה שהמערער עבר אירועים קשים במהלך שירותו הצבאי, המערער אינו מציין אירוע ספציפי, יתכן שהיו מספר אירועים, אך אירועים כאלה שכיחים בקרב לוחמים, שמרבית החיילים הנחשפים אליהם אינם מפתחים PTSD. לצורך קביעת האבחנה של PTSD, יש צורך בקיום מכלול הסימפטומים הנדרשים, מהם מתקיים אצל המערער תנאי A, בכך שהיו למערער אירועים של סכנת חיים במהלך השירות, אך נדרשים תנאים נוספים של: חודרנות, הימנעות, השפעה שלילית על הקוגניציה ומצב הרוח ועוררות יתר. המערער שירת בסדיר עד שנת 1992, אין כל עדות על בעיה תפקודית או מצוקה נפשית בתקופה זאת, שירת במילואים תקופה ארוכה בלי שדווח על בעיה, אין כל עדות להימנעות מכל סוג באותה תקופה ובשלב זה אין כל תלונה ביחס ליתר הדברים, לדוגמה: ביחס לעובדות הוא היה באנגליה במועדוני מוזיקה אלטרנטיבית רועשת, ואין עדות שהדבר גרם לו לאי נוחות שהינה שכיחה אצל חוליPTSD   בהתפרצויות שונות של זעם במשפחה, או צעקות מתוך שינה, וביחס להפסקת עבודתו הוא סיפר שהסיבה לכך הייתה מסיבות שונות, כגון תחושה של אי קבלת זכויותיו או של אי סיפוק, ולא התרשם שמצבו הנפשי היה פקטור בסיום עבודתו, כפי ששכיח אצל חולי PTSD. הוא לא התרשם מתיאוריו שהייתה לו בעיה נפשית או אינדיקציה ל-PTSD, אף שהיה סביר להניח שהמערער היה מציג בעיות כאלה, לו היו לו. הבדיקה נועדה מבחינתו לקבלת פטור ממילואים. הפירוש הסובייקטיבי של המערער לבעיית PTSD היה לראשונה רק בשנת 2011, ולדעתו, מאז שפיתח המערער את תחושתו הסובייקטיבית שמדובר ב-PTSD, אבחנה זאת נעשתה לסיפור חייו, דבריו תועדו בקלות ונעשו חלק מסיפור חייו. ציין שבאבחון שערך הוא הוערך כאמין.

תיעוד

13.09.2001. הפנייה של המערער ממרפאת קב"ן לרופא מומחה (ת"ר כרך 1 עמוד 28)

הנ"ל בן 30 מופנה להערכת מצבו לפי בקשתו עד עכשיו ללא רקע פסיכולוגי מתלונן על קשיים יותר ויותר חמורים להימצא במסגרת כלשהי במיוחד במסגרת צבא... מרגיש מאוד לחוץ בתקופות שירות לא טיפל באזרחות.

03.05.2010, ממשיך להרגיש חולשה כללית, עייפות מזה כ- 4 חודשים סימפטומים מתאימים מאד ל- fatigue chronic ממשיך לסבול מעייפות כרונית.

ת"ר 23.10.2001 כרך 1 עמוד 27,

במכתב של ד"ר קלריס רייזנברג מתמחה במחלות זיהומיות מיום 3.5.10 מופנה לד"ר פינסילבר תמירה. נאמר בו מעל 3 חודשים חולשה כללית, בעיות שינה, כאב גרון ומספר התקפי הרפס בעיניים ובשפתיים, כאבי מפרקים, פריחות, ירידה בתיאבון, ירידה במשקל ושינויים בהרגלי היציאות.

הפניה של ד"ר תמירה פינסילבר להתייעצות מומחה מיום 15.03.10 (ת"ר עמ' 30) ממשיך להרגיש חולשה כללית, עייפות מזה כארבעה חודשים, קשיים בשינה, סימפטומים מתאימים ל-  .chronic fatigue Sindrome ממשיך לסבור מעייפות כרונית.

ת"ר 31. מיכאל מרכוס פסיכולוג קליני (ללא תאריך לאחר המסמך שקדם לכך בת"ר 30)

ביחס למערער – מצבים טראומטיים שהשפיעו עליו לרעה, אביו נהרג לפני כשנתיים בתאונת מטוס קל דבר שהשפיע עליו לרעה. החל להסתגר עוד יותר ומגיב במצבים סומטיים – סובל מהתקפי הרפס חוזרים ונשנים שהוחרפו. לאור המצב המתואר לעיל נראה שאינו מסוגל לבצע שירות מילואים כראוי ויש להפנותו בהקדם לוועדה רפואית על מנת להתאים לו פרופיל רפואי מותאם ולשקול בכלל אם הנ"ל מסוגל להמשיך לשרת בצבא.

ת"ר עמ' 28, מסמך של מיכאל מרכוס פסיכולוג קליני ת"ר עמ' 31

בהמשך למסמך של ד"ר פינסילבר תמירה בביקור מיום 15.03.10 (ת"ר עמ' 30 במסמך של הפסיכולוג הקליני מיכאל מרכוס בו נאמר שמצבים טראומטיים השפיעו עליו לרעה, אביו נהרג לפני כשנתיים דבר שהשפיע עליו לרעה, החל להסתגר עוד יותר, סובל מהתקפי הרפס, נראה שאינו מסוגל לבצע שירות מילואים כראוי ויש להפנותו בהקדם לוועדה רפואית על מנת להתאים לו פרופיל רפואי מותאם ולשקול בכלל אם מסוגל לשרת בצה"ל.

23.10.2021 (ת"ר כרך 1 עמוד 27)

ללא הפרעה בתוכן החשיבה אפקט אופטימי יציב טוען אינו מוכן להמשיך בשירות מילואים.

מכתב של פסיכולוג קליני מיכאל מרכוס לרופא המטפל בצה"ל מיום 04.11.01 ת"ר כרך 1 עמ' 32):

הנ"ל... פנה אליי בעקבות מצב של חרדה והרגשה כללית של ניתוק בנעשה סביבו. נקרא למילואים אך מרגיש שאינו מסוגל לתפקד במסגרת זו. פנה לקב"ן שהפנה אותו לוועדה רפואית... פנה לפסיכיאטר של הקופה והופנה לטיפול פסיכולוגי. לפי דבריו תמיד התקשה להיות במסגרת כלשהי ובכל מסגרת שנאלץ להימצא בה היה נוכח פיזי בלבד ולא היה מעורה כלל, תפקד כאילו בכמוסה וצפה על הנעשה דבר זה הלך והחריף עם השנים ולאחרונה נמנע כמה שאפשר להימצא בה. יצר מעין דפוסי Avoidment Behaviour ניכרת בו רמה גבוהה של עצבות יחד עם חרדה מסוג Free Floating. מדווח שנוהג לעשן מריחואנה בתדירות גבוהה דבר שהפך לאורח חיים אך מגלה אחריות... נמנע לעשן במצבים שעלולים לסכנו או את האחרים. הוא מתקשה להתמודד עם מצבים טראומטיים שהשפיעו עליו לרעה. אביו נהרג לפני כשנתיים בתאונת מטוס קל שמאוד השפיע עליו לרעה החל להסתגר עוד יותר ומגיב במצבים סומטיים – סובל מהתקפי הרפס חוזרים ונשנים שהוחרפו. לאור המצב המתואר לעיל נראה שהנ"ל אינו מסוגל שירות מילואים ראוי ויש להפנותו בהקדם לוועדה רפואית על מנת להתאים לו פרופיל רפואי מותאם ולשקול בכלל אם הנ"ל מסוגל להמשיך לשרת בצה"ל.

תשובת רופא מומחה מיום 21.02.02 (ת"ר כרך 1 עמ' 150): 

"מוכר לשירות ברה"ן מפנייתו הקודמת 25.10.01 שירת שירות סדיר כמפקד טנק ושוחרר עם פרופיל 82. עד לפני כשנה שירת במילואים באופן סדיר, בשנתיים האחרונות מצבו הנפשי התדרדר. לפני כ 3 שנים נהרג אביו בתאונת מטוס לטענתו מאז ומתמיד התקשה להתמודד במסגרת והיה לו קשה לתפקד בצבא ובמסגרת העבודה. לכן עובד רק יומיים בשבוע. לדבריו מנהל אורח חיים מיוחד מנותק מהסביבה. באופן קבוע משתמש בסמים לדבריו מעשן גראס. בעבר נתנסה גם באקסטזי וטריפים לדבריו משתמש במריחואנה במשך כ-10 שנים ובשנים האחרונות כ 3 שנים באופן אינטנסיבי... טוען שכל העולם פסיכי והוא בעזרת מריחואנה חי את חייו הטובים במרוחק משאר בני האדם".

מכתב של ד"ר איליה רזניק מומחה לפסיכיאטריה מיום 24.02.11

הופנה לרופא פסיכיאטרי מיום 24.02.11 (ת"ר כרך 1 עמ' 34): ידוע שבשנים 1989-1992 בשירות סדיר השתתף כטנקיסט בפעילות מבצעית בלבנון ובשטחים ובשל כך פעמים רבות היה במצב סכנה מוחשית נחשף למראות קשים ומאז סובל מהפרעה נפשית פוסט טראומטית (PTSD) בשל סימנים אופייניים (מחשבות וזיכרונות חוזרים, התנהגות הימנעותית, הפרעות שינה קשות, נטל קנאביס, Self-treatment במשך מספר שנים כי חש רק עישון מריחואנה מקל עליו באופן משמעותי. ובנוסף היה לפני כמה שנים בטיפול פסיכולוגי פרטי. כעת סובל מסימנים פוסט-טראומטיים ונדודי שינה קשים ולכן זקוק לעזרה מקצועית אותה חושש לקבל.

התביעה להכרת זכות נכה מיום 14.08.2013 (תר כרך 1 עמוד 1)

בתביעה זו טען המערער שבמהלך שירותו הצבאי ובמהלך שירות המילואים עבר אירועים וחוויות טראומטיות בעזה ובשטחים שגרמו לו להתפרצות תופעות פוסט טראומטיות שהלכו והתרבו בעזה ובשטחים לאורך השנים שהיו מלווים במצבים של בדידות מחשבות טורדניות חוסר שינה בלילות חוסר יכולת להתמיד במקומות עבודה, דכדוך, שימוש בסמים, עצבות, הכל כאן מצורף בתצהיר שנלווה לכך. בעת שבשירות הוא שימש כלוחם כמפקד בשירות סדיר ובמילואים ובמסגרתו עבר חוויות טראומטיות בשטחים ומ-PTSD.

ג. דיון:

1. המחלוקות

א. המחלוקת בין הצדדים, באשר לשאלת ההתיישנות החלה על המערער על פי סעיף 32(א) לחוק הנכים חלה בתום שלוש שנים מיום שחרורו של התובע לאחר האירוע שבגינו הוגשה התביעה. בהליך הראשון שנדון בפני קצין התגמולים נדחתה התביעה לגופה בנימוק שלא היה מדובר במצב של PTSD ולא הועלתה על ידי המשיב טענת התיישנות, ונשאלת השאלה - האם יש לראות את המשיב כמי שוויתר על טענת ההתיישנות או כמי שמנוע מלהעלות אותה בהליכים שלאחר מכן בדומה להתיישנות לפי חוק ההתיישנות.

ב. ככל שאין מניעה להעלות את טענת ההתיישנות, האם רשאי וצריך היה קצין התגמולים להאריך את תקופת ההתיישנות מעבר לתקופה של שלוש שנים מיום השחרור לאחר האירועים, לאור סעיף 32א לחוק הנכים, לפיו הוא רשאי להאריך את המועד להגשת תביעה על אף האמור בסעיף 32(א) לחוק הנ"ל, אם הוא סבור כי מן הצדק לעשות כן וכי נתמלאו התנאים האמורים בסעיף זה, שהבקשה מתייחסת לנכות שנגרמה על ידי "חבלה רשומה" והתנאים הנוספים האמורים באותו סעיף.

ג. ככל שניתן וראוי להאריך את תקופת ההתיישנות – האם התקיימו התנאים המהותיים לזכאות המערער מן היבט העובדתי הרפואי והמשפטי, ובשים לב לכך שמדובר בטענה ל- PTSD מושהית במשך מספר רב של שנים.

ד. יש לקבוע את העובדות בנוגע לעניין מן ההיבט העובדתי וההיבט הרפואי ביחס למחלוקת בין המומחים באשר לכך.

ה. האם התקיים הקשר הסיבתי המשפטי.

2. המצב המשפטי

חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט – 1959 [נוסח משולב]:

"32א. קצין-תגמולים רשאי להאריך את המועד להגשת בקשה לפי סעיף 30, על אף האמור בסעיף 32(א), אם הוא סבור כי מן הצדק לעשות זאת וכי נתמלאו תנאים אלה: (1) הבקשה מתייחסת לנכות שנגרמה על ידי חבלה רשומה; (2) ההשהיה בהגשת הבקשה אינה עשויה להקשות במידה ניכרת על השגת הראיות הדרושות לבירור הבקשה; (3) ההשהיה לא הביאה, ולא הייתה עשויה להביא, במישרין או בעקיפין להחמרת הנכות שלגביה מוגשת הבקשה, או להגדלה ניכרת של הנטל שעל אוצר המדינה בתשלום התגמולים או במתן טובת-הנאה אחרת עקב החמרת הנכות;

(4) השהיה לא תקשה על המדינה לממש את זכויותיה לגבי כל צד שלישי האחראי או עשוי להיות אחראי, במישרין או בעקיפין, לחבלה נושא הבקשה. בסעיף זה "חבלה רשומה" - חבלה שנרשמה, סמוך ליום האירוע שגרם לה, ברשומות של צבא-הגנה לישראל או ברשומות אחרות המתנהלות על ידי המדינה או על ידי מוסד ציבורי שאושר לעניין זה על ידי שר הביטחון."

ברע"א 825/22 בית משפט העליון קצין התגמולים נ' פלוני - בקשת רשות ערעור וערעור של קצין התגמולים על פסק דין של בית המשפט המחוזי שקיבל ערעור של המשיב על פסק דין של ועדת ערעור לפי חוק הנכים, מיום 1.5.22, דחתה ועדת הערעור את ערעור המשיב על החלטת קצין התגמולים לדחות את התביעה להכרת זכות נכה לפי חוק הנכים בגין תסמונת בתר-חבלתית (PTSD) מושהית, מחמת התיישנות. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור וקבע כי על קצין התגמולים היה להידרש לטענות המשיב לגופן על אף טענת ההתיישנות והכיר בנכות. 

בית המשפט העליון קיבל את הבקשה  ואת הערעור ברוב דעות על פי דעת השופטים שטיין וסולברג, שיש לדחות את תביעת המשיב להכרת זכת נכות עקב התיישנות, כנגד דעת השופט שוחט שסבר שיש לתת רשות ערעור ויש להכיר בנכות תוך הארכת תקופת ההתיישנות, ולהותיר את פסיקת בית המשפט המחוזי שהכירה בנכות על כנה.

השופט שטיין סבר כי ההתיישנות לפי סעיף 32(א) לחוק הנכים הינה בתום שלוש שנים מיום שחרורו של הנכה מהשירות בו אירע המקרה שגרם לנכותו, בעוד שהמשיב הגיש את בקשת ההכרה בזכות למעלה מ -20 שנה לאחר מכן, ולא התקיים החריג שבסעיף 32א האמור. "פגיעה בגוף, לאירוע שגרם לפגיעה", כאשר החבלה יכולה להיות גם מחלה והפרעה נפשית, בעוד שבמקרה זה לא הייתה כל ראיה לקיומו של אירוע הטראומה בדמות "החייאה"( שהיא החבלה) בסמיכות זמנים בין הפגיעה ומהלך הניתוח משנת 1995, שלגביו טען המערער שבעטיו לקה

ב-PTSD. כמו כן ההשהיה פגעה בזכותה של המדינה לנסות להיפרע מצד שלישי, ולא היה תיאור של הנזק או הליקוי שנגרמו ושל הפעולה או האירוע שגרמו אותו. במקרה זה כל הפרוצדורה הרפואית היוותה טראומה עבור המשיב ולא רק ההחייאה. לא הוכח שמדובר ב"חבלה רשומה" כנדרש באותו סעיף, בשל העובדה שלא הייתה ראשית ראיה לקיומו של האירוע הטראומטי במהלך החייאה של ניתוח משנת 1995 שלגביו נטען שהמשיב לקה ב - PTSD בעטיה, אף שגם הפרעה נפשית יכולה להיחשב כחבלה, וכן שלא היה תיעוד של פגיעה נפשית מתמשכת כתוצאה מהאירוע הנ"ל להבדיל מתיעוד האירוע עצמו.

השופט סולברג הצטרף למסקנתו של השופט שטיין מנימוקים אחרים. לדבריו, אין צורך ברישום האירוע שגרם לחבלה לפי בסעיף 32א לחוק הנכים. מה שנדרש הוא רישומה של תוצאה מזיקה שנגרמה, אין די ברישום של חבלה פיזית שיכולה להיות גם הפרעה נפשית, נדרש רישום של אותה חבלה בגינה נתבעים התגמולים כאשר התסמינים הפוסט-טראומטיים אינם משקפים את הנכות עצמה, אלא חבלה שתוצאתה היא הנכות. על התובע להוכיח כי חיווי כלשהו להפרעה נפשית, לאותו פצע מדמם נרשם סמוך ליום האירוע שגרם לו. הדבר לא הוכח.

לדבריו, באותו מקרה, הנזק הרפואי שנגרם כתוצאה מהפרוצדורה הרפואית הוא החבלה, בעוד שהפרעה נפשית הינה חבלה בפני עצמה ואינה נלווית בהכרח לנזק נפשי פוסט טראומטי. ההפרעה הפוסט טראומטית היא החבלה עצמה, וככזאת עליה להירשם בזמן אמת. מסקנתו המעשית היא כמסקנת השופט שטיין שלא להאריך את תקופת ההתיישנות, אך מנימוק שונה.

השופט שוחט היה בדעת מיעוט. הוא סבר שהפסיקה וקצין התגמולים מפרשים את סעיף 32א לחוק הנכים בהרחבה כדי להימנע ככל הניתן מחסימת תביעות מוצדקות של נכי צה"ל בכך שהוכרו תביעות שמקורן במחלה ובהלם נפשי וכן שבהעדר תיעוד לאירוע חבלה אין מניעה כי תוכן הרישום או עצם קיומו יוכח בראיות משניות. לאור זאת סבר שיש לדחות את הבקשה למתן רשות ערעור, ויש להותיר את פסיקת בית המשפט המחוזי המאריכה את תקופת ההתיישנות ומכירה בנכות על כנה.

דנ"א 3288/22 פלוני נ' קצין התגמולים, בקשה לדיון נוסף בפני כבוד נשיאת בית המשפט העליון, הנשיאה חיות,מיום 25.7.22

הנשיאה חיות, בבקשה לדיון נוסף על פס"ד של בית המשפט העליון האמור - רע"א  825/22, דחתה  את הבקשה לדיון נוסף בנימוק שבפסק הדין האמור לא נקבעה הלכה חדשה העומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון או "שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה", יש הצדקה לדיון נוסף, וכן שהשופטים סולברג ושטיין קבעו שלא הוכח קיומה של חבלה רשומה,אך נחלקו בנימוקיהם ביחס למהות הנזק שתיעודו נדרש לעמידה בתנאי ה"חבלה הרשומה".

ע"נ 66902-12-14 ע.ע נ' קצין התגמולים, ועדת ערעור, ניתן ביום (נבו, 18.03.21)

הקשר הסיבתי הרפואי העובדתי ב-PTSD מושהית הוכר לרוב לגבי אירוע טראומתי במסגרת פעילות מלחמתית או אירוע טרור בהתקיים "טריגר" הקשור לאותו אירוע שגרם להופעת תסמיני המחלה הנפשית. תיחומו של הקשר הסיבתי המשפטי צריך להיקבע על ידי בית המשפט העליון, ולא על ידי ועדת הערעור.

ע"פ 2218/10 פלוני נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 21.11.2011 ואושר לפרסום ביום 12.02.2013 פורסם בנבו. בית המשפט העליון

בית המשפט העליון אימץ את אפשרות קיומה של הטראומה המושהית ביחס להרשעת אדם בעברת מין בבת הקטינה שלו שהתבססה על זיכרונות מודחקים של הבת המתלוננת, וזאת על בסיס עדויות מומחים ומחקרים, בשים לב לראיות מחזקות שיש בהן כדי לנטרל את החשש לזיכרון כוזב לגבי המעשים שהבת ייחסה לאביה בהיותה קטינה. בכך יש תמיכה באפשרות של קיום פוסט טראומה מושהית גם בענייננו.

ע"א (ת"א) 2112/09 י' א' ואח' נ' משהב"ט-אגף השיקום –קצין התגמולים ואח', בית המשפט המחוזי בת"א מיום 13.3.2011

ערעור וערעור שכנגד על החלטת ועדת ערעורים לפי חוק הנכים בה נדחו טענות המערער כי קיים קשר של גרימה בין סכיזופרניה ממנה הוא סובל וכן שהוא סובל מ-PTSD עקב שירותו הצבאי, והתקבל ערעורו של המערער נגד המשיב, בכך שנקבע לעניין "חבלה רשומה", לפי סעיף 32(א) לחוק הנכים, כי ההפרעה הנפשית העיקרית הנגרמת כתוצאה מאירוע מלחמתי טראומתי הנה הפרעת הדחק הפוסט טראומטית המלווה לעתים תכופות בהפרעות נוספות. מדובר בכך שהמערער עבר חוויה קשה ויוצאת דופן בתנאי שירותו, ובהיעדר מסמכים רפואיים ביחס לתקופת שירותו ובהיעדר מחלוקת עובדתית יש להפעיל שיקול דעת המתחשב במכלול הראיות, חוות הדעת שנכתבו, סיכומי מחלה, עדויות המערער ובני משפחתו והנזק הראייתי שנגרם. ביוני 1982 שירת המערער כלוחם במלחמת שלום הגליל ובמהלכה חווה אירועים שנפשו לא נותרה אדישה להם.

כ-3 חודשים מתום המלחמה נשפט על נפקדויות ועבירות נוספות ביניהם שימוש בסמים מסוכנים. לאחר שחרורו ועד 1989 שהה בארה"ב עד 1990. עם שובו לארץ אושפז במרכז רפואי לבריאות הנפש ואובחן כסובל מסכיזופרניה פרנואידית. הגיש תביעה להכרה כנכה לפי חוק הנכים ותביעתו נדחתה בין השאר מחמת התיישנות. בוועדת ערעור נדחתה נדחתה טענת המשיב בדבר העדר חבלה רשומה ובדבר התיישנות לפי חוק הנכים.

בערעור נקבע על ידי בית המשפט המחוזי כי מדובר היה ב"חבלה רשומה" בה ניתן היה להאריך את תקופת ההתיישנות לפי סעיפים 32א ו-32(א) לחוק הנכים, וכן שיש להכיר בנכות בהסתמך בין השאר על מאמרו של פרופ' אבי בלייך, מנהל מרכז בריאות הנפש "פגיעה נפשית פוסט טראומטית עקב שירות צבאי", הן ביחס ל-PTSD המושהית והן ביחס לסכיזופרניה.

ע"א 2609/05 בית המשפט המחוזי תל אביב יפו ניתן ביום 10.09.2008

המבחן של קיומה של חבלה רשומה מתייחס לרישום המעיד על פגיעה בגוף, אירוע שגרם לפגיעה, סמיכות זמנים בין האירוע לרישום כאשר החבלה הרשומה מתייחסת לתוצאת האירוע ולא האירוע שגרם לה, שאין צורך באירוע ספציפי ודי בשרשרת אירועים וכן שמחלת נפש הנה בגדר חבלה. במקרה זה המשיב לא דחה את התביעה על הסף אלא דן בה לגופה ולאחר קבלת חוות דעת מומחה דחה אותה גם לגופה וגם מחמת התיישנות.

בקשר לכך סבר בית המשפט המחוזי שאף שלכאורה ניתן היה לדחות את התביעה על הסף עקב התיישנות והיעדר "חבלה רשומה" נכון עשתה הוועדה בכך שדנה גם לגוף העניין וגם בשאלת ההתיישנות, וכאשר ניתן להכיר בתביעה לגוף העניין יש לבדוק אם ניתן למצוא ברשומות אינדיקציה ולו דחוקה לקיומה של "חבלה רשומה" וכן שיש להרחיב את הפרשנות של ה"חבלה רשומה", כך שאף אם לא צוינה ברישום הפגיעה, די ברישום האירועים עצמם על מנת לראות בהם כעין ראשית ראיה לרישום הנדרש תוך בחינת השיקולים הקבועים בסעיף 32א לחוק, ביניהם סמיכות זמנים בין פריצת המחלה להגשת התביעה. תמיכה למסקנה האמורה מצא בית המשפט המחוזי בפסק הדין של בית המשפט העליון בבג"ץ 3410/07 העמותה לקידום נפגעי תגובות קרב נ' שר הביטחון מיום 30.07.2008, פורסם בנבו.

(ע"א (ת"א) 3112/04 דון יחיאל נ' קצין התגמולים, מיום 13.2.08 בבית המשפט המחוזי, בנבו

די במסמך שמתאר פגיעה נפשית לאחר השירות, כאשר המסמך קושר את הפגיעה הנפשית לשירות"( נבו עמ' 8 ), כאשר הלם קרב או פגיעה פוסט טראומטית לאחר אירועים מלחמתיים מצביעים על קשר סיבתי ברור בין הפגיעה הנפשית לשירות ותועדה פגיעה או מחלה במהלך השירות שבאותה עת לא היה ברור קשר בינה לבין השירות, יש להקל בדרישת הרישום לגבי הארכת תקופת ההתיישנות לפי סעיף 32א לחוק הנכים. באותו מקרה לא הוכרה התביעה, בין השאר, בנימוק שמדובר היה במעצר וכליאה שאינם מוכרים כאירועים מלחמתיים הגורמים להלם קרב או להפרעה פוסט טראומטית כשלעצמם, וגם המערער לא טען כי המעצר והכליאה גרמו לפגיעה.

רע"א 202/00 בית המשפט העליון מיום 12.11.2001 נבו

סמכויות קצין התגמולים הורחבו בפסיקה על ידי מתן פירוש מרחיב ל"חבלה רשומה" שבסעיף 32א לחוק הנכים כך שקצין התגמולים יהיה רשאי להאריך את המועד גם במקרים של מחלה... נראה כי מאז מכיר קצין התגמולים על פי שיקול דעתו בנכותו של מי שהגיש את תביעתו גם לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק הנכים". באותו מקרה דחה קצין התגמולים בתביעות שהגישה המבקשת לאחר תקופת ההתיישנות לגופן ובכך הראה כי הוא מוכן להאריך את המועד ומוכן להכיר בזכויותיה כנכה אם יוכח כי נכותה נגרמה במהלך שירותה ועקב שירותה.

וע(רשל"צ) 328/04 דוד דרור נ' קצין התגמולים מיום 24.11.05

ההתיישנות לפי חוק הנכים הינה מהותית כך שהזכות עצמה מתיישנת אם לא הוגשה לפי תום מועד ההתיישנות (ע"א 455/85) קצין התגמולים נגד כספי פ"ד מד (1) 177.

ע"א 3876/98 יניב וילמוט נ' קצין התגמולים בית משפט מחוזי מיום 25.10.99 עמ' 6 נבו

" לאור ההבדל הניכר בין פגיעה פיזית לבין מחלת נפש המתפתחת באורח הדרגתי כאשר הנפגע אינו מודע בהכרח לאירועים התורמים לפריצתה... הרי שלגבי מחלת הנפש ניתן להסתפק במקרים מתאימים ורישום לגבי התוצאה אף כשאין רישום מפורט ומדוקדק לגבי האירועים שגרמו לה

ע"נ 4737-01-19 ועדת ערעורים, ירושלים

ע"נ 4737-02-10 ירושלים מיום 25.5.2920.עת"מ (מנהלי) ת"א 20063-06-10 בר – אל נ' קצין התגמולים נבו מיום 11.1.12.

3.העובדות

תביעתו של המערער להכרת זכות נכה הוגשה ביום 14.08.13, בה טען שבמהלך שירותו הצבאי הסדיר ומילואים עבר אירועים טראומטיים בעזה ובשטחים שגרמו להתפרצות תופעות פוסט טראומטיות, שהלכו והתגברו ביתר שאת לאורך השנים ואובחנו כ- PTSD. מעדותו עולה כי השירות היה כרוך באירועים מלחמתיים טראומטיים ספציפיים בשירות הסדיר בעזה, במהומות הר הבית ובמלחמת לבנון, כאמור בעדות חבריו של המערער, עדות אחותו ובת זוגו והתיעוד הרפואי, שנראות לנו סבירות ומהימנהות ברמה מאוד מתקבלת על הדעת. מהן עולה שאין מדובר רק בתיאורים סתמיים וכלליים כפי שטען ב"כ המשיב, אלא באירועים מלחמתיים טראומטיים ספציפיים קשים עם אלימות רבה כלפיהם מסוגים שונים, עם סיכונים לחייו, שכל אחת מהן מצביעה על אירועים ספציפיים בפני עצמם, כפי שתיארו המערער ועדיו. תקופת השירות הצבאי שלו בעזה הייתה מלווה בחשש תמידי לחייו, כמעט כל יום היה סיור, הותקף באבנים ובסלעים, בג'יפים ובסיורים רגליים, בחאן יונס וברפיח, כל רגע היה יכול לצוץ מחבל, הם הותקפו לעיתים קרובות והיו פעמים שהותקפו על ידי המון. כך הייתה שגרת יומו במשך כשנה וחצי, שהייתה מלווה בחרדה לחייו כמעט כל יום. נוסף על כך ביצע סיורים רגליים בחברון, בשכם, בחלחול ובמקומות אחרים. היו לו שני אירועים מיוחדים: ביום של אירוע הר הבית בשנת 1990, בסיור רגלי הותקפו באבנים, אחד הסלעים שנזרק מגג של בניין גבוה כשהיה בסיור נחת ונפל בצמוד אליו, והיה בסכנת חיים. על פי ההוראות היה אסור להם לירות, הם ספגו הרבה אבנים מהמון זועם, ונזרק לעברם בקבוק מולוטוב שהתנפץ והתלקח בסמוך אליו. היו מקרים רבים נוספים בהם חשש לחייו. לא היה אז מודע לתסמינים החרדתיים, אך החל להשתמש באלכוהול ובקנביס לקראת סיום שירותו, נהג לבלות במועדונים עם מוזיקת שוליים. במכתב של הפסיכולוג הקליני מיכאל מרכוס לרופא המטפל בצה"ל האמור נאמר: "הנ"ל... פנה אליי בעקבות מצב של חרדה והרגשה כללית של ניתוק בנעשה סביבו. נקרא למילואים אך מרגיש שאינו מסוגל לתפקד במסגרת זו. פנה לקב"ן שהפנה אותו לוועדה רפואית... פנה לפסיכיאטר של הקופה והופנה לטיפול פסיכולוגי". מכתב זה נכתב במהלך השירות הצבאי במילואים , התלונן על כך שאינו מסוגל לתפקד במסגרת הצבאית , פנה לקב"ן שהפנה אותו לוועדה רפואית, לאחר מכן לפסיכיאטר של הקופה והופנה לטיפול פסיכולוגי ואמר שתמיד התקשה להיות במסגרת כלשהי ובכל מסגרת בה נאלץ להימצא, הוא היה נוכח באופן פיזי בלבד בלי שהיה מעורה בעניינים, וכן שמצב זה הלך והחמיר עם השנים והופנה לרופא המטפל בצה"ל. הבקשה להכרת זכות נכה הוגשה ב- 14.08.2013 כשדבריו אלו נאמרו כשנה ותשעה חודשים לאחר שירות מילואים. כמו כן נתמכת גרסתו של המערער בתיעוד עליו הסתמך המומחה מטעמו. לא היה אז מודע לתסמינים חרדתיים אך החל להשתמש בבאלכוהול ובקנביס לקראת סיום שירותו, נהג לבלות במועדונים עם מוזיקת שוליים. במכתב של הפסיכולוג הקליני מיכאל מרכוס לרופא המטפל בצה"ל מיום 04.11.01 (ת"ר כרך 1 עמ' 32, בו נאמר: "הנ"ל... פנה אליי בעקבות מצב של חרדה והרגשה כללית של ניתוק בנעשה סביבו. נקרא למילואים אך מרגיש שאינו מסוגל לתפקד במסגרת זו. פנה לקב"ן שהפנה אותו לוועדה רפואית... פנה לפסיכיאטר של הקופה והופנה לטיפול פסיכולוגי" מכתב זה נכתב במהלך השירות הצבאי במילואים, התלונן על כך שאינו מסוגל לתפקד במסגרת הצבאית , פנה לקב"ן שהפנה אותו לוועדה רפואית ולאחר מכן לפסיכיאטר.

הופנה לטיפול פסיכולוגי ואמר שתמיד התקשה להיות במסגרת כלשהי, ובכל מסגרת בה נאלץ להימצא היה נוכח באופן פיזי בלבד, בלי שהיה מעורה בעניינים וכן שמצב זה הלך והחמיר עם השנים והופנה לרופא המטפל בצה"ל. כמו כן נתמכת גרסתו של המערער בתיעוד עליו הסתמך המומחה מטעם המערער.

5. הקשר הסיבתי הרפואי העובדתי:

כמו כן נראה באשר לקשר הסיבתי הרפואי נראה לנו שיש לראות את עדות המערער וחבריו הנתמכת בתיעוד הרפואי שהוגש שחלקים ממנו הוצגו לעיל, כתומכים בגרסת המערער שאכן היה מעורב באירועים ספציפיים קשים שסיכנו את חייו בשירות הצבאי. לנו שיש להעדיף את חוות דעת המומחה מטעם המערער על פני חוות דעת המומחה מטעם המשיב, שמודבר בהפרעת PTSD וכן שמדובר בפוסט טראומה מושהית שהמערער לא היה מודע לה בעת התרחשות האירועים הטראומתיים האמורים לעיל במשך שנים רבות . עמדה זאת נתמכת בתיעוד הרפואי שהוצג המתייחס ל-PTSD ולראיות העובדתיות שהוצגו כמפורט לעיל. דפוס זה הוכר גם בפסיקה הקשורה להכרת זכות נכה כמפורט לעיל וגם בפסיקה של בית המשפט העליון הקשורה למהימנות של עדות בת בוגרת שלקתה בפוסט טראומה מושהית בשל מעשה אינוס שנעשה בה בילדותה כאמור לעיל. ביחס לגורמים שונים ובמיוחד ביחס לאירועים מלחמתיים מסכני חיים ספציפיים כפי שהיה במקרה זה. (ע"פ 2218/10 פלוני נ' מדינת ישראל).

ביחס לקשר הסיבתי הרפואי העובדתי, אנו מעדיפים את חוות דעתו של המומחה מטעם המערער על פני חוות דעת המומחה מטעם המשיב, שהיתה מעוגנת בתיעוד הרפואי והתבססה על אירועים מלחמתיים מסכני חיים ספציפיים ונתמכת בתיעוד רפואי של הגורם הצבאי המלחמתי שהיה כרוך בסכנה כאמור לחייו, בתיעוד רפואי של מומחים רפואיים נוספים, במחקרים ובפסיקה שהוצגו, מהם עולה  שמצבים כאלה יכולים להוות גורם מובהק לפוסט טראומה, שיכולה להיות מודעת למי שלקה בה ויכולה להיות מושהית ובלתי מודעת לאורך תקופה ממושכת.

בין השאר הוצג התיעוד של ד"ר רזניק מיום 24.02.11 שהופנה לרופא פסיכיאטרי מיום 24.02.11 (ת"ר כרך 1 עמ' 34), בו נאמר ידוע שבשנים 1989-1992 בשירות סדיר השתתף כטנקיסט בפעילות מבצעית בלבנון ובשטחים ובשל כך פעמים רבות היה במצב סכנה מוחשית נחשף למראות קשים ומאז סובל מהפרעה נפשית פוסט טראומטית (PTSD) בשל סימנים אופייניים (מחשבות וזיכרונות חוזרים, התנהגות הימנעותית, הפרעות שינה קשות, נטל קנאביס כ- Self-treatment במשך מספר שנים כי חש שרק עישון מריחואנה מקל עליו באופן משמעותי, ובנוסף היה לפני כמה שנים בטיפול פסיכולוגי ובאותנ עת עדיין סבל מסימנים פוסט-טראומטיים מנדודי שינה קשים. 

בכך יש גם כדי לתמוך בגרסת המערער והמומחה מטעמו שהשימוש שלו בסמים החל רק בשירות הצבא ןלא היה הגורם למצבו ונעשה על מנת להקל על מצבו.

כמו כן הצביע ד"ר פישר על כך שבשנת 2011 נבדק המערער על ידי פסיכיאטרית בשל תסמיני PTSD, נדודי שינה קשים, מצבים מסכני חיים, סיוטים, ומראות קשים, מחשבות פולשניות ופלשבקים שהיו קשורים לשירותו הצבאי ובשנת 2013 צוין כסובל מ - PTSD מזה שנים, בשנת 2014 קיבל רישיון לקנאביס רפואי וצוין כלוקה ב-PTSD ובשנת 2016 אובחן על ידי מרכז חוסן כלוקה  ב-PTSD.

ביחס לטענת ב"כ המשיב והמומחה מטעמו – ד"ר תומר, שהמערער לא עבר אירועים ספציפיים וכי חיילים רבים עוברים אירועים כאלה ואינם מפתחים PTSD, נראה לנו שאין לקבל טענה זו, מדובר באירועים ספציפיים קשים ואין בעובדה שחייילים אחרים אינם מפתחים PTSD, כדי להקל מחומרת האירועים שהיו ספציפיים ומסכני חיים שעבר המערער.

באשר לטענת ב"כ המשיב כי לא הוכחו כל התנאים הדרושים, התנאים לקביעת אבחנת ה- PTSD, נראה לנו שהוכח על פי חוות דעת המומחה מטעם המערער, התיעוד הרפואי ויתר הראיות שהתנאים לכך כן התקיימו בהתאם ל- DSM-5 .

תנאי A הוכח בכך שהמערער היה נוכח באירועים של סכנת מוות לו ולאחרים כמפורט לעיל.

תנאי B, הוכח בכך שהוכחו זכרונות חוזרים לא רצוניים וחודרניים ופלשבקים חודרנין כאנטר בעדות המערער, בתיעוד ובחוות דעת המומחה מטעמו.

תנאי C, של הימנעות הוכח בין השאר מהתיעוד האמור לעיל, של ד"ר רזניק ומחוות דעת המומחה מטעם המערער.

תנאי D, בדבר שינויים בקוגניציה הוכח מעדות המערער, בת זוגו, ואחותו בשים לב לשינויים בהתנהלותו, התבודדותו ונסיבות חייו וחוות דעת המומחה מטעם המערער ושל ד"ר רזניק מהם עולה שהתקיימו כל התנאים הדרושים.

תנאי E, כפי שעולה מעדות המערער, אחותו ובת זוגו ביחס לעוררות יתר, חוות דעת המומחה מטעמו, התיעוד של ד"ר רזניק, המומחה והאבחונים המתייחסים לפוסט טראומה.

תנאי F, שמשך הסימפטומים היה מעבר ל- 30 יום כפי שעולה ממכלולל הראיות.

תנאים G ו- H של מצוקה ופגיעה בתפקוד חברתי וכן שהתופעות לא נגרמו בגלל טיפול תרופתי, חומרים ממכרים א מחלה, כפי שעולה מעדות המערער, בת זוגו, וחוות דעת המומחה מטעמו ד"ר רזניק ומכלול הראיות.

באשר לאפשרות שפטירת אבי המערער היוותה גורם או תורם להופעת הפוסמה, הדבר הועלה בשלב מוקדם יותר בטרם הועלתה המחשבה שהדבר היה קשור לאירועים המלחמתיים הספציפיים עליהם הצביע המערער המצביעים על PTSD, ומשהתגלו סימני ה- PTSD, יש להעדיף את חוות דעת המומחה מטעם המערער שניתנה לאחר הופעת סימני ה- PTSD.

לאור האמור ולאחר עיון במכלול הראיות וטענות הצדדים, נראה לנו כי הוכח קיומה של הפרעת ה- PTSD בדרך של גרימה, ברמה מאוד מתקבלת על הדעת, בעוד שהאפשרות לקשר סיבתי עקב פטירת האב נראית נראית לנו מרוחקת ובלתי מוכחת בשים לב לאופי הדברים, ריחוקה ממועד אבחון ה-PTSD, העובדה שגורם זה פחות מתאים בנסיבות הענין ל- PTSD מושהית ובשים לב ידוע שבשנים 1989-1992 בשירות סדיר השתתף כטנקיסט בפעילות מבצעית בלבנון ובשטחים ובשל כך פעמים רבות היה במצב סכנה מוחשית נחשף למראות קשים ומאז סובל מהפרעה נפשית פוסט טראומטית (PTSD) בשל סימנים אופייניים (מחשבות וזיכרונות חוזרים, התנהגות הימנעותית, הפרעות שינה קשות, נטל קנאביס כ- Self-treatment במשך מספר שנים כי חש שרק עישון מריחואנה מקל עליו באופן משמעותי, ובנוסף היה לפני כמה שנים בטיפול פסיכולוגי ובאותנ עת עדיין סבל מסימנים פוסט-טראומטיים מנדודי שינה קשים. 

לאור זאת, נראה לנו שהוכח ברמה מאד מתקבלת על הדעת קיומו של קשר סיבתי רפואי עובדתי בין האירועים הטראומטיים ובין הופעת ה- PTSD , כאמור בחוות דעת המומחה מטעם המערער.

4.שאלת ההתיישנות:

באשר לשאלת ההתיישנות, המשיב דחה את החלטתו הראשונה בטרם הוגש הערעור לגופו של העניין בלי להעלות את טענת ההתיישנות, ועל כן עולה השאלה אם אין להיזקק בשלב זה לטענת ההתיישנות של המשיב שהועלתה לראשונה בפני וועדת הערעורים, כמקובל לפי חןק ההתיישנות, וככל שיש מקום להיזקק בשלב זה לטענת ההתיישנות – האם יש להיזקק לתביעה לגופה על אף טענת ההתיישנות בהסתמכך על סיף 32(א) לחוק הנכים? 

בפסיקה עלתה אפשרות שהואיל וההתיישנות לפי חוק הנכים הינה התיישנות מהותית, בשונה מהתיישנות לפי חוק התיישנות תשי"ח- 1958, ניתן להיזקק לה בכל עת, אך הועלתה גם פסיקה לפיה במסגרת שיקול הדעת הנתון לקצין התגמולים, יש לדון תחילה בתביעה לגופה וככל שיימצא שיש להכיר בתביעה לגופה, ישקול קצין התגמולים להקל ולהתייחס לתביעה לגופה במסגרת הסמכות הנתונה לו לפי סעיף 32(א) לחוק הנכים (ע"א 2609/05 האמור לעיל).

במקרה זה קצין התגמולים התייחס תחילה לתביעה ודחה לגוף הענין ורק בשלב מאוחר העלה גם את שאלת ההתיישנות בצד הדחיה לגוף הענין.

כמו כן, ניתן להסביר את העניין בכך שחוק ההתיישנות מתייחס להתיישנות בכללותה, בעוד שחוק הנכים משקף התייחסות להיבטים ספציפיים הקשורים להתיישנות בחוק הנכים , בלי שיהיה בכך כדי לשלול את ההיבטים הכלליים של עקרון ההתיישנות שאותם ניתן לשאוב מחוק ההתיישנות, ובמיוחד בחוק הנוגע לביטחון סוצילי של חיילים בתנאים מלחמתיים מסכני חיים, כאשר מדובר בפוסט טרומה מושהית ובלתי מודעת, שלגביה אין התייחסות מפורשת בשני החוקים.

גם כאשר נשקלת שאלת הארכת תקופת ההתיישנות בלי להיזקק לטענה שטענת ההתיישנות לא נטענה בהזדמנות הראשונה תו התייחסות רק לצנאים הספציפיים של חוק הנכים, יש לראות בפסיקה שהוצגה לעיל מגוון רחב של פרשנויות ביחס לטיב קיומה של "החבלה הרשומה" המאפשרת הארכת מועד ההתיישנות כמפורט בפסיקה דלעיל.

בפסק הדין האמור לעיל של הנשיאה חיות שדחתה בקשה לדיון נוסף (דנ"א 3288/22 פלוני נ' קצין התגמולים), הנימוק לדחיית הבקשה היה שניתנו נימוקים שונים בפסק הדין נשוא הבקשה לדיון נוסף ביחס לנסיבות, בהן ניתן להאריך את תקופת ההתיישנות לפי סעיף 32א לחוק הנכים. בנימוקי השופטים ניתנו פרשנויות וגישות שונות ביחס לטיב ה"חבלה הרשומה", לפי חוק הנכים, ולכן לא נקבעה הלכה מחייבת של בית המשפט העליון המצדיקה דיון נוסף. 

גם הפסיקה שהוצגה לעיל ביחס לטיב "החבלה הרשומה" המאפשרת הארכת תקופת ההתיישנות, לפי חוק הנכים, התייחסה לגישות ופרשנויות שונות מהן מקלות ומהן מחמירות, ביחס לטיב ה"חבלה הרשומה", אם היא נקבעתלפי מועד האירוע הגורם לחבלה שיכולןה להיות גם חבלה נפשית, המחלה שבגינה נקבעה הנכות או לפי מועד תוצאת הנכות עצמה שבה מבקשים להכיר - הנכות עצמה. כל אחת מהפרשנויות האלה יכולה להוביל במקרים שונים להקלה או החמרה לפי הנסיבות.

לאחר עיון בפסיקה הנ"ל נראה לנו שיש לאמץ את הגישות השונות , כולן או חלקן יחד וכל אחת לחוד בדרך מאוזנת מתאימה המתחשבת במכלול האפשרויות הסבירות והראויות, בלי שיהא בהן כדי לסתור האחת את האחרת.

במקרה זה מדובר בתביעה להכרה בנכות בשל פוסט טראומה מושהית שנגרמה למערער עקב מצבים מלחמתיים קשים, בהם נטל המערער חלק בשירות הצבאי לאורך תקופה ממושכת בתקופות של אינתיפאדה ובמלחמת לבנון תוך הצבעה על אירועים מלחמתיים ספציפיים מסכני חיים, שחלקם מתועדים וחלקם מצויים בידיעת הכלל, כמו אינתיפדה ראשונה, אירועי הר הבית, מלחמת לבנון, כמפורט בעדות המערער ועדיו, בתיעוד הרפואי ובחוות דעת המומחה מטעמו, כמפורט לעיל, ובעובדה שמדובר בפוסט טראומה מושהית, לה לא היה המערער מודע וגם הגורמים הרפואיים הצבאיים שהיו מופקדים על כך לא הבחינו בסימני המחלה בעת שהתקיימו, ובדיעבד התברר לפי בהתיעוד באופן רטרואקטיבי שכבר בשירות הסדיר והמילואים,  היו סימנים שהובררו כמתייחסים  לטראומה בלתי מודעת למערער ולגורמי הצבא,שהייתה קיימת מלכתחילה בתקופת השירות הסדיר והמילואים, כשלא הייתה כל אפשרות ממשית אובייקטיבית להגיש את התביעה בסמוך להתרחשות האירועים שגרמו לכך, ולא ניתן לומר שהמערער "ישן" על זכויותיו, כנימוק רציונלי לעקרון ההתיישנות, כמו העובדה שהמערער התלונן על קשיים חמורים להימצא במסגרת כלשהי ובמיוחד במסגרת הצבא, מרגיש מאוד לחוץ בתקופות שירותו, מצב של חרדה, הרגשה כללית של ניתוק, אינו מסוגל לתפקד במסגר השירות, התקשה להיות במסגרת כלשהי, תפקד כאילו היה כמוסה, צפה על הנעשה, הייתה החרפה עם השנים, לאחרונה נמנע ככל האפשר להימצא במסגרת זאת, יצר מעין דפוסי Avoidment Behaviour , עם רמה גבוהה של עצבות יחד עם חרדה מסוג Free Floating, התקשה להתמודד עם מצבים טראומטיים שהשפיעו עליו לרעה, הגיב במצבים סומטיים, סבל מהתקפי הרפס חוזרים ונשנים שהוחרפו, נראה שאינו מסוגל לשירות מילואים, ויש להפנותו בהקדם לוועדה רפואית על מנת להתאים לו פרופיל רפואי מותאם, ולשקול בכלל אם הוא מסוגל להמשיך לשרת בצה"ל. במצב זה פנה לקב"ן שהפנה אותו לוועדה רפואית. ברישום מיום 21.02.02 (ת"ר כרך 1 עמ' 150) נאמר: "מוכר לשירות ברה"ן מפנייתו הקודמת 25.10.01 שירת שירות סדיר כמפקד טנק ושוחרר עם פרופיל 82. עד לפני כשנה שירת במילואים באופן סדיר, בשנתיים האחרונות מצבו הנפשי התדרדר, לטענתו מאז ומתמיד התקשה להתמודד  במסגרת והיה לו קשה לתפקד בצבא ובמסגרת העבודה, מנהל אורח חיים מיוחד מנותק מהסביבה. טוען שכל העולם פסיכי והוא בעזרת מריחואנה חי את חייו הטובים במרוחק משאר בני האדם". במכתב של הפסיכולוג הקליני מיכאל מרכוס שהופנה לרופא פסיכיאטרי ביום 24.02.11 (ת"ר כרך 1 עמ' 34) נאמר: "בשירות סדיר השתתף כטנקיסט בפעילות מבצעית בלבנון ובשטחים ובשל כך פעמים רבות היה במצב סכנה מוחשית נחשף למראות קשים, מאז סובל מהפרעה נפשית פוסט טראומטית (PTSD) בשל סימנים אופייניים (מחשבות וזיכרונות חוזרים, התנהגות הימנעותית, הפרעות שינה קשות, נטל קנאביס, Self-treatment במשך מספר שנים כי חש שרק עישון מריחואנה מקל עליו באופן משמעותי.

בעובדות אלו יש התייחסות מפורשת של מומחים לכך שהסימנים אלה מעידים באופן רטראקטיבי על כך ש"מאז" התרחשות כל האירועים הנ"ל בתקופת השירות הצבאי הסדיר והמילואים, היו אותם סימנים קיימים ויש בהם ":עדות רשומה" על "חבלה רשומה" לאותן תוצאות הפוסט טראומה שהייתה קיימת קודם לכן, אך נודעה למערער, לגורמים הצבאיים בתקופת שירות ולרופאיטו לאחר שחרורו רק מאוחר יותר. הרופאים ומודעות המערער.

בטיפול פסיכולוגי פרטי. ברישום מיום 22.4.2011 (ת"ר כרך 1 עמ' 32 נאמר: "הנ"ל... פנה אליי בעקבות מצב של חרדה והרגשה כללית של ניתוק בנעשה סביבו, נקרא למילואים אך מרגיש שאינו מסוגל לתפקד במסגרת זו. פנה לקב"ן שהפנה אותו לוועדה רפואית פנה לפסיכיאטר של הקופה והופנה לטיפול פסיכולוגי", כאשר במכתב זה נכתב במהלך השירות הצבאי במילואים, המערער התלונן על כך שאינו מסוגל לתפקד במסגרת הצבאית , פנה לקב"ן שהפנה אותו לוועדה רפואית לאחר מכן לפסיכיאטר של הקופה והופנה לטיפול פסיכולוגי ואמר שתמיד התקשה להיות במסגרת כלשהי ובכל מסגרת שנאלץ להימצא בה היה נוכח באופן 'פיזי' בלבד בלי שהיה מעורה בעניינים וכן שמצב זה הלך והחמיר עם השנים והופנה לרופא המטפל בצה"ל.

מהרישומים הנ"ל שחלקם נכתבו בעודו בשירות צבאי ומהעדויות עולה שמדובר בתהליך מתמשך שראשיתו בתקופות המלחמתיות ומסכנות חיים בשירות הסדיר והמילואים ובהמשכם התגברו התופעות הפוסט טראומטיות בעיצומם של שירותי המילואים עד אשר לא יכול היה לשאת את השירות הצבאי ושוחרר משירות מילואים. בכך יש ראיה וחיזוק לקשר הסיבתי המתמשך בין השירות בתקופות הטראומטיות בשירות ועד להופעת הפוסט טראומה המושהית. בנסיבות אלו נראה לנו שיש לראות רישומים אלו כמשקפים "חבלה רשומה", שבגינה ניתן וראוי להאריך את תקופת ההתיישנות על פי סעיף 32(א) לחוק הנכים כאמור לעיל.

בתביעה זו טען המערער שבמהלך שירותו הצבאי ובמהלך שירות המילואים, עבר אירועים וחוויות טראמוטיות בעזה ובשטחים שגרמו לו להתפרצות תופעות פוסט טראומטיות שהלכו והתרבו חוסר שינה בלילות, חוסר יכולת להתמיד במקומות עבודה, דכדוך, שימוש בסמים ועצבות, הכל כאן מצורף בתצהיר שנלווה לכך, בעת שבשירות הוא שימש כלוחם ומפקד בשירות סדיר ובמילואים ובמגרתו עבר חוויות טראומטיות בשטחים שגרמו לתופעת ה- PTSD.

מהרישומים הנ"ל ומיתר הראיות, עולה שהדברים האמורים נרשמו בתיעוד בעת הופעת הנכות ובעת שנודע על כך, כשנה ותשעה חודשים לפני הגשת תביעה להכרה בנכות. כמו כן נתמכת גרסתו של המערער במכלול התיעוד שהוגש והתיעוד עליו הסתמך המומחה מטעם המערער.

לאור מסקנתנו האמורה, נראה לנו שהפוסט טראומה נגרמה לו עקב אירועים טראומטריים ספציפיים מלחמתיים ומסכני חיים מתמשכים בשירות הצבאי והמילואים, בלי שהמערער היה מודע לכך, עד אשר הגיע המערער למצב בו לא יכול היה לשאת את המשך השירותו הצבאי במילואים ומהסיבה הזו שוחרר משירות המילואים.

הפוסט טראומה המושהית נתנה ראשית שורשיה בשלבים הראשונים בשירות הסדיר והמילואים בשל אירועים מלחמתיים טראומטיים ספציפיים ומסכני חיים כמפורט לעיל, ובהמשך עת שוחרר משירות המילואים, ועם הופעת סימני PTSD והכרה בה בשמה על ידי מומחים ופסיכיאטרים שהיוו ראיה רטרואקטיבית לקיום הנכות קודן לכן עוד בתקופת השירות, בלי שהמערער היה מודע לכך, הוגשה התביעה במצב זה נראה לנו שיש לקבוע את הפרשנות הראויה בשים להכרת זכות נכה למשיב תוך שנה ותשעה חודשים, בעת שבשלו התנאים לכך.

לב לעובדה שקצין התגמולים עצמו מצא לנכון לדון בתביעה לגופה ודחה אותה בלי להיזקק לתקופת ההתיישנות, לאור הרישומים הנ"ל בשל העובדה שמדובר בתביעה להכרת נכות עקב פוסט טראומה מושהית שהמערער לא היה מודע לה בעת האירועים הטראומתיים הספציפיים ומסכני חיים, שנודעו לו מאוחר יותר בסמוך לפני הגשת התביעה, העובדה שמדובר בביטחון סוציאלי של חייל בפעולות מלחמתיות ואינתיפאדה מסכנות חיים, תוך פחות משלוש שנים מיום הופעת סימני הנכות של הפרעת ה- PTSD ו- אי ידיעת המערער על נכותו וזכויותיו.

לאור האמור, אנו קובעים שיש בכל העובדות וברישומים האמורים והופעת PTSD כתוצאה מהאירועים הספציפיים המלחמתיים הטראומטייים ומסכני החיים בשירות הצבאי כדי לאפשר ולהצדיק דיון בתביעת המערער לגופה, כדי להוות "חבלה רשומה" המאפשרת ומצדיקה דיון לגוף הענין תוך הארכת מועד ההתיישנות.

6. הקשר הסיבתי המשפטי

כך גם הקשר הסיבתי המשפטי הוכח ברמה מאד מתקבלת הדעת לאורמיוחדות האירועים ולאור הדיקות הקשר הסיבתי לפעילות מלחמתית צבאית מובהקת של אירועים ספציפיים, מתמשכים ומסכני חיים, אינתיפאדה בעזה, במלחמת לבנון, ובאירועי הר הבית, ובהמשך לשירות המילואים, מהם שוחרר המערער בגין התפתחות אותן תופעות פוסט טראומטיות, לאור פסיקת בית המשפט העליון ברע"א 4949/18 פלוני נ' משרד הביטחון שניתן ביום 12.05.2020 המצביעה על הדיקות הקשר לגורם הצבאי כגורם מרכזי בשאלת הקשר הסיבתי המשפטי.

ד. הכרעה

לאור האמור אנו מקבלים את הערעור וקובעים שהמערער לקה בנכות בשל הפרעת פוסט טראומה(PTSD) תוך כדי ועקב השירות הצבאי ומחייבים את המשיב לשלם למערער שכר טרחה והוצאות בסך 25,000 ₪.

ניתן היום 09 באפריל י"א בניסן תשפ"ה בהעדר הצדדים.