1.בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת מירב קלמפנר נבון) מיום 02/10/14, שניתן בת"א 14052-03-09, במסגרתו התקבלה תביעת המשיבה במלואה ובית משפט קמא הורה, כי על המערער לסלק ידו מן המקרקעין, הידועים כחלקה 2 בגוש 20399, המצויים בתחום המועצה המקומית מעלה עירון (להלן: "המקרקעין"), ולהשיבם למשיבה בתוך 21 יום, כאשר הם פנויים מכל אדם, חפץ, נטיעה, בנייה ותשתית מוטמנת בקרקע או מונחת במקרקעין.
התשתית העובדתית הרלבנטית
2.מעיון בתיק עולה, כי בעקבות הליך הסדר מיום 21/05/87, נרשמה המשיבה, מדינת ישראל, כבעלים בשלמות של המקרקעין.
3. אין חולק, כי המערער מחזיק במקרקעין. לטענתו, הינו בנו של מוסא עלי אסעד ג'בארין, אשר אביו, עלי אסעד ג'בארין, רכש את המקרקעין מאדמות הכפר זלפה עוד בשנת 1948. המערער הוסיף וטען, כי אביו וכן דודיו קיבלו חזקה במקרקעין והקימו עליהם מספר בתים, והם מתגוררים במקום מזה למעלה מ-60 שנים, וזאת ללא כל התנגדות מצידה של המשיבה.
4.לכאורה עולה, כי הבית בו מתגורר המערער נבנה על פי היתר, שניתן על ידי הוועדה הגלילית לתכנון ערים מחוז צפון עוד בשנות ה-50 של המאה הקודמת, ולאחר מכן ניתן עוד היתר לבניית תוספת נוספת בשנת 1965. המערער הצביע על כך, שגם בשנת 1972 ניתן היתר בנייה נוסף לבניית תוספת נוספת לבית, וכך גם בשנת 1985. בכל מקרה, לא הובאו בפני בית משפט קמא ראיות, כי התנהלו כנגד המערער או מי מבני משפחתו הליכים כלשהם, בכל הנוגע לבנייה בניגוד להיתר על המקרקעין.
5.בשנת 2009 הגישה המשיבה, שהינה רשומה כבעלת המקרקעין, תביעה לפינוי המערער מן המקרקעין. במסגרת התביעה, אשר התבררה בפני בית משפט קמא, טענה המשיבה, כי המערער אינו בעל זכויות במקרקעין, פלש אל המקרקעין ואף בנה מבנה על חלק מהם, ללא קבלת היתר או רשות מהמשיבה. המשיבה טענה, כי הודיעה למערער מספר פעמים, כי עליו לסלק ידו מהמקרקעין, ואף דחתה טענותיו, אודות זכויות אביו במקרקעין האמורים, ללא הועיל. המשיבה טענה, כי מעשי המערער עולים כדי עשיית עושר ולא במשפט, ומשכך, עליו לפנות את המקרקעין על חשבונו, לפצות את המשיבה בגין כל הוצאה, אשר תיגרם לה כתוצאה מפינוי המקרקעין, וכן לשלם לה דמי שימוש ראויים.
6.המערער טען, כי למשיבה אין כל זכות במקרקעין נשוא התובענה. עיון בתיק לשכת הסדר המקרקעין מעלה, כי רישום המקרקעין על שם המשיבה מכוח פסק הדין נעשה בטעות, שכן המקרקעין אינם נכללים בפסק הדין. עוד טען המערער, כי רישום הבעלות על שם המשיבה נעשה בדיעבד רק בשנת 1987, על פי פסק דין שניתן במסגרת הליכי הסדר במקרקעין, אשר אינו חל על המקרקעין, שעה שהמערער, אחיותיו, אביו וסבו לא זומנו להליך ולא ידעו כלל אודות ההליך שהתנהל, בעניין הבית שלהם, שנבנה לפני 60 שנה על פי היתרי בנייה, שניתנו כדין, ואשר בו התגוררו בני משפחתו. המערער טען, כי אביו המנוח ירש את המקרקעין מסבו של המערער, אשר רכש את המקרקעין בשנת 1948 מהמנוח מתקאל סאדק ג'בארין. לטענת המערער, אביו ודודו הקימו בתי מגורים על המקרקעין, קיבלו היתרי בניה בשנות ה-50 וה-60 מאת המשיבה, וכל זאת ללא התנגדותה. המערער טען, כי כעת, כעבור כ-60 שנה ולאחר פטירת הנוגעים בדבר, מגישה המשיבה תביעתה זו, אשר התיישנה או הוגשה בשיהוי נכבד, דבר אשר גרם למערער נזק של ממש. לטענת המערער, בני משפחתו, הוא, אביו, וסבו, מחזיקים במקרקעין שנים ארוכות, העולות על תקופת ההתיישנות, ונוהגים במקרקעין מנהג בעלים לכל דבר ועניין. משכך, עתר המערער לדחיית התביעה כנגדו.
7.בישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 28/09/14 נשמעה עדותו של המערער, אשר לא היה מיוצג. כן נשמעה עדותו של המפקח מטעם המשיבה, מר עופר עמור, אשר נשאל שאלה אחת בודדת על ידי המערער, שאינה רלבנטית כלל למחלוקות הניטשות בין הצדדים, ולאחר מכן סיכמו ב"כ המשיבה והמערער בעל פה, ובית משפט קמא נתן את פסק דינו.
פסק דינו של בית משפט קמא
8.בית משפט קמא בפסק דינו קבע, כי המקרקעין נשוא התובענה הינם מקרקעין מוסדרים, הרשומים על שם המשיבה, אשר נרשמו לאחר הסדר ביום 21/05/87. לפיכך, ובהתאם להוראותיו של סעיף 125(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין"), קבע בית משפט קמא, כי הרישום האמור מהווה ראיה חותכת לאמור בו.