ע"נ 27531-09-10 פלוני נ' משרד הביטחון/אגף השיקום

1. רקע ותמצית מסקנות

א. ערעור על החלטת קצין התגמולים מיום 15.08.10 לפיה אין קשר סיבתי בין מצבו הנפשי של המערער לשירותו המשטרתי על רקע עימות עם מפקדו. הצדדים הגישו חוו"ד מטעמם. ביום 03.07.12 נערך דיון הוכחות ונחקרו על תצהיריהם השוטרים מ.א ו א.ז ששירתו יחד עם המערער העידו מטעמו, וכן המערער עצמו. מטעם המשיב נחקר מפקדו הישיר של המערער, אותו מפקד שלעימות הנמשך עמו יוחסה הפגימה הנפשית. ביום 19.3.13 ניתנה הסכמת הצדדים להמשיך מאותה נקודה בלא צורך לשמוע מחדש עדויות (לאור התחלפות הרכב הועדה). באותה ישיבה מונה מומחה מטעם הוועדה, פרופ' קליין. המומחה קבע נכות זמנית בת 20% בין שנים 2005-2007 כתוצאה מן האירוע נשוא הערעור, אך קבע בה בעת כי לא נותרה נכות צמיתה. המומחה גם קבע כי המערער לא סבל מנכות נפשית עובר לאותם אירועים.

ב. נקדים ונציין מסקנתנו, כי ראינו לקבל הערעור: ראינו אמנם לקבל מסקנות מומחה הועדה בפן הרפואי (המומחה לא נחקר, חווה"ד יסודית, ולא ראינו סיבה טובה או בכלל להתערב במסקנותיה). גם במצב זה יש לעתים להבדיל בין מצבים אפשריים. הראשון – בו נותרו תסמינים נפשיים קלים אך לדעת המומחה אלו אינם מזכים בנכות . השני – לעת מתן פסה"ד אין נכות – אף לא תסמינים שנותרו - אולם מדובר במחלה או פגימה שיש לה תקופות של הטבה והחמרה, ולא ניתן לקבוע שחלפה.

במצבים מן הסוג הראשון והשני מן הדין לקבל הערעור שאז יעבור הדיון לועדות רפואיות, שכן ההליך כאן לא אמור להשיב על השאלה האם פגימה רפואית שנותרה (ובלבד שאכן נותרה) מזכה בנכות ומה שעורה, אלא להשיב רק על שאלת הקשר הסבתי. ועדה רפואית היא שאמורה לענות בשאלה באיזו נכות, אם בכלל מזכה הפגימה הרפואית הקשורה בשירות.

להבדיל, יתכן מצב שלישי , כאשר המסקנה היא שגם אם התקיימה מחלה הרי שזו חלפה כליל (מזור מלא). זו מסקנה רפואית הרלבנטית להליך כאן, וכאשר היא מתקיימת היא גוזרת את דין הערעור לדחייה. שכן היוותרות פגימה רפואית קבועה כתולדת השירות הנה תנאי מתנאי הזכאות לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) (להלן "החוק").

ג. באיזה מצב מבין השלושה מדובר?: נודה כי התלבטנו בעניין זה, ותחילה אף סברנו שמדובר אכן במצב מן הסוג השלישי. סופו של יום שבאנו לכלל מסקנה מדובר במצב מן הסוג הראשון. אמנם קובע מומחה הועדה בחוו"ד יסודית , כי מדובר במצב בו לא נותרה נכות קבועה. כלומר היתה נכות זמנית לשנתיים שחלפה . אלא שאף הוא קובע בסוף חווה"ד, גם כי נותרו תסמינים שרידיים, שאינם גורמים לנכות נפשית קבועה. אם כן עסקינן במצב בו נותרה פגימה נפשית, הגם שלשיטת המומחה הנה מזערית, כלומר יכול שאינה מזכה בנכות לפי תקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגת נכות). אך זו כבר שאלה שאכן על ועדה רפואית לענות בה. כפי שיבואר, מסקנתנו זו שואבת חיזוק נוסף וממשי ממסקנות המומחית מטעם המשיב עצמו, ד"ר שינקמן.

2. גרסת המערער

א. ביום 10.03.88 החל המערער לשרת כשוטר במשטרת ישראל. החל מחודש 01/05 נקלעו המערער ומפקדו למשבר ביחסיהם, כאשר לטענתו החל מפקדו לגדפו, להשפילו ולהאשימו בהאשמות שווא לפיהן הפיץ המערער שמועות בדבר רומן בין המפקד לשוטרת המשרתת בתחנה. בעקבות אירוע זה השתנה יחסו של המפקד אל המערער, והחלה ירידה במצבו הנפשי של המערער. בשל כך, החל לסבול מכאבים ולחצים בחזה אשר בגינם הובהל ביום 20.03.05 לקופ"ח.