ע"א 8117/14 עבדאלוילי תופיק חוסין נ' מינהל מקרקעי ישראל ואח'

 השופטת ד' ברק-ארז:

1. האם למערער זכות בעלות במקרקעין לא מוסדרים הממוקמים ברמת הגולן מכוח טענה של התיישנות "רוכשת" לפי סעיף 78 לחוק הקרקעות העותמני משנת 1274 להיג'רה (1858) (להלן: חוק הקרקעות העותמני או חוק הקרקעות)? כמו כן, האם על מקרקעין אלו חל צו תפיסה צבאי? ובהמשך לכך, האם המערער זכאי לפיצויים בגין נזקים לגידולים באותם מקרקעין שנגרמו על-ידי הצבא, במסגרת פעולות שנעשו, על-פי הנטען, על סמך חלותו במקום של אותו צו תפיסה? שאלות אלה, הקשורות בחלקן זו בזו, עמדו במרכז הערעור שבפנינו.

רקע כללי וההליכים עד כה

2. המערער, תושב היישוב מסעדה, ובני משפחתו המורחבת מתגוררים ברמת הגולן. המערער ובניו מבצעים עבודות חקלאיות בשטח של מקרקעין לא מוסדרים המשתרע על כ-10 דונם במקום המכונה "תל בורמיד" באזור הכפר סחיתא ומדרום מזרח לכפר מג'דל שמס (להלן: המקרקעין), שבו אף גרה משפחתו, לפי הנטען, לפני מלחמת ששת הימים. לטענתו של המערער, אביו המנוח, שנפטר בשנת 1988, עיבד מקרקעין אלה והיה בעל הזכויות בהם. עוד טוען המערער כי קיבל זכויות אלה בירושה וכן כי הוא עיבד את המקרקעין בעצמו ברצף – בעבר, יחד עם אביו המנוח, ועד לשנת 2011.

3.         בשנת 1980 הוצא צו תפיסת מקרקעין באזור המכונה שטח 215 על ידי מפקד כוחות צה"ל ברמת הגולן (להלן: צו התפיסה) לגבי מקרקעין שונים ברמת הגולן. לטענת המדינה, המקרקעין מושא המחלוקת כלולים בתחומו של הצו, ואילו לטענת המערער הצו אינו חל על המקרקעין.

4.         עשרות שנים חלפו. בראשית שנת 2011, גורמי הצבא – אשר לשיטתם כאמור המקרקעין הם בתחומיו של צו התפיסה הצבאי – הגישו כנגד המערער תלונה במשטרה בגין השגת גבול. בהמשך, ועוד טרם מוצה הליך זה, נדרש המערער לעקור שתילים שנטע במקרקעין ועל-פי הנטען הפריעו לפעילות הצבא. בהמשך לכך, פנה המערער באמצעות בא-כוחו אל גורמי הצבא וביקש מהם להימנע מגרימת נזק נוסף למקרקעין עד למיצוי הבירור המשפטי של המחלוקת. ביום 30.5.2011 נמסר למערער מן הייעוץ המשפטי למשרד הביטחון כי הוא נדרש לעקור את כל הנטיעות במקרקעין ולפנות אותם מכל אדם וחפץ לאלתר. המערער לא נענה לדרישה זו, ואף יצר קשר טלפוני עם גורמי הצבא בניסיון לשכנעם לחזור בהם מן החלטתם. ביום 13.12.2011 נכנסו גורמי הצבא למקרקעין ועקרו את יתרת הנטיעות שנותרו בהם ושנטען כי אף הן מפריעות לפעילות הצבא.

5.         על רקע המתואר, המערער הגיש תביעה לבית המשפט המחוזי בנצרת (ת"א 30154-11-11, השופט י' אברהם). בכתב התביעה המתוקן שהגיש המערער ביום 5.11.2012 התבקש בית המשפט להצהיר כי המקרקעין הם בבעלותו של המערער וכי הוא זכאי להחזיק בהם, לעבדם ולהשתמש בהם ללא הפרעה או התנגדות מצד המדינה, וכן לפסוק לו פיצוי בגין הנזקים שנגרמו לו עקב עקירת השתילים, ושעומדים לפי הנטען על סך של כ-170 אלף שקלים.

6.       לביסוס תביעתו המערער הביא עדים שהתייחסו לעיבוד הקרקע על ידו באופן רציף עוד מהימים שבהם אביו עשה כן, בשנות השבעים של המאה הקודמת, ועד לשנת 2011, עת נעקרו הגידולים בהוראת הצבא. העדויות השונות הצביעו על כך שטרם חובר האזור באופן שוטף לרשת של אספקת מים נערכו במקרקעין גידולי פלחה, ואילו החל משנות השמונים ניטעו בהם גידולי שלחין של עצי פרי (תפוחים ודובדבנים). יצוין כי המערער טען בכתב התביעה שבעבר הצבא הכיר בזכויות אביו על המקרקעין ואף שילם לו דמי שימוש בגינם, אולם בעדותו חזר בו מטענה זו.

7.         מנגד, המדינה טענה כי יש לדחות את תביעתו של המערער. לטענת המדינה, המערער לא הוכיח את בעלותו במקרקעין, לא מכוח אסמכתא כגון צו ירושה או צו קיום צוואה, ולא מכוח עיבוד רציף של הקרקע כנדרש לפי סעיף 78 לחוק הקרקעות העותמני. עמדת המדינה נתמכה בתצלומי אוויר ובחוות דעת של עד מומחה, ד"ר דן שרני (להלן: ד"ר שרני), אשר קבע על סמך אותם תצלומים כי באוגוסט 1971 ובספטמבר 1976 לא היו בשטח עיבודים, וכי רק החל משנת 1992 ישנם מטעים בכל המגרשים במקרקעין – היינו, לא משנות השמונים, כפי שטען המערער. כמו כן, המדינה טענה כי המקרקעין כלולים באזור צו התפיסה הצבאי, כך שהמערער אינו זכאי להישאר בשטח, וממילא גם כל פעולות העקירה והפינוי נעשו כדין. המדינה אף כפרה בטענה שהכירה בעבר בזכויות אביו של המערער במקרקעין.