ע"א 8495-09-13 ח.נ הובלות בע"מ ואח' נ' עו"ד עודד הכהן

השופט מוסק:

1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום, מיום 2.6.13, בת"א 6173/09 (כב' השופטת תמר בר- אשר - צבן), לפיו נדחתה תביעת המערערים כנגד המשיב.

2.כעולה מפסק הדין, המשיב ייצג את המערערים כעורך דינם בתביעה קודמת שהגישו אלה כנגד מנהלי החשבונות שניהלו את עסקיהם. תביעה זו נדחתה וכך גם ערעור שהוגש על ידי המערערים. בתביעה נשוא פסק הדין שלפנינו נטען, כי המשיב התרשל בייצוג המערערים בתביעה הקודמת, בעיקר בכך שלא דאג לתמוך את התביעה הקודמת בחוות דעת מומחה ובכך שלא דאג לקבל את כל מסמכי הנהלת החשבונות מבעוד מועד. עוד טענו המערערים, כי למשיב היו הזדמנויות רבות לרפא את מחדליו האמורים, אך הוא לא עשה כן.

3.באשר לטענה הראשונה, היינו: הגשת התביעה הקודמת ללא חוות דעת, קבע בית משפט השלום כי כבר בעת שקיבל המשיב על עצמו לייצג את המערערים, היה ברור לו כי דרושה חוות דעת מומחה כדי להוכיח טענותיהם בעניין התרשלות מנהלי החשבונות. לעניין זה הפנה בית משפט השלום להסכם שכר הטרחה שבין המערערים לבין המשיב (נ/2), בו נאמר במפורש כי המשיב הסביר למערערת 5 (להלן: "גברת נפתלי") כי מדובר בתיק "מאוד לא פשוט וכי בשל נטל ההוכחה המוטל על התובעים, נצטרך כאן ראיות ברמה גבוהה, שאחרת תידחה התביעה. עו"ד הכהן הסביר כי היות שמדובר בשירות מקצועי, נצטרך לחוות דעת מקצועיות, שהן דבר לא זול".

4.בית משפט השלום בחן את השאלה, מדוע בסופו של יום לא הוגשה חוות דעת מקצועית. המערערים טענו, כי גברת נפתלי פנתה פעמים רבות אל המשיב בנושא חוות הדעת אך הוא לא עשה דבר בעניין. עוד טענו כי המשיב לא אמר להם דבר כדי שיפעלו לקבלת חוות דעת כאמור. המערערים טענו עוד, כי גברת נפתלי פנתה כדי להשיג חוות דעת מרואה חשבון, כאשר המשיב הסביר לה שלא תפנה לרואי חשבון המבקשים סכום גבוה עבור חוות דעת מטעמם. רק ביום 22.12.99 עלה בידי המערערים לקבל חוות דעת מרואה חשבון, אולם הדבר היה מאוחר מידי, שכן לטענת המערערים, כבר בחודש יולי אותה שנה דחה בית המשפט את בקשתם במסגרת התביעה הקודמת להגיש חוות דעת, שכן נקבע שחלף המועד לכך.

5.עוד טענו המערערים, כי המשיב התרשל בכך שלא פעל כדי לקבל את כל המסמכים הדרושים ממנהלי החשבונות השונים, ולהעבירם למומחה מטעם המערערים שידאג לסדר את המסמכים באופן ראוי ולהגישם; ועל כן אלה הוגשו על ידי המערערים באופן רשלני, דבר שעמד להם לרועץ.

6.לעומת זאת טען המשיב, כי לכל אורך הדרך הפציר במערערים להשיג חוות דעת, והזהיר אותם כי בהעדר חוות דעת תידחה התביעה, אולם המערערים לא עשו דבר בעניין זה. כדי לתמוך בטענה זו הפנה המשיב לחלופת מכתבים בינו לבין המערערים (נספחים ד-ז לתצהיר העדות הראשית שהוגשה מטעם המשיב). עוד הפנה המשיב בתצהירו לדיונים שהיו בבית המשפט בתביעה כנגד מנהלי החשבונות וכן לחלופת מסמכים בין הצדדים, המלמדים לשיטתו על כך שפעל לצורך כך שמנהלי החשבונות יגישו את כל המסמכים מטעמם; וכל זאת מובא בהחלטות שונות של בית המשפט כפי שפרט המשיב בתצהירו. בסופו של דבר, בסוף שנת 1998 הגישו המערערים תצהירי עדות ראשית ולא הגישו חוות דעת מטעמם. בהקשר זה טען המשיב, כי דרש מהמערערים להעמיד מומחה שלפחות יסייע לו לסדר את מסמכי הנהלת החשבונות לצורך הגשתם לבית המשפט, אולם המערערים לא פעלו כנדרש.

7.בפסק הדין דן בית משפט קמא בשאלת הרשלנות הנטענת כלפי המשיב. לצורך כך בחן בית משפט השלום את ההלכות השונות שנקבעו ביחס לרשלנות שניתן לייחס לעורכי דין במהלך הטיפול המשפטי והייצוג בבית המשפט.

8.בית משפט השלום קבע, כי על הטוען לרשלנות במהלך הייצוג המשפטי מוטל הנטל להוכיח טענה זו. על הטוען כך להוכיח ולשכנע את בית המשפט, כי אלמלא התרשלות עורך הדין תוצאת פסק הדין הייתה שונה והייתה לטובת הטוען טענות התרשלות כנגד עורך דינו (ראה: ע"א 989/03 חוטר ישי נ' חיננזון, פ"ז נט(4) 796(2005)). עוד נקבע, כי שעה שבוחנים את התנהלות עורך הדין, אין לעשות זאת על פי מבחן התוצאה, בראיה שלאחר מעשה, אלא יש לבחון את הדברים בעת התרחשותם ובעת ניהול ההליך (ע"א 3580/06 עזבון המנוח חגי יוסף נ' מדינת ישראל (21.3.11). לכך יש להוסיף את שנקבע במספר פסקי דין של בית המשפט העליון, כי לא כל טעות שבשיקול דעת של עורך דין מהווה התרשלות כלפי הלקוח, כאשר נקבע עוד שהחובה המוטלת על סנגור כלפי לקוחו אינה שלא לטעות בשיקול דעתו, אלא החובה היא להשתמש בשיקול דעתו כמיטב יכולתו וידיעתו (ראה: ע"א 735/75 רויטמן נ' אדרת ואח', פ"ד ל(3) 75 (1976); ע"א 37/86 מ' לוי ואח' נ' י.י. שרמן ואח', פ"ד מד(4) 446 (1990)).