פלוני נ' קצין התגמולים

1.בפנינו ערעור על פסק דינה של ועדת הערר לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט – 1959 (להלן: "חוק הנכים") בראשות כב' השופטת כאמלה ג'דעון בע"נ 44614-02-20 מיום 19/05/23.

2.המשיב בהחלטתו מיום 29/01/20 דחה את תביעתו של המערער להכרה בזכות נכה על פי חוק הנכים בנימוק כי לא הוכח קשר סיבתי בין אירוע שאירע ביום 07/04/16 לבין מצבו הנפשי של המערער.

3.בפסק דינה של הוועדה מיום 19/05/23 דחתה הוועדה את ערעורו של המערער וקבעה כי לא מתקיים קשר סיבתי משפטי אובייקטיבי בין מצבו הנפשי של המערער לבין שירותו הצבאי, ומשכך לא ניתן להכיר בו כנכה לפי חוק הנכים.

התשתית העובדתית הרלוונטית

4.המערער יליד X/X/97 היה אמור להתגייס לצבא. בימים 02/08/15 ו- 17/11/15 התייצב המערער בבסיס קליטה ומיון (להלן "הבקו"ם") וביקש שישובץ ליחידה קרבית כלוחם במשמר הגבול, אולם בקשתו נדחתה והוא שובץ לחיל חימוש. המערער סירב לשתף פעולה בשני מועדים אלה, נעצר בכלא צבאי, לאחר מכן שוחרר לביתו וגיוסו נדחה. ביום 27/03/16 התייצב המערער בפעם השלישית בבקו"ם וביקש לשרת כלוחם במשמר הגבול, אולם בקשתו נדחתה שוב והוצע לו לשרת ביחידת חילוץ והצלה בפיקוד העורף. המערער הסכים והועבר ליחידה זו, אולם ביום 06/04/16 נפלט מהיחידה בשל בעיות משמעת, לרבות: חוסר מוטיבציה, אי שתוף פעולה, איחור בזמנים ועוד.

5.ביום 07/04/16 התייצב המערער בבקו"ם על מנת להישפט. במעמד זה ביקש המערער לפגוש קב"ן על מנת לקבל ממנו כדבריו, הכשר כי הוא חדור מוטיבציה ובאפשרותו לשרת ביחידה קרבית, אולם נאמר לו כי יפגוש קב"ן רק במעצר. לאור ניסיונו בשני המעצרים הקודמים, התעקש המערער לפגוש קב"ן לפני הכניסה למעצר. שוטרים צבאיים ניסו לשכנעו להיכנס לתא המעצר, אולם המערער עמד על סירובו ובעט בדלת המעצר וניסה לקרוע את מדיו ואת כרטיס החוגר שלו. בעקבות התנהגותו הורה סא"ל טרבלסי ששימש כראש ענף קליטה ולוגיסטיקה על כבילתו של המערער באזיקים והבאתו בפניו להישפט. המערער התנגד לפעולת האיזוק תוך שימוש בכח, דבר שחייב את השוטרים הצבאיים להצמידו לקרקע בניסיון להשתלט עליו לצורך ביצוע פעולת האיזוק (להלן: "האירוע").

6.בעקבות מחלוקות עובדתית שהתגלעה בין הצדדים ביחס לנסיבות התרחשות האירוע ולאור טענת המערער כי הוא הותקף על ידי שוטרים צבאיים, החליטה הוועדה להורות על שמיעת העדים העובדתיים מטעם שני הצדדים בטרם הכרעה בערעור. במסגרת זו, העידו מטעם המערער: המערער ואביו מר ס' ס', ומטעם המשיב העידו: סא"ל מעוז טרבלסי ששימש כראש ענף קליטה ולוגיסטיקה במועד האירוע, ומר תימור כהן ששון שבמועד האירוע שירת במשטרה הצבאית בתפקיד מדריך כלואים בבקו"ם.

7.בהחלטת ביניים שניתנה על ידי הוועדה ביום 18/10/22, נקבע כי האירוע התרחש בעקבות סירובו של המערער לשתף פעולה עם הליך הגיוס וסירובו להיכנס למעצר תוך הפעלת התנגדות פיזית, דבר שגרם לכבילתו באזיקים על ידי השוטרים הצבאיים והבאתו למעצר. עוד נקבע כי פעולת האיזוק נעשתה תוך שימוש בכוח עקב התנגדותו של המערער, אולם, הכוח שהופעל על המערער לא היה כוח מופרז, בלתי מידתי או בלתי סביר.

8.ביום 23/04/16 במהלך שהותו בכלא הופנה המערער לבדיקה פסיכיאטרית שבמסגרתה אובחן כסובל מהפרעת הסתגלות עם רגשות מעורבים והפרעת דחק חריגה, ובבדיקות נוספות מיום 09/05/16 ומיום 08/06/16 נקבע כי המערער סובל מהפרעת הסתגלות קריטית עם ביטויים דיכאוניים חרדתיים והוא שוחרר מהצבא עם פרופיל 21. לאחר השחרור המשיך המערער להיות במעקב פסיכיאטרי, וביום 16/04/19 הוא אובחן כסובל מהפרעת דחק בתר חבלתית.

9.בהמשך לאמור, הגיש המערער בקשה להכרה בזכות נכה על פי חוק הנכים בטענה לקיומו של קשר סיבתי בין האירוע לבין מצבו הנפשי. בקשתו של המערער נדחתה על ידי המשיב ובעקבות זאת הגיש המערער ערעור לוועדה. ערעור המערער לוועדה נתמך בחוות דעת שנערכה על ידי ד"ר פרח, מומחה בפסיכיאטריה, אשר קבע כי המערער סובל מהפרעת דחק בתר חבלתית שהתפתחה בסמיכות זמנים לאירוע. המשיב דחה את טענות המערער בהתבסס על חוות דעת שנערכה על ידי ד"ר פסטרניק גונן, מומחית בפסיכיאטריה, אשר קבעה כי לא ניתן לאבחן את המערער כמי שסובל מהפרעה בתר חבלתית, וכי התגובה הדיכאונית חרדתית המלווה בשינויים התנהגותיים הינה על רקע אישיות פרה מורבידית של המערער, וכי אין בהתנהלות גורמי הצבא גורם דחק המחולל מחלה.

פסק דינה של הוועדה

10.הוועדה דחתה כאמור את ערעור המערער. במסגרת פסק הדין של הוועדה צוין כי על תובע לפי חוק הנכים להוכיח קיומו של קשר סיבתי עובדתי/רפואי וקשר סיבתי משפטי בין מחלתו לבין שירותו הצבאי. צוין כי הקשר הסיבתי הרפואי נסמך לרוב על חוות דעת של מומחים רפואיים, ואילו הקשר הסיבתי המשפטי נסמך על הכרעה משפטית ערכית הבוחנת את אותם הגורמים המצדיקים מפאת היתכנותם הטלת חבות משפטית. עוד צוין כי בחינת הקשר הסיבתי המשפטי מתחדדת כאשר עסקינן במחלה קונסטיטוציונלית המקננת רדומה בגופו של חייל עובר לגיוסו ומתפרצת במהלך השירות.

11.הוועדה קבעה כי המערער התחיל לפתח תסמינים נפשיים בעקבות האירועים שבהם נדחו בקשותיו לשיבוץ ולאחר האירוע מיום 07/04/16, ואולם ציינה כי על מנת לקבוע שבשל כך זכאי המערער להכרה כנכה על פי חוק הנכים, יש לבחון את מצבו הנפשי של המערער. נקבע כי לצורך כך יש לבחון תחילה האם מתקיים הקשר הסיבתי העובדתי בין מצבו הנפשי לבין שירותו. בעניין זה הסתמכה הוועדה על דו"ח האבחון הנוירופסיכולוגי שעבר המערער בשנת 2019 לבקשתה של המומחית מטעם המשיב ד"ר פסטרנק-גונן, בו צוין כי המערער הינו בעל אישיות פרה מורבידית המתאפיינת בסגנון אישיותי נוקשה, לא מסתגל ובעל קווים נרקיסיסטיים. עוד צוין בדו"ח כי עובר לגיוסו המערער תפקד באופן נורמטיבי, ואולם עם גיוסו חלה הידרדרות במצבו הנפשי על רקע האירועים שבהם נדחו בקשותיו לשינוי שיבוץ – אירועים אשר נחוו על ידו כאירועי דחק ועוררו בו חווית כישלון ודחייה קשה. על פי אותו דו"ח, בהמשך חלה החמרה נוספת במצבו של המערער בעקבות האירוע שנחווה על ידו כאירוע דחק קיצוני. לעמדת הוועדה האמור בדו"ח מבסס את קיומו של הקשר הסיבתי העובדתי בין מצבו הנפשי של המערער אשר הלך והחמיר בעקבות האירועים בהם נדחו בקשותיו לשינוי שיבוץ.

12.בהמשך פסק דינה נפנתה הוועדה לבחון את קיומו של הקשר הסיבתי המשפטי על שני רבדיו, הסובייקטיבי והאובייקטיבי. הוועדה ציינה כי מחוות הדעת שהוגשו עולה כי המערער הינו בעל אישיות פרה מורבידית המתאפיינת בסגנון אישיות נוקשה לא מסתגל ובעל קווים נרקיסיסטיים, ולכן ניתן היה לכאורה לזקוף את התסמינים הנפשיים שהתפרצו אצלו לאירועים שחווה במהלך השירות, וזאת מכח העיקרון שהצבא מקבל את חייליו כמות שהם על מגרעותיהם וחולשותיהם, ובכך מתקיים היסוד הסובייקטיבי. יחד עם זאת, קבעה הוועדה כי לא די בקיומו של היסוד הסובייקטיבי בכדי לקיים את הקשר הסיבתי המשפטי, ועל המערער להוכיח קיומו של היסוד האובייקטיבי, על פי המבחנים שהותוו במסגרת דנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן, פ"ד נו(5) 732 (2002) (להלן: "פסק דין אביאן").

13.בהקשר האמור קבעה הוועדה כי האירועים שאותם חווה המערער כפי שתוארו לעיל אינם נמנים על הסוג הראשון שפורט בפסק דין אביאן שעניינו אירועים שהם ייחודיים באופן מובהק לשירות הצבאי. בנוסף, ולאחר דחיית גרסת המערער בעניין התקיפה והקביעה כי השוטרים הצבאיים פעלו במסגרת סמכותם וללא שימוש בכח בלתי סביר עת אזקו את המערער והביאוהו להישפט, קבעה הוועדה כי נשמט הבסיס לשייך את התפרצות התסמינים הנפשיים של המערער לסוג השני של המקרים הדורש קיומו של אירוע חריג ויוצא דופן שארע לחייל במהלך שירותו. לבסוף, בחנה הוועדה את עניינו של המערער על פי הסוג השלישי של המקרים העוסקים במחלה קונסטיטוציונלית שהתפרצה בלא שהייתה כרוכה ביסוד צבאי או באירוע חריג ומיוחד.

14.הוועדה קבעה כי המערער, בשל תכונותיו האישיותיות, התקשה לקבל החלטות גורמי הצבא בעניין שיבוצו הצבאי, והחל לפתח תסמינים נפשיים הנובעים מקווי אישיותו הנ"ל. נקבע כי האירועים שאותם חווה המערער על רקע אכזבתו מההחלטות שנתקבלו בעניינו, לא רק שאין בהם "סממנים צבאיים", אלא שהם אינם ייחודיים לחיי הצבא והם יכולים להתרחש בחיי היום יום כל אימת שהמערער יהא נתון תחת יחסי מרות המחייבים אותו לציית להוראות הניתנות בעניינו. משכך, נקבע כי התסמינים הנפשיים שהמערער החל לפתח במהלך השירות לא נבעו מקשיים בתנאי השירות או מחוויות אישיות הקשורות לשירות, אלא מקווי אישיותו הלא סתגלניים והנוקשים של המערער. לאור האמור, קבעה הוועדה כי לא מתקיים בעניינו של המערער קשר סיבתי בין מצבו הנפשי לבין שירותו הצבאי על פי המבחן האובייקטיבי, ולפיכך לא ניתן להכיר בו כנכה על פי חוק הנכים.

תמצית טענות הצדדים

15.המערער מיאן להשלים עם פסק דינה של הוועדה ובערעור שהוגש על ידו טען כי שגתה הוועדה בקביעתה לפיה לא מתקיים בעניינו של המערער קשר סיבתי משפטי אובייקטיבי, המצדיק הכרה בנכותו לפי חוק הנכים. לעמדת המערער קביעת הוועדה בהחלטת הביניים מיום 18/10/22 ובפסק הדין לפיה במהלך האירוע מיום 07/04/22 לא היה שימוש בכוח בלתי סביר או בלתי מידתי מצד השוטרים הצבאיים אינה דרה בכפיפה אחת עם תוכן הסרטון שתועד על ידי חייל אחר, ואשר בו ניתן לראות את מידת האלימות שהופעלה כלפי המערער בעת האירוע. נטען, כי מיום האירוע המערער לא מצא עצמו יותר ולא תפקד משום בחינה, מטופל פסיכיאטרית בקביעות ומאובחן כסובל מ-PTSD עקב אותו אירוע.

16.המערער טען כי מסקנת הוועדה לפיה על החייל להוכיח קשר סיבתי משפטי נוסף לרפואי ולעובדתי הינה שגויה, מה גם שבכל מקרה המערער הוכיח קשר סיבתי משפטי בעצם סמיכות הזמנים בין האירוע לבין הופעת מחלתו. מכל מקום, נטען כי די היה בהוכחת קשר סיבתי עובדתי כדי לקבוע קשר של גרימה בין השירות למחלה.

17.עוד טען המערער כי שגתה הוועדה בקביעתה כי האירוע שחווה המערער אינו נמנה על הסוג הסוג השני של אירועים שפורטו בפסק דין אביאן – הדורש קיומו של אירוע חריג ויוצא דופן שארע לחייל במהלך שירותו, ובחר לבחון את עניינו של המערער לפי הסוג השלישי שפורט בפסק דין אביאן.

18.לבסוף, טען המערער כי מעת שהוועדה פסקה פוזיטיבית כי המערער הוכיח עובדתית התרחשות האירוע במהלך השירות הצבאי, היה עליה לקבוע כי התקיים היסוד האובייקטיבי שבקשר הסיבתי המשפטי. משכך, נטען כי פסק דינה של הוועדה איננו סביר, איננו מידתי ואינו דר בכפיפה אחת עם ההלכה הפסוקה ועם הפרשנות התכליתית שניתנה בין היתר לפסק דין אביאן.

19.המשיב טען מנגד כי דין הערעור להידחות. לעמדתו, לא נפל בפסק דינה של הוועדה פגם המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור, במיוחד לאחר שהוכח כי המערער אינו עומד בתנאים להכרה בנכות בהתאם לסעיף 1 לחוק הנכים.

20.לחילופין, טען המשיב כי טענות המערער אינן מקימות עילת ערעור בהתאם לסעיף 34 לחוק הנכים, שעה שפסק דינה של הוועדה מושתת כל כולו על הכרעות עובדתיות בכל הנוגע לנסיבות האירוע ודחיית טענת המערער לתקיפתו על ידי שוטרים צבאיים, הכרעות שהתקבלו לאחר שמיעת העדים העובדתיים.

21.בנוסף, טען המשיב כי המערער לא הוכיח את הקשר העובדתי-רפואי, על רקע קביעת הוועדה כי לא הופעל כלפיו כוח לא סביר וכי המערער לא עבר תקיפה. בהקשר זה נטען עוד כי יש להעדיף את חוות הדעת של המומחית מטעם המשיב לפיה לא ניתן לאבחן את המערער כמי שסובל מ-PTSD על פני חוות הדעת מטעם המערער שהסתמכה על דברי המערער ולא על מסמכים רפואיים.

22.עוד טען המשיב כי צדקה הוועדה עת קבעה כי לא מתקיים בעניינו של המערער קשר סיבתי משפטי. לבסוף, נטען כי מדיניות שיפוטית ראויה מצדיקה להימנע מהכרה במקרים כגון המקרה של המערער, שלא מילא כל תפקיד בשירותו הצבאי הקצר, ואשר במהלכו סירב לשתף פעולה עם הליכי הגיוס, יצר בעצמו פרובוקציה כשפעל באלימות, תקף שוטרים צבאיים והתנגד למעצר.

23.ביום 10/01/24 התקיים דיון בערעור בו השלימו הצדדים את טיעוניהם.

דיון

24.לאחר שנתנו דעתנו לפסק דינה של הוועדה, לחוות הדעת הרפואיות מטעם הצדדים, להודעת הערעור ולכתב התשובה וכן שקלנו את טענות הצדדים, מסקנתנו היא שדין הערעור להתקבל.

25.סעיף 34 לחוק הנכים תוחם את גדרי הערעור על החלטת הוועדה להשגה בנקודה משפטית בלבד. ככלל ונוכח הוראת סעיף 34 לחוק הנכים, תמעט ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה שנקבעו על ידי הערכאה המבררת על יסוד הראיות והעדויות שנשמעו בפניה. עם זאת, הלכה ידועה היא כי בכל הנוגע לסוגיית הקשר הסיבתי בין תנאי השירות והמחלה אין המדובר בשאלה רפואית גרידא אלא בשאלה משפטית המערבת חוק ועובדה כפי שנקבע על ידי בית המשפט העליון בע"א 137/64 גיורא וינשטיין נ' קצין התגמולים, פ"ד יח(2) 510:

"גם בשאלה המסובכת יותר אימתי נחשבת מחלה כמחלה שבאה עקב השירות לא מפי הרופאים אנו חיים. השאלה איננה שאלה רפואית, כי אם שאלה משפטית או שאלה מעורבת של חוק ועובדה, ולאו דוקא המבחנים הרפואיים הנקוטים בידי רופאים לקביעת האפשרות של קשר סיבתי בין השירות והמחלה הם הקובעים".

26.עוד נקבע בפסיקה כי ככלל אין להחמיר עם המבקש להוכיח את נכותו, בפרט כאשר באים לשקול את הראיות אשר בעזרתן מבקש הוא להרים את הנטל המוטל עליו. אין המבקש חייב לבסס את טענותיו עד לדרגת שכנוע של "קרוב לוודאי", ודי אם עולה מהראיות בשלמותן, לרבות החומר הרפואי, כי "מתקבל מאוד על הדעת", כי קיים קשר סיבתי בין השירות הצבאי למחלה. ראה: ר"ע 187/83 רדושיצקי נ' קצין התגמולים, פ"ד לז(4) 361, 367 (1983); בע"א 460/73 קרויטורו נ' קצין התגמולים, פ"ד כט (1) 288. בהקשר זה, די בעדות רפואית, המצביעה, לכאורה, ביחד עם יתר הראיות, באופן סביר על קיום הקשר הסיבתי האמור, ואשר לא הופרכה, על מנת לענות על הדרישות. ראה: ע"א 472/89 קצין התגמולים נ' אברהם רוט, פ"ד מה (5) 203.

27.לכך נוסיף את ההלכה הידועה לפיה צה"ל מקבל את חייליו על חוזקם וחולשותיהם כפי שנקבע עוד בד"נ 3/70 קצין התגמולים נ' בוסאני, פ"ד כד(1) 637 (1970), שקביעותיו אומצו על ידי בית המשפט העלין בדיון הנוסף בעניין אביאן:

"הלכה נוספת שהיתה מקובלת עמנו מימים ימימה היא כי על הצבא לקבל את החייל כמות שהוא – על מעלותיו ועל חסרונותיו, דהיינו, על תכונותיו הסובייקטיביות. לפיכך, נקבע בע"א 652/69 פ"ד כד (1) 217-220 219 כי יש להביא בחשבון בסוגיה שלפנינו שיכולתו של אדם הנוטה ללקות בסכיזופרניה לעמוד בפני תנאי חיים קשים חלשה יותר משל אדם רגיל ועל כן נוטה הוא להגיב במחלה על מצב של פחד או מתח, בעוד שאדם אחר היה עומד בו, פסק זה אושר בדיון נוסף ונקבע שהתובע הצליח להוכיח שהיה נתון במתח נפשי הכרוך בשרות רגיל ושיש דעה רפואית הרואה במתח כזה גורם מספיק להתפרצות המחלה: ד"נ 3/70 פ"ד כד (1) 637-643, 642".

28.במסגרת פסק דין אביאן, התווה בית המשפט העליון את המסגרת הנורמטיבית לבחינת התקיימותו של הקשר הסיבתי במקרים מורכבים של מחלות קונסטיטוציונליות. נקבע כי המבחן לעניין זה נחלק לשניים: קשר סיבתי עובדתי וקשר סיבתי משפטי. שאלת הקשר הסיבתי העובדתי נבחנת על יסוד חוות דעתם של רופאים מומחים הקושרים מבחינה עובדתית בין אירוע מסוים לבין פרוץ המחלה; ואילו הקשר הסיבתי המשפטי הוא שאלת מדיניות הנתונה להכרעה המבוססת על שיקולים נורמטיביים. במבחן הקשר הסיבתי המשפטי ישנם שני יסודות: יסוד סובייקטיבי שבוחן את הפגיעה מנקודת מבטו של החייל הספציפי, על רגישותו וחולשותיו הייחודיות; ויסוד אובייקטיבי שמתמקד בטיב הקשר בין השירות הצבאי לבין התפרצות המחלה, ובהקשר זה נדרשת מידה מסוימת של הדיקות בין הגורם שהביא מבחינה עובדתית לפרוץ המחלה לבין השירות הצבאי ככזה – על תנאיו והאירועים המאפיינים אותו.

29.בפסק דין אביאן הוצגו שלושה סוגי מקרים שיכולים להקים קשר סיבתי בין שירותו הצבאי של חייל לבין התפרצותה של מחלה קונסטיטוציונלית. הסוג הראשון מתייחס למקרים שבהם המחלה התפרצה בעקבות אירוע בודד, או רצף אירועים, שהם ייחודיים באופן מובהק לשירות הצבאי – כגון קרב, סדרת אימונים או שירות או פעילות במקום חריג ורווי-מתח. הסוג השני עניינו במקרים שבהם המחלה התפרצה בעקבות אירוע או רצף אירועים שאינם בהכרח ייחודיים לשירות הצבאי. אולם, האירוע הוא חריג ויוצא-דופן, והוא אירע לחייל במהלך שירותו ובקשר עם שירותו. הסוג השלישי של המקרים כולל מקרים שבהם המחלה התפרצה אצל חייל בלא שהיה כרוך בשירותו יסוד צבאי ועל-אף שלא אירע אירוע חריג או יוצא-דופן ביחס לשירותו. ראה גם: רע"א 4949/18 פלוני נ' משרד הבטחון - קצין התגמולים (12/05/20) (להלן: "עניין פלוני").

30.על יסוד האמור, ייבחן כעת עניינו של המערער. בין הצדדים קיימת מחלוקת אודות קיומו של קשר סיבתי עובדתי-רפואי. מחד, סבור המערער כי הוועדה קבעה קיומו של קשר סיבתי עובדתי. מנגד, המשיב טוען כי הוועדה דחתה בפסק דינה את הטענה העובדתית לעניין אירוע התקיפה וכי הקשר הסיבתי שנקבע התייחס לאכזבת המערער מתנאי השירות ולא למחלה. ממקרא פסק דינה של הוועדה, בניגוד לעמדת המשיב, וחרף דחיית טענת המערער לתקיפתו על ידי שוטרים צבאיים, מקובלת עלינו עמדת המערער כי הוועדה קבעה את קיומו של הקשר הסיבתי העובדתי-רפואי, והדברים עולים מפורשות מלשון סעיף 10 לפסק הדין של הוועדה, בו ציינה הוועדה את הדברים הבאים:

"נחזור לענייננו. המערער התחיל לפתח תסמינים נפשיים בעקבות האירועים שבהם נדחו בקשותיו לשיבוץ ולאחר האירוע מיום 7.4.16. האם בשל כך הוא זכאי להכרה כנכה על פי חוק הנכים?

על מנת להשיב לשאלה זו, יש לבחון את מצבו הנפשי של המערער, תהיה הגדרתו אשר תהיה, נגרם במהלך ועקב שירותו הצבאי. לצורך כך יש לבחון תחילה האם מתקיים הקשר הסיבתי העובדתי בין מצבו הנפשי לבין שירותו. בעניין זה הונח בפנינו דו"ח האבחון הנוירופסיכולוגי שעבר המערער בשנת 2019 לבקשתה של המומחית מטעם המשיב ד"ר פסטרנק-גונן. בדו"ח זה צוין כי המערער הינו בעל אישיות מורבידית המתאפיינת בסגנון אישיותי נוקשה, לא מסתגל ובעל קווים נרקיסיסטיים. עובר לגיוסו הוא תפקד באופן נורמטיבי ואולם עם גיוסו עלה הידרדרות במצבו הנפשי על רקע האירועים שבהם נדחו בקשותיו לשינוי שיבוץ – אירועים אשר נחוו על ידו כאירועי דחק ועוררו בו חוויות כישלון ודחייה קשה. בהמשך חלה החמרה נוספת במצבו בעקבות האירוע שנחווה על ידו כאירוע דחק קיצוני.

לדעתנו האמור בדו"ח זה מבסס את קיומו של הקשר הסיבתי העובדתי בין מצבו הנפשי של המערער אשר הלך והחמיר בעקבות האירועים בהם נדחו בקשותיו לשינוי שיבוץ".

31.אם לא די בקביעתה המפורשת של הוועדה בדבר קיומו של קשר סיבתי עובדתי בין האירועים שחווה המערער לבין מחלתו, הרי שהדברים עלו מפורשות גם בדו"ח הנוירופסיכולוגי שנערך בעניינו של המערער לבקשת המומחית מטעם המשיב, וגם מהאמור בחוות דעת המומחית מטעם המשיב עצמו שחלקה אמנם על סיווג מחלתו של המערער ועל האבחנה הרפואית, אולם בפתח פרק הדיון תיארה את התמונה הקלינית שעלתה מבדיקת המערער וראתה בה כמתאימה לאירוע שנחווה על ידו כאירוע תקיפה.

32.בכל הנוגע לאבחנה הרפואית של המערער, לאחר שבחנו את חוות הדעת הרפואיות מטעם הצדדים ובשים לב לאמור בדו"ח הנוירופסיכולוגי, סבורים אנו יש להעדיף את האבחנה שקבע ד"ר פרח המומחה מטעם המערער לפיה המערער סובל מ-PTSD על פני האבחנה של המומחית מטעם המשיב. בעניין זה נציין כי בניגוד לעמדת המשיב לפיה חוות דעת המומחה מטעם המערער נסמכה אך על דברי המערער. בפועל, המומחה מטעם המערער פירט במסגרת חוות דעתו את הבדיקות שעבר המערער לאחר האירוע, במועדים שונים ועל ידי רופאים שונים שבסופם אובחן כסובל מהפרעת דחק בתר חבלתית (PTSD).

33.בהינתן האמור, סבורים אנו כי היסודות של התפרצות מחלה קונסטיטוציונלית אצל המערער ״תוך כדי השירות״ ו״עקב השירות״ מתקיימים מבחינה עובדתית. בנוסף, וממקרא פסק דינה של הוועדה אין ולא יכולה להיות מחלוקת כי בעניינו של המערער מתקיים גם קשר סיבתי משפטי סובייקטיבי, כפי שעמדה על כך הוועדה בסעיף 11 לפסק דינה.

34.סלע המחלוקת בין הצדדים נעוצה בשאלת קיומו של היסוד האובייקטיבי שבקשר הסיבתי המשפטי. בעניין פלוני עמד בית המשפט העליון על אופן ההכרעה בשאלת היסוד האובייקטיבי, בקבעו כדלקמן:

"[...] דרך ההכרעה במקרים מעין אלו נפתחת בקביעת העובדות. זהו השלב הראשון. שלב נוסף הוא הבחינה האם המקרה משתייך להלכת אביאן – קרי, האם המחלה היא קונסטיטוציונלית. אם התשובה בשלילה – הלכת אביאן, על מבחניה, לא חלה. למעשה זוהי שאלה מקדמית. אם התשובה בחיוב, וישנה הסכמה בעניין ״תוך כדי השירות״ ו״עקב השירות״ מבחינה עובדתית וסובייקטיבית כפי שבענייננו – יש לשאול באיזה סוג מקרה מדובר מבין שלושת הסוגים שהותוו לעיל. או אז, ניתן לבחון האם המקרה עומד במבחן היסוד האובייקטיבי כפי שהוגדר בסוג הנידון."

35.לפי העובדות שעולות מפסק דינה של הוועדה, בשלבי המיון לגיוס הצבאי ביקש המערער להיות משובץ ליחידה קרבית, אולם בקשותיו נדחו. המערער לא שיתף פעולה עם החלטות השיבוץ הראשונות ובשל כך נשפט פעמיים. בהמשך הסכים המערער לשיבוצו ביחידת חילוץ והצלה של פיקוד העורף, אולם בהמשך נפלט מהיחידה בשל בעיות משמעת. עוד עולה מהעובדות שפורטו בפסק דינה של הוועדה, כי ביום האירוע התייצב המערער בבקו"ם על מנת להישפט. במעמד זה חווה המערער עימות עם שוטרים צבאיים לאחר שסירב להיכנס לתא המעצר ועמד על בקשתו להיפגש עם קב"ן. בעקבות האירוע חלה הידרדרות במצבו הנפשי של המערער ולבסוף הוא אובחן כסובל מהפרעת דחק בתר חבלתית. בהינתן האמור, לא יכולה להיות מחלוקת בעניין התפרצות המחלה בזמן השירות הצבאי ועקב השירות, על רקע האירועים שתוארו, וכאמור הוועדה עצמה קבעה כי עניינו של המערער מקיים את הקשר הסיבתי העובדתי ואת הקשר הסיבתי המשפטי הסובייקטיבי.

36.בכל הנוגע ליסוד האובייקטיבי שבקשר הסיבתי המשפטי, קבעה הוועדה כי עניינו של המערער נופל לגדר הקטגוריה השלישית שנקבעה בפסק דין אביאן, קרי בגדר מקרים שבהם המחלה התפרצה אצל המערער בלא שהיה קשר ליסוד צבאי ועל-אף שלא אירע אירוע חריג או יוצא-דופן ביחס לשירותו, ובהתאם שללה את קיומו של הקשר האובייקטיבי. בכך סבורים אנו כי שגתה הוועדה. לטעמנו האירועים שתוארו על ידי הוועדה בפסק דינה באים בגדר הסוג השני שנקבע בפסק דין אביאן ואשר עניינו במקרים שבהם המחלה התפרצה בעקבות אירוע או רצף אירועים שאינם בהכרח ייחודיים לשירות הצבאי, אולם, האירוע הינו חריג והוא אירע למערער במהלך שירותו ובקשר עם שירותו. בהקשר זה אין ולא יכולה להיות מחלוקת כי האירוע אשר הוביל להתפרצות מחלתו של המערער הינו אירוע חריג שאירע למערער במהלך שירותו הצבאי. הדברים עולים אף מהדו"ח הנוירופסיכולוגי שהוכן בעניינו של המערער לבקשת המומחית מטעם המשיב, כפי שהובאו הדברים לעיל. בהקשר זה, אין בידינו לקבל טענת המשיב כי מדובר באירוע שהמערער יכול היה לחוות בחייו האזרחיים, ללא קשר לשירותו הצבאי, שכן קשה להלום כי בחייו האזרחיים היה המערער יכול למצוא עצמו בסיטואציה בה הוא נאזק על ידי מעסיקו בשל אי שביעות רצון משיבוצו או מסוג העבודה שניתנת לו. בהינתן האמור מקובלת עלינו עמדת המערער לפיה האירוע שחווה היווה אירוע חריג ויוצא דופן שאירע למערער במהלך השירות ובקשר עמו.

ודוק לצורך השוואה עניין פלוני – שם קבע בית המשפט העליון כי קיים קשר סיבתי משפטי אובייקטיבי בין מחלה נפשית שהתפרצה אצל חייל לבין עימות שאירע לחייל בשירות הצבאי סביב דרישת מפקדיו שימשיך בתפקיד נהיגה. עניין זה סווג בגדר סוג המקרים השני שפורט בפסק דין אביאן – קרי מקרים שאינם בהכרח ייחודיים לצבא אולם, הם חריגים ויוצאי דופן, והם אירעו במהלך השירות ובקשר עמו.

37.לאור האמור לעיל, סבורים אנו כי עניינו של המערער מקיים אחר היסוד האובייקטיבי שביסוד הנפשי. בנוסף, סבורים אנו כי בנסיבות שתוארו קיים קשר של גרימה בין שירותו הצבאי של המערער לבין התפרצות המחלה. יפים לעניין זה דברי בית המשפט העליון ברע"א 8077/96 קריספיל נ' קצין התגמולים, פ"ד נ"א (2) 817, בעמ' 821:

"....כאמור, אם לוקה חייל במחלה בעלת אופי קונסטיטוציונלי שהייתה חבויה ובלתי ידועה עד לאירוע שבו פרצה, הרי פרוץ המחלה עקב אירוע הקשור בשירות יוצר לכאורה את הקשר הסיבתי המשפטי בין השירות לבין המחלה. העובדה כי המחלה יכולה הייתה להתפרץ או להתלקח גם שלא עקב השירות, איננה שוללת את הקשר הסיבתי. "מה שיוצר את הקשר בין השירות למחלה _ דבר שתוצאתו היא הכרה בנכות _ הוא שהמחלה פרצה במקרה נתון, בפועל, עקב השירות, והוא אף אם הייתה לחייל נטייה רדומה ללקות במחלה" (עניין רוט [2], בעמ' 214; ההדגשה שלי – ד' ב').

הנה-כי-כן, שאלת הקשר הסיבתי היא שאלה שבמשפט הנקבעת על-פי נסיבותיו העובדתיות של כל מקרה ומקרה.....

זאת ועוד, מקום בו פרצה המחלה הקונסטיטוציונלית לראשונה בעת השירות, והתובע הראה קשר סיבתי לשירות, קמה חזקה לטובת התובע, כי המחלה נגרמה במלואה עקב השירות, ולא רק הוחמרה על-ידיו. [...]".

38.ערים אנו לטענת המשיב לפיה התנהגותו של המערער אשר התנהל בפרובוקציה היא שגרמה לאירוע המתואר. נראה כי כוונת המשיב בטענתו זו היא כי יש לשלול את זכאותו של המערער להכרה בשל "התנהגות רעה חמורה" כמשמעות המונח בסעיף 9 לחוק הנכים. בפסיקת בתי המשפט נקבע כי יש לבחון את המונח "התנהגות רעה חמורה" לפי סעיף 9 לחוק הנכים ששוללת זכויות על פי חוק הנכים, בהתאם לנסיבותיו הייחודיות של כל מקרה ומקרה. כמו כן, נקבע כי על מנת שהתנהגות "רעה" תחשב ל"רעה חמורה", צריך שיידבק בה פגם מוסרי חמור או התנהגות פלילית חמורה, כגון: פגיעה עצמית במתכוון, שימוש בנשק שלא כדין, שימוש בסמים מסוכנים, נהיגה ללא רישיון נהיגה או מעשים מסוכנים הנעשים מתוך זדון שסכנת נפשות בצדו. בנוסף, נקבע כי לצורך בחינת התקיימותם של תנאי הסעיף, על בית המשפט להידרש הן למבחן האובייקטיבי והן למבחן הסובייקטיבי הבא להתחקות אחר מצבו הנפשי של החייל בעת המעשה, שמא עשה מעשה מחמת מום נפשי או דחפים שלא הייתה לו שליטה עליהם. ראה: ע"א 490/78 קצין התגמולים נ' רונאל, פ"ד ל"ג(1) 512 (1979); ע"א 158/76 קנוט נ' קצין התגמולים, פ"ד ל"ד(1) 541 (1979); ע"א 308/86 כרפיש נ' קצין התגמולים, פ"ד מ"א(3) 464 (1987); רע"א 94/06 אביעד נ' משרד הביטחון (2006).

39.במקרה הנדון, סבורים אנו כי לא ניתן לראות בהתנהגות המערער כ"התנהגות רעה חמורה" באופן השולל ממנו את הזכות להכרה בנכותו על רקע הקשר הסיבתי העובדתי והמשפטי בין האירוע לבין מחלתו.

40.לבסוף ובהערת אגב, לא נוכל להימנע מלציין כי לא ניתן לשלול את האפשרות שלולא הסירוב לאפשר למערער להיפגש עם קב"ן, אירוע זה לא היה מתממש ומחלתו של המערער לא הייתה מתפרצת, וניתן להצר על כך כי במצבו הנפשי הסוער של המערער לא נשקלה האפשרות לאפשר למערער לראות קב"ן.

41.לאור כל האמור, סבורים אנו כי המחלה ממנה סובל המערער כיום התפרצה בעקבות האירוע, וכי מתקיים קשר של גרימה בין שירותו הצבאי של המערער לבין התפרצות מחלתו.

סוף דבר

41.סיכומו של דבר, אנו מורים על קבלת הערעור וקובעים כי קיים קשר של גרימה בין שירותו הצבאי של המערער לבין התפרצות מחלתו.

42.המשיב ישלם למערער הוצאות הערעור בסך כולל של 15,000 ₪. ככל שהסכום הנ"ל לא ישולם למערער תוך 30 ימים יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

43.המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים. 

ניתן היום, כ"ו שבט תשפ"ד, 05 פברואר 2024, בהעדר הצדדים.