פורמן נ' מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט השלום חיפה (כב' השופט אריאלי) בתיק צ"א 58223-11-16 ביחד עם תיק צ"א 57229-05-17, אשר ניתנה ביום 31.12.2017.

1. כנגד העורר מתנהלת חקירה בנוגע לחשד לפיו היה מעורב בעבירות של קבלת שוחד, קבלת דבר במרמה, הפרת אמונים בתאגיד, עבירות לפי חוק איסור הלבנת הון ועוד. בתמצית יאמר כי החשד סובב סביב תקופת עבודתו של העורר כבכיר בחברת אגד (מנהל אגף המשק) והאפשרות שהוא קיבל שוחד מגורם בחברת מרצדס-בנץ בגרמניה, בשנים 2002-2004.

2. החקירה החלה עוד בסוף שנת 2014 עקב פנייה של משטרת גרמניה למשטרת ישראל.

3. במהלך חודש נובמבר 2016 ניתנו כמה צווים אשר מכוחם נתפס רכוש של העורר, לרבות חשבונות בנק וכספים שהועברו לקרן החילוט, ואף ניתנו צווי תפיסה ברישום לגבי רכב ושני נכסי נדל"ן בחיפה (להלן: "צווי התפיסה" ו-"התפוסים").

4. העורר הגיש בקשה לביטול צווי התפיסה, וזאת בתיק צ"א (שלום חיפה) 58223-11-16. ביום 18.12.2016 ניתנה החלטת כב' השופט אריאלי, אשר במסגרתה נדחתה הבקשה לביטול הצווים, תוך השבת 250,000 ₪ מתוך הסכומים לידי העורר. על החלטה זו הגיש העורר ערר, ע"ח (מחוזי חיפה) 41030-12-16 – אשר נדחה ביום 12.1.2017 על ידי כבוד השופט ליפשיץ. העורר פנה לבית המשפט העליון – אשר דחה את בקשתו – רע"פ 1306/17, מיום 10.2.2017, על ידי כב' השופט הנדל. ביום 2.4.2017, בעקבות בקשה לעיון חוזר שהגיש העורר – הגיעו הצדדים להסכמות לגבי שחרור כספים נוספים לטובת העורר, הסכמות לגבי השקעתם של הכספים שנתפסו, הסכמות לגבי פרטי רכוש שנתפסו ועוד, וביום 11.5.2017 ניתנה החלטה משלימה אף בנוגע לרכב.

   בהמשך, הגישה המשיבה בקשה להאריך את משך תפיסת התפוסים ל-180 ימים נוספים, ומנגד – הגיש העורר בקשה להשבתם (תוך שהוא מעלה טענה נוספת, מעבר לטענות שכבר הועלו בכל ההליכים הקודמים, והיא – טענת ההתיישנות). ביום 3.8.2017 ניתנה החלטה נוספת של כב' השופט אריאלי, בה נקבע כי התשתית הראייתית נמצאת במצב דומה למצב שהיה עובר להחלטה האחרונה, כי מארג השיקולים נותר דומה, כי טענת ההתיישנות נדחית וכי האיזון נכון לאותה עת מחייב "לשחרר" לידי העורר סכום נוסף של 250,000 ₪, כך שבסך הכל, בידיו יהיו 600,000 ₪ מהסכומים התפוסים (סך "מצטבר" של ההחלטות עד אותו מועד). בכפוף לאמור, הורה בית המשפט על הארכת תוקף צווי התפיסה למשך 180 יום (מיום 25.5.2017, כלומר – עד 25.11.2017). אף על החלטה זו הוגש ערר, ע"ח (מחוזי חיפה) 29023-09-17, ובהחלטה מיום 17.9.2017, נדחה הערר על ידי כב' השופט ליפשיץ. שוב – הוגשה בקשה לבית המשפט העליון, וכב' השופט מלצר דחה את בקשת רשות הערעור, ברע"פ 7493/17 מיום 22.11.2017.

5. על מנת שלא להאריך יתר על המידה, לא אסקור במפורט את מסלול התפתחות החקירה, את מגוון החשדות, את השתלשלות האירועים לגבי ההליכים עד כה – ואפנה למכלול ההחלטות בעניינו של העורר שפורטו מעלה – המתארות את כל הנתונים הנדרשים.

6. ביום 21.11.2017 (כמה ימים לפני פקיעת צווי התפיסה) הגישה המשיבה בקשה שלישית במספר להארכת תוקף צו התפיסה (במסגרת צ"א 57229-05-17). כבוד השופט קמא החליט ביום 23.11.2017 כי תוקף הצווים יוארך באופן זמני עד קבלת תגובת הצד שכנגד ומתן החלטה בבקשה. ביום 24.11.2017, הגיש העורר בקשה להורות על ביטולם של הצווים. הדיון בשתי הבקשות אוחד.

7. בית המשפט קמא, לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, קיבל את בקשת המדינה ודחה את בקשה העורר, ומכאן – הערר שבפני.

8. העורר חוזר למעשה בהודעת הערר על כל הטענות שהעלה בהליכים שפורטו מעלה. בתמצית, טוען העורר כי בית המשפט קמא שגה, שעה שהאריך את תוקפם של צווי התפיסה, היות ולא התייחס לטיעוני העורר לגבי המידתיות והאיזון המתחייבים, ולא נתן משקל לחזקת החפות ולזכותו הקניינית של העורר בנוגע לתפוסים. נטען כי בית המשפט קמא לא שקל חלופות ראויות שיכולות לשמש כבטוחה במקום התפוסים, וכי העורר העלה טענות באשר לחלופות האפשריות, אך בית המשפט קמא התעלם לחלוטין מהנושא. עוד נטען כי בית המשפט קמא נקלע לטעות, עקב הטעייה מצד המשיבה, באשר לסוגית תשלום המס, שכן העורר שילם את כל המס המתחייב ולכן אין בסיס לחשדות לגבי הלבנת ההון ונגזרותיה, וכי בית המשפט התעלם אף מנושא זה. נטען כי העורר אינו זקוק לסכומים לצורך מחייתו וכי הדרישה להשבתם סומכת על הפגיעה בזכות הקניין שלו, שכן הוא מעוניין להשקיע את הכספים. עוד טוען העורר כי המשיבה סותרת עצמה שעה שהיא טוענת מחד, שקיימות ראיות לחובתו, ומאידך – אינה מגישה כתב אישום במשך תקופה כה ממושכת. אף כלפי בית המשפט קמא, נטען כי קביעותיו סותרות האחת את השנייה, בין אם לגבי עצמת הראיות ובין אם לגבי נושאים אחרים. במסגרת הדיון שהתקיים בפני – חזר בא כוחו של העורר על הטענות ופרטן, תוך הפנייה לפסיקה (שהוגשה אתמול לתיק בית המשפט).