פלוני נ' מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית משפט השלום בעכו (כב' השופט סאלח) מיום 14.3.18 לפיה הוחלט לא לאפשר להגנה לעיין בחומר הקשור בבקשה להפסקת היריון בעניינה של המתלוננת- ודוח של הוועדה הרפואית שהתכנסה בעניינה. בית המשפט קבע שמדובר בחומר חסוי על פי דין, שניתן לגלותו אך במקרים חריגים כאשר יש בתוכנו כדי להועיל להגנת הנאשם. לאחר שעיין בחומר שהומצא לו, בית המשפט הביע אף ספק אם אותו חומר מהווה חומר חקירה על פי דין כאשר המסמכים לא נמצאים בידי המאשימה, לא נאספו על ידה במסגרת הליכי החקירה והומצאו לעיון בית המשפט על פי צו שניתן במסגרת הבקשה. על בסיס שיקולים אלו ולאור הסודיות הרפואית הקיימת החליט בית המשפט שאין לחשוף החומרים בפני המאשימה או בפני ההגנה.

בערר נטען שכתב האישום מבוסס רובו ככולו על גרסת המתלוננת ועדותה ביחס לאירועי תקיפה שמיוחסים לעורר. נטען שביום 26.5.17, ארבעה ימים בלבד לאחר מועד התקיפה האחרונה שפורטה בכתב האישום, התקבלה המתלוננת לביצוע הליך הפסקת ההיריון בבית חולים זיו בצפת. נטען שבהתאם למועדי כינוס הוועדה להפסקת ההיריון בבית החולים המתלוננת פנתה לוועדה ביום 24.5.17, קרי, יומיים בלבד לאחר האירוע האחרון. אוזכר סעיף 316 לחוק העונשין שעניינו הסיבות שבגללן רשאית הוועדה לאשר הפסקת היריון, ונטען שעל פני הדברים אין המתלוננת עומדת באף אחת מהחלופות שפורטו באותו סעיף. צוין עוד שעל אף היות העורר אבי העובר, ובעלה של המתלוננת, היא לא עדכנה אותו כלל בדבר ההפלה. נטען שתיק הוועדה והדוח "הכיל גרסה עובדתית של המתלוננת שבשלה אושרה בקשתה להפסיק את ההיריון". נטען שהגרסה רלבנטית להגנת העורר ונטען עוד שהמתלוננת ויתרה על זכותה לפרטיות ועל החיסיון הרפואי כאשר חשפה מיוזמתה את ביצוע ההפלה ואף המציאה מסמכים רפואיים אודות ההליך הרפואי לידי המשטרה כאשר מסמכים אלו נמסרו להגנה. נטען שהמתלוננת למעשה חשפה מיוזמתה מסמכים מדוח הוועדה להפסקת ההיריון ובכך ויתרה על החיסיון. בכל מקרה נטען שזכותה של המתלוננת לפרטיות נסוגה בפני זכותו של העורר להליך הוגן ונסוגה בפני הצורך בגילוי האמת. נטען שאין מדובר בחומר ראיות שנגיעתו לאישומים אינה ברורה או רחוקה באופן המטיל ספק ברלבנטיות של הגנת הנאשם, אלא שמדובר בחומר העומד בליבו של ההליך ומשליך באופן ישיר על שאלות בדבר מהימנות המתלוננת ושישמש בוודאות את העורר לגיבוש הגנתו מפני האישומים כלפיו. נטען שלא יעלה על הדעת כי דברים שנאמרו על ידי המתלוננת בפני הוועדה להפסקת היריון לא יהיו רלבנטיים להגנת העורר. נטען שזה נובע מכך שהפסקת ההיריון נעשתה על רקע האלימות לה טוענת המתלוננת כפי שמתואר בכתב האישום ובעקבותיה. נטען שמבחן הרלבנטיות להגנת הנאשם הוא הקובע ונטען עוד שהוצא צו לתפיסת מסמכי בית החולים על ידי המשטרה שבחרה משום מה שלא לבצעו. נטען שבית משפט קמא טעה שעה שקבע שמדובר בחומר אשר עלול אף להזיק להגנה ובאותו זמן קבע כי החומר אינו רלבנטי ועל כן אינו מהווה חומר חקירה. נטען עוד שהרלבנטיות עולה מכך שהדברים עלו במסגרת עימות שבוצע בין העורר למתלוננת.

המדינה טענה שמדובר בחומר חסוי שאין בידיה. המדינה סברה שאין רלבנטיות לחומר כיוון שעל פי הידוע לה ההפלה בוצעה לאחר האירועים נשוא כתב האישום מבחינה עובדתית. נטען שמדובר בחומר רפואי אישי מאוד ואינטימי מאוד, שעליו חלים כללי החיסיון הרפואי במלוא עוצמתם. נטען שהחיסיון בידי המתלוננת, ושהיא לא הסירה אותו או נתנה את הסכמתה להסרתו. המדינה טענה שאין היא נבנית מהחומרים האמורים כחלק מחומר החקירה והם לא נחוצים להוכחת אשמת העורר ולכן אינם רלבנטיים להליך. נטען שעל פי היפותזות שונות שהועלו ללא בסיס באופן סתמי על ידי ב"כ העורר, אין מקום לפתוח את החיסיון. בנוסף, נקבע שחל פגם בכך שהדיון התנהל ללא קבלת עמדת המתלוננת ושללא קבלת עמדתה לא ניתן לחשוף את החומרים. יוער שהסנגור התנגד לטיעון זה וטען שלא הייתה בקשה לצרף את המתלוננת מלכתחילה וכי הוא עצמו הציע לבית משפט קמא לשמוע את עמדתה אך ההצעה לא אומצה.

דיון

כתב האישום שהוגש בעניינו של העורר מייחס לו עבירות של תקיפה הגורמת חבלה ממש- בן זוג, לפי סעיף 382(ג) לחוק העונשין+ סעיף 380 לחוק ובתקיפת סתם - בן זוג לפי סעיף 382(ב)+ סעיף 379 לחוק. על פי האמור בכתב האישום העורר והמתלוננת היו נשואים משך תשעה חודשים, כאשר המתלוננת נמצאה באותה עת בשבוע ה-15 להריונה. כתב האישום מפרט ארבעה מועדים בהם תקף העורר את המתלוננת ברמות שונות של אלימות, שהאחרון והחמור בהם היה ביום 22.5.17 בביתה. שאז על פי הטענה "תקף הנאשם שלא כדין וללא הסכמתה את המתלוננת בכך שתפס בכתפיה, ניער את גופה והשליכה על המיטה. כתוצאה מכך פגע ראשה של המתלוננת בפינת המיטה, ונגרמו לה חבלות של ממש, היינו רגישות קלה באזור אוקצפיטלי בראשה, דימום וגינאלי, רגישות קלה בבטנה התחתונה עם חשד להפלה מאיימת וכן סימן של אצבעות על כתפיה".

עוד יצוין שהמשטרה ביקשה כחלק ממהלכי חקירה ביום 11.7.17 מבית חולים פוריה או כל מוסד רפואי אחר להמציא לה את תיקה הרפואי של המתלוננת. צו זה כאמור כנראה לא בוצע על ידי המשטרה.

כמו כן, טענו הצדדים שנושא ההפלה עלה במסגרת עימות שנערך בין המתלוננת לבין העורר במהלך חקירת החשדות נגדו.

העיון בתמליל העימות מעלה כי נושא ההפלה היווה נקודת מחלוקת חריפה בין בני הזוג אף ללא קשר לאישומים שבכתב האישום (עמ' 8-10 לתמליל). לחוקרת שניהלה את העימות לא היה ידוע קודם לכן על אודות ההפלה ולא היה ברור לה כפי הנראה אם מדובר בהפלה חוקית או אם לאו והיא דרשה שהמתלוננת תמציא לה את המסמכים או שמא היא תפתח נגדה בהליך על גרימת מוות לתינוק (עמ' 9 לעדות). בתגובה לכך הסכימה המתלוננת להביא לחוקרת את המסמכים אודות ההפלה (אך כפי הנראה לא עשתה זאת).

כבר במהלך העימות לעורר היו טענות קשות כלפי המתלוננת ביחס לסיבות לביצוע ההפלה (עמ' 10-11). לאחר שלב זה החוקרת הצליחה להפנות את העימות לאישומים נשוא כתב האישום. כבר במהלך העימות עלה שהמתלוננת טענה שנגרם לה דימום כתוצאה מחלק מהתקיפות אך המשיכה והודתה שהיה לה דימום חיצוני ולא בתוך הרחם וכי לא היו לה בעיות פיזיות כתוצאה מכך בהיריון (עמ' 14).

המסגרת הנורמטיבית לדיון הינה סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי, המחייב את המדינה לאפשר לסנגור ולנאשם לעיין בחומר חקירה. כידוע, קיימת חובה לאפשר גם עיון ברשימת כל החומר שנאסף או נרשם בידי הרשות החוקרת בנוגע לאישום כאשר חובת הרישום חלה גם לגבי חומר שהוא חסוי. המדינה אמנם טענה שהחומר כלל לא נאסף על ידה ואולם נראה שדבר זה נגרם כתוצאה משגגה טכנית כיוון שלא בוצע צו המצאת המסמכים מבית חולים זיו.