בפני תביעה כספית על סך של 180,000 ₪ שעילתה השבת כספי שכר טרחת עו"ד שנטען ששולמו ביתר לנתבעת, עו"ד סימונה חיים. לחלופין ביהמ"ש התבקש לקבוע שכר ראוי לשירותים המקצועיים שהנתבעת נתנה לתובעת מס' 3 ולהוריה. הסכום שנתבע עולה על הסכום הנומינלי ששולם בעין כולל מע"מ.
התובעת מס' 3 פנתה לנתבעת לקבלת שירותים משפטיים והוריה, הנתבעים מס' 1 ו- 2 מימנו את השכר ששולם בפועל. כמו כן הם גם נתבעו עם התובעת מס' 3 בתביעה אישית על ידי הבעל (עתה הגרוש) של התובעת מס' 3 . עילת התביעה הוגדרה כהפרת הוראה חקוקה של היעדר גילוי נאות [כלל 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986 ( להלן: "כללי האתיקה)] על פיה היה על הנתבעת להבהיר לתובעים את כל האפשרויות לתשלום שכ"ט. הנתבעת לא הציעה לתובעים לחתום על הסכם שכ"ט. נטען כי התוצאה, הסכום שנגבה אל מול העבודה שבוצעה, אינו סכום ראוי. כן נטען כי מדובר בכישלון תמורה. גם נטען כי הנתבעת לא עמדה במצג של יכולותיה "ולא הביאה לכל תוצאה" ה"מתאימה לסיכום עמה".
אקדים כי התמדקתי בתביעה לשכר ראוי שלגבי עילה זו הונחה בפני תשתית ראייתית. לא מצאתי ביסוס לטענת של "כשלון תמורה" או "העדר תוצאה" שהיא גרסה נוספת של "כשלון תמורה ". כמו כן לא הוכח כי הנתבעת לקחה על עצמה את הייצוג בתשלום רק לפי תוצאה. אין מחלוקת כי התובעים פנו לנתבעת בגין שמה המקצועי הטוב בתחום של דיני משפחה.
על אף הניסיונות להציג את הדברים אחרת לא השתכנעתי כי היה מקום לתקוף את הידע, הניסיון וההתמחות של הנתבעת כאשר המחלוקת היא על שכר הטרחה. לצערי התקפה זכתה להתקפה שכנגד וכך גם עולה בסיכומים של באי כוח הצדדים. מחלוקת על שכר ראוי לבעל מקצוע אינה נעימה אבל היא עניינית ואין צורך להרחיבה לסמטאות מיותרות ותקיפות אישיות. די בכך כדי להביע את דעתי האישית. מכאן אפנה למחלוקת העניינית.
לטענת הנתבעת היא לא כרתה עם התובעים הסכם שכ"ט על סכום כולל, או לפי תוצאה. היא כן סיכמה עם התובעת מס' 3, מראש, כי סכום שכ"ט ייקבע, תמיד, מראש על פי סוג והיקף כל עבודה שתבוצע וסוכמה מראש. התובעים מלינים על כך שההסכמה לא כללה מתן היקף צפוי מראש (סעיף 33 לכתב התביעה). דבר שגרר אותם לעלויות שהם לא היו יכולים לצפות ולהעריך מראש. לבסוף הם עזבו את הנתבעת ופנו לעורך דין אחר שסיים (?) את המחלוקות בין התובעת מס' 3 לבעלה לשעבר, לפחות לגבי חלק מהסוגיות במחלוקת (מוצג נ/1).
לטענת הנתבעת, כשיטת עבודה, נקבע שכרה לפני ביצוע העבודה ונגבה עם ביצוע העבודה. היא תחמה בשיחה את העלויות ועשתה על כך תרשומת פנימית. נטען כי לא נמצא פגם באופן זה של גביית שכר טרחה על ידי לשכת עורכי הדין. כי התובעים 1 ו- 2 פנו בתלונה ללשכת עוה"ד, ועדת האתיקה, ביום 15.6.11, שבה הם הלינו על הסוגיה הכספית וגם כי בפועל נגרמו לבתם, הנתבעת מס' 3 ולילדיה, הנכדים, נזקים כספיים ונפשיים. לשכת עוה"ד ועד מחוז הדרום, עו"ד יורם ברוזה, יו"ר ועדת האתיקה, פנה לנתבעת ביום 26.6.11 לידע אותה כי הפניה תובא לדיון באחת מישיבותיה הקרובות על מנת לבחון האם יש בה תלונה לפי סעיף 1 לכללי לשכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים), תשכ"ב – 1962. ועדת האתיקה בחנה את התלונה ביום 16.9.11 ובאותו יום נשלחה להורים תשובה לפיה: "מדובר בטענות בדבר טיב הייצוג אשר אינן מגלות עילה לעבירה אתית.". עוד הוסף ע"י עו"ד יעקב רביבו, החתום על התשובה, כי "אין הוועדה דנה בענייני שכר טרחה ככל ששכר הטרחה נגבה בהתאם להוראות החוק, כפי שנעשה במקרה זה". לכן הוחלט לגנוז את התיק. עמדה שגובתה גם על ידי הממונה על ועדת אתיקה ארצית בלשכת עורכי הדין (נספח ו' לכתב התביעה).
בא כוח הנתבעת, עו"ד עמיאל חיים, טען כי עמדת ועדת האתיקה מהווה "חוות דעת" [רע"א 8288/06 עו"ד ברק נ' בראונשטיין (4/2/07)]. בית המשפט קבע כי עמדת לשכת עוה"ד בנושא שכ"ט עורכי הדין הינה אכן עמדה שבמומחיות, אבל ההחלטה האם לקבל את העמדה של הלשכה בכלל או בחלקה, נתונה למותב השיפוטי השומע את התיק. באשר להסכם שכ"ט – ביהמ"ש קבע, כי האחריות לעריכתו מוטלת, בראש ובראשונה, על כתפי עורך הדין, ומחדלו להחתים את הלקוח על הסכם שכ"ט אינו שולל את זכותו לשכר. אך המחדל עלול לבוא בחשבון בגובה שכרו [ע"א 9282/02 יכין חקל בע"מ נ' עו"ד יחיאל, פ"ד נח (5) 20 (2004)]. בהתבסס על הלכה זו קבעתי את עמדתי בתביעה. לא מצאתי כי ההלכה חלה רק במקום שיוזם התביעה הוא העורך דין שלא קיבל את שכר טרחתו, כפי שטען בסיכומיו בא כוח הנתבעת או כי לא ניתן לפסק שכר ראוי בדיעבד.
3.המחלוקת בתיק זה מתמקדת בסוגיה של "גילוי נאות" בהיבט של ידוע הלקוח מראש להיקף האפשרי של העבודה ושכ"ט, על מנת שישקול מראש האם הוא רוצה או יכול לקחת על עצמו התחייבות כלכלית לפי העלויות כפי שהם הוצגו לו מראש. בכלל הידוע שיש למסור ללקוח הוא את האי ודאות בין היתר של ההיקף הצפוי. בכתב התביעה נטען כי נגבה שכר גבוה מדי לסוג השירות שניתן. לא הוגשה חוות דעת לתמיכה בכך . בית המשפט הופנה לשכר טרחה שנפסק בערכאות משפטיות בסוג תיקים דומים.
בית המשפט מוסמך לבחון את שכר הטרחה שהוסכם ונגבה ולקבוע האם הוא מידתי, ובמקום המתאים, להתערב [ע"א (מרכז) 54654-11-16 עו"ד עובדיה נ' אכד (4/7/17)]. בקשה לרשות לערער נדחתה (רע"א 7604/17 עו"ד עובדיה נ' אכד (28/2/18)(להלן: "עניין – עו"ד עובדיה")].
ביהמ"ש המחוזי, כב' השופט א' שילה, הפנה בפסק דינו, בין היתר, לסמכות ההתערבות של ביהמ"ש [ע"א 733/75 עו"ד מייזליש נ' עיריית קריית שמונה, פ"ד ל(3)57, 70 (1976) (להלן: "עניין- מייזליש")]. בעניין מייזליש קובע ביהמ"ש, כי הנטל חל על עוה"ד לשכנע שתנאי חוזה שכר הטרחה "הוגנים וסבירים". כן חלה עליו החובה לגילוי מרבי מראש בפני הלקוח של כל התנאים (עניין -מייזליש, עמ' 70). כב' השופט א' רובינשטיין קבע בתיק אחר כי "הסכם שכר טרחה צריך שיהא כתוב [...] אך גם שיהא ברור". [רע"א 7933/15 פישר נ' תמיר, סעיף ט' לפסק הדין (13/12/15); רע"א 4723/05 עו"ד לוי נ' ברוש (12/9/15)]. הנטל הוא על כתפי עוה"ד להוכיח את תוכן הסכם שכה"ט והיקף הגילוי (כלל 2 לכללי האתיקה). אוסיף מדברי כב' השופט ניל הנדל כי שיעור שכ"ט עו"ד צריך להיות "סביר ומידתי בנסיבות העניין " (עניין-עו"ד עובדיה).
גרסאות הצדדים