ע"א 8442/13 הרמן גרשים נ' הארגון למימוש האמנה על בטחון סוציאלי ישראל מערב גרמניה

השופטת א' חיות:

1.        המשיב 1 (להלן: הארגון) והמשיב 4 (להלן: פרי) הורשעו בעבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, גניבה בידי מורשה ותיווך בביטוח שלא בהיתר, בין היתר, משום שגבו מלקוחותיהם שביקשו להצטרף לתוכנית ה"פנסיה הגרמנית" סכומים עבור פרמיות לביטוח חיים (להבטחת פירעון הלוואות שנטלו במסגרת ההצטרפות לאותה תוכנית), אולם הותירו פרמיות אלו בידיהם ולא העבירו אותן לחברת ביטוח חיצונית כפי שהתחייבו לעשות בהסכמים בינם לבין הלקוחות (ת.פ. מחוזי (תל-אביב) 40258/01 מדינת ישראל נ' ישראל פרי (5.2.2009) (להלן: פסק הדין המחוזי בעניין פרי); ע"פ 1784/08 פרי נ' מדינת ישראל (5.2.2009); דנ"פ 2334/09 פרי נ' מדינת ישראל (23.5.2011) (להלן: הדיון הנוסף בעניין פרי)). המערערים, בני זוג שנמנו עם לקוחות הארגון, ביקשו להסתמך על הממצאים והמסקנות שנקבעו בפסקי הדין הפליליים שניתנו בעניינם של המשיבים 1 ו-4 ועתרו להשבה של כל פרמיות ביטוח החיים שנגבו מהם. עוד עתרו המערערים לפיצוי בגין רשלנות לכאורה של המשיבים בטיפול בהצטרפותם לתוכנית ה"פנסיה הגרמנית". טענה אחרונה זו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי ונזנחה בערעור. על כן, אין צורך להידרש אליה.

2.        בית המשפט המחוזי קבע כי התביעה התיישנה בחלקה מכמה טעמים. ראשית נקבע כי המערערים לא טענו להארכת תקופת ההתיישנות בכתב התביעה ואף לא עמדו בנטל ההוכחה כי חל החריג הקבוע בסעיף 7 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: החוק או חוק ההתיישנות), שכן טענה זו נטענה באופן לקוני בכתב התשובה בלבד ומכל מקום הוכח כי חתנם - אשר היה ה"מוציא והמביא" מטעמם בכל הנוגע לתוכנית ה"פנסיה הגרמנית" - היה מודע לפחות משנת 2001 לטענות העומדות ביסוד התביעה. שנית, נקבע כי אין לראות בהתחייבותם של המשיבים במסגרת ההליך הפלילי להעמיד קרן שנועדה "להיטיב את אשר נקבע בהכרעת הדין" משום הודאה בקיום זכותם של המערערים המפסיקה את מרוץ תקופת ההתיישנות לפי הוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות, שכן מן ההודעה בשילוב מכתבו של הנאמן על הקרן שצורף אליה, עולה כי לא מדובר בהודאה בקיום זכות, כלשון סעיף 9 לחוק, אלא בהתחייבות מותנית לזיכוי חשבונות הלקוחות בתנאים שפורטו שם. לבסוף, התייחס בית המשפט המחוזי לטענת המערערים כי חשבון ההלוואה שלהם בארגון הוא למעשה חשבון עובר ושב ומשכך המועד בו הוגשה התביעה הוא המועד הראשון בו התגבשה העילה לתבוע את יתרת הזכות בחשבון ועל כן, היא לא התיישנה. בית המשפט דחה טענה זו בהפנותו לפסק הדין המחוזי בעניין פרי שם נקבע מפורשות כי אין מדובר בחשבון עובר ושב.

3.        אף שמרבית טענות המערערים לעניין ההתיישנות נדחו, הוסיף בית המשפט המחוזי וקבע כי גביית פרמיות הביטוח שלא כדין הייתה מעשה עוולתי נמשך, המקים עילות תביעה חוזרות ונשנות ונזק מתחדש. על כן, כך קבע, יש להוציא מגדר ההתיישנות את אותו החלק של התביעה המתייחס לפרמיות הביטוח שנגבו בשבע השנים שטרם הגשתה (מיום 18.7.2004). עם זאת, דחה בית המשפט המחוזי את התביעה גם ככל שהיא מתייחסת לפרמיות הביטוח הללו בקובעו כי בניגוד לטענת המערערים כאילו הם זכאים להשבת מלוא פרמיות הביטוח שנגבו מהם, מן האמור בפסק דינו של בית משפט זה בדיון הנוסף בעניין פרי, עבירת הגניבה בידי מורשה בה הורשעו הארגון ופרי התייחסה אך ורק לסכומי פרמיית הביטוח שנגבו מלקוחות הארגון ביתר, דהיינו בסכום העולה על סכום הפרמיות שהיו נגבות על ידי חברת ביטוח חיצונית לביטוח הסיכון של פטירת הלווה טרם פירעון יתרת ההלוואה. בית המשפט הוסיף וקבע עוד כי המערערים לא הוכיחו מהם הסכומים שנגבו מידם ביתר כאמור, ומשכך לא הוכח הנזק הנטען, אף שמדובר בנזק אשר ניתן להציג לגביו נתונים מדוייקים באמצעות חוות-דעת מומחה. המערערים בחרו שלא להגיש חוות-דעת מתאימה מטעמם בעניין זה הגם שמצד המשיבים הוגשה חוות-דעת של האקטוארית הגב' קאופמן. על כן ובהיעדר הוכחה של הנזק הנטען קבע בית המשפט כי דין התביעה להידחות אולם, בנסיבות העניין לא ראה מקום לחייב את המערערים בהוצאות.

4.        בערעור דנן שבים המערערים וטוענים כי תביעתם לא התיישנה מן הטעמים שהועלו על ידם בפני בית המשפט קמא, והם מוסיפים כי בקשה לאישור תובענה ייצוגית בעילות דומות לתביעתם, אשר הוגשה בשנת 1994 ונדחתה בהיותה מוקדמת, השהתה את מירוץ ההתיישנות בארבע שנים לפי הוראת סעיף 15 לחוק. עוד טוענים המערערים כי בקשה לאישור תובענה ייצוגית שהוגשה בשנת 2008 (ואושרה לאחר מכן בהסכמת הצדדים שם), מזכה אותם - כחלק מקבוצת התובעים באותה תובענה - להשבה של פרמיות הביטוח למצער משנת 2001. כמו כן טוענים המערערים כי בדיון הנוסף בעניין פרי לא נקבע שעבירת הגניבה בידי מורשה, בה הורשעו הארגון ופרי, מתייחסת לגניבת סכומי הפרמיות שנגבו ביתר בלבד ועל כן הם זכאים להשבת מלוא פרמיות הביטוח שנגבו מהם שלא כדין. לחלופין הם טוענים כי גם אם כך נקבע בהליכים הפליליים הם זכאים להשבת מלוא סכומי הפרמייה משום שהמשיבים לא ערכו להם ביטוח ולכן לא היו רשאים כלל לגבות מהם פרמיות. לחלופי חלופין טוענים המערערים כי היה על בית המשפט להעביר את נטל ההוכחה בעניין סכומי הפרמיות ששולמו ביתר אל כתפי המשיבים או למנות מומחה מטעמו לבחינת הסוגיה.

           המשיבים מצידם סומכים ידיהם על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי וטוענים כי דין הערעור להידחות. לעניין הבקשה לאישור תובענה ייצוגית שהוגשה בנושא הפרמיות בשנת 2008 ואושרה בהסכמת הצדדים שם, מציינים המשיבים כי המערערים ביקשו להחריג עצמם מן הבקשה האמורה לאישור תובענה ייצוגית ועל כן, אין הם יכולים לסמוך על אותו הליך לצורך הדיפת טענת ההתיישנות.

5.        לאחר שבחנו את טענות הצדדים בכתב ובעל-פה באנו לכלל מסקנה כי יש לדחות את הערעור ולאמץ את פסק דינו המפורט והמנומק היטב של בית המשפט קמא וזאת מטעמיו, לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי). הממצאים של בית המשפט קמא, ובהם ממצאיו לעניין התיישנות התביעה בחלקה ולעניין זכאותם של המערערים להשבה של הסכומים שנגבו מהם ביתר בלבד בגין פרמיות ביטוח החיים, כל אלה מעוגנים היטב בפסקי הדין שניתנו בעניינם של הארגון ופרי בהליכים הפליליים - עליהם נסמכה התביעה - וכן בחומר הראיות שהונח בפני בית המשפט קמא. הוא הדין באשר לקביעתו הנוספת של בית המשפט קמא כי המערערים לא הוכיחו את הנזק הנטען על ידם גם באשר לאותו החלק של התביעה שלא נדחה מחמת התיישנות. ממצאים אלה תומכים במסקנות המשפטיות שאליהן הגיע בית המשפט, ואין לגלות בהן טעות שבחוק. אשר על כן, ראינו כאמור לאמץ במלואם את ממצאיו ואת מסקנותיו של בית המשפט קמא, כסמכותנו לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי.

           הערעור נדחה. למרות זאת, לא ראינו מקום לחייב את המערערים בהוצאות בערעור בהינתן נסיבותיו המיוחדות של העניין.

           בשולי הדברים ראינו להזכיר את העובדה שבא-כוח המשיבים, עו"ד א' סגל, הודיע במהלך טיעוניו כי אם יוסכם על דחיית הערעור הוא נכון להסכים לכך שהמערערים יחזרו בהם מן ההחרגה שהחריגו עצמם בתובענה הייצוגית ולכך שיצטרפו לקבוצה אשר בשמה מתנהלת אותה התובענה. אנו סמוכים ובטוחים כי עו"ד א' סגל לא ישנה מעמדתו זו גם לאחר מתן פסק דין זה.