טווילי נ' אבני

השופטת עינת רביד:

זהו ערעור על פסק דין שניתן בבית משפט השלום בתל אביב - יפו (כבוד השופטת ד' קוברסקי) בת.א 20965-11-13 מיום 26.1.17 בגדרו נדחתה תביעת המערער, כי המשיב ישלם לו סך של 376,143 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בגין דמי שימוש בדירה ברחוב הY בתל אביב (להלן: הדירה) וכן בגין נזקים נוספים שגרם לדירה. המערער חויב לשלם למשיב הוצאות בסך של 7,500 ₪.

רקע ותמצית פסק הדין

1. המערער והמשיב היו שכנים, ובעבר שררו ביניהם יחסי קרבה ורעות. המשיב הינו בעלים של חלקה בX גני תקווה (להלן: תת חלקה 1) ועליה בנוי בית (להלן: הבית). במרבית המועדים הרלוונטיים לתביעה זו הושכר הבית לשימוש כגן ילדים לגברת חוה יניב. בצמוד לתת חלקה 1 מצויה חלקה נוספת, אשר מעולם לא הייתה שייכת או רשומה על שם המשיב, אולם הוא פלש אליה (להלן: תת חלקה 2).

   אין חולק שהמשיב התגורר בדירה מאוגוסט 2006 ועד אוקטובר 2014 ללא ששילם למערער תשלום כלשהו.

   המערער טען כי ביום 14.8.06 נחתם בינו לבין המשיב חוזה שכירות לפיו על המשיב לשלם לו 600 דולר לחודש (להלן: חוזה השכירות, שצורף נספח א לתצהיר המערער בבית משפט השלום). המשיב טען כי חוזה השכירות מזויף.

   המשיב, לעומת זאת, טען כי בין הצדדים נחתם ביום 5.11.06 הסכם להחלפת הדירה ב"שטח שקיבל (המשיב) בגני תקווה רחוב X" (להלן: הסכם החליפין הראשון) וכן נכתב בו כי המערער מתחייב לבנות ב"שטח" בנין ולתת למשיב דירה אחת, וכי עד לבניית הדירה בבניין שייבנה בגני תקווה יגור המשיב בדירה בתל אביב ללא תשלום. המערער טען כי הסכם החליפין הראשון מזויף.

2. ביום 7.2.10, נחתם זיכרון דברים בכתב יד בין הצדדים, אשר שני הצדדים אינם מכחישים אותו, ובו הסכמתם להחלפת נכסים ביניהם, באופן שהמערער התחייב להעביר למשיב את הדירה בתוספת של 1,000,000 ₪ ובתמורה המשיב התחייב להעביר למערער "דונם אדמה" ברח' X, גני תקווה (להלן: הסכם החליפין השני).

   בהמשך, בקיץ 2010, פנו הצדדים לעו"ד עזרא אושרי, שינסח עבורם הסכם, בהתבסס על הסכם החליפין השני, אולם ההסכם לא נוסח ולא נחתם כיוון שבין הצדדים נתגלעה מחלוקת לגבי סכום התוספת, שעל המערער להוסיף למשיב, כאשר המשיב דרש 400,000 ₪ נוספים על הסך של מיליון ₪, שנכתב.

   כמו כן התברר לעו"ד אושרי, כי רק תת חלקה 1 רשומה על שם המשיב ואילו תת חלקה 2 אינה רשומה על שמו. בעניין האחרון, המשיב הציג בפני עו"ד אושרי מכתב משנת 1986 ממנהל מקרקעי ישראל, שמוען למשיב (ראו מוצג ד' לתיק מוצגי המשיב) וממנו עולה, כי תת חלקה 1, אשר עליה בנוי בית, רשומה אכן על שם המשיב, ואילו תת חלקה 2 אינה רשומה על שם המשיב, אינה שייכת לו ומהווה שטח פלישה. לאור כל האמור, עו"ד אושרי לא קידם את חתימת ההסכם בין הצדדים (ראו תצהירו מיום 6.2.13).

   למרות זאת, חתמו הצדדים על זכרון דברים נוסף ביום 12.11.10 בכתב יד ובו התחייב המערער להוסיף למשיב במסגרת עסקת החליפין סך של 1,400,000 ₪ (להלן: הסכם החליפין השלישי), כלומר 400,000 ₪ נוספים, כפי שדרש המשיב. לשלמות התמונה, אציין, כי המערער טען בשלב מסוים, כי הסכם החליפין השלישי נחתם על ידו כתוצאה מאיומים, אולם לנוכח המשך השתלשלות הדברים אין לכך עוד משמעות. בשני ההסכמים האחרונים לא נכתב דבר לגבי דמי השימוש בגין הדירה בתל אביב, אלא נכתבו הסכמות בקצרה לגבי עסקת החליפין.

3. ביום 25.11.10 המערער פנה לראשונה בכתב למשיב בדרישה לתשלום דמי שכירות בגין הדירה (ראו מכתב עו"ד אשרי מיום 25.11.10), אך משפנייתו הושבה ריקם, הוגשה, בפברואר 2011, על ידי המערער תביעה לבית משפט שלום בתל אביב-יפו כנגד המשיב לפינוי הדירה ודמי שכירות בסך 118,899 ₪ (ת.א 39536-02-11, להלן: ההליך הראשון). מאחר שהמשיב טען בהליך הראשון, שחתימתו על חוזה השכירות זויפה, מונה עו"ד יונתן נפתלי כמומחה מטעם בית המשפט (להלן: מומחה בית המשפט). מומחה בית המשפט הגיש חוות דעת לפיה "קרוב לוודאי" שחתימתו של המשיב על חוזה השכירות - מזויפת, ובהמלצת בית המשפט (כב' השופטת ע' ברקוביץ) המערער הסכים למחיקת התביעה. לפיכך ביום 9.10.11 ניתן פסק דין בהליך הראשון לפיו התביעה נמחקה וישולמו הוצאות למשיב בסך 5,000 ₪ בצירוף מע"מ.

4. ביוני 2012 הגיש המערער תביעה לבית המשפט המחוזי – מרכז (לוד) לאכיפת הסכם החליפין השני (להלן: ההליך במחוזי מרכז) . במסגרת ההליך שהתנהל בבית משפט המחוזי –מרכז (כב' השופט א' מקובר), הגיעו הצדדים להסכמה שהמצב יושב לקדמותו, באופן שהדירה תוחזר למערער והבית יישאר בידי המשיב. עוד הוסכם שהמשיב יפנה את הדירה מכל אדם וחפץ עד ליום 30.10.13, ומבלי לפגוע באמור לעיל, הוסכם, שכל צד שומר לעצמו כל זכות שיש לו, ככל שיש לו, כנגד הצד האחר, לרבות תביעה לדמי שימוש. הסכמת הצדדים קיבלה תוקף של פסק דין ביום 2.10.13 (להלן: פסק הדין במחוזי מרכז). בפועל, המשיב לא פינה את הדירה במועד שנקבע בפסק הדין במחוזי מרכז והמערער נאלץ לפנותו באמצעות הליכי הוצל"פ, כך שהמשיב פונה רק ביום 30.10.14.

5. ביום 12.11.13 הגיש המערער בבית משפט השלום בתל אביב-יפו את התביעה עליה ניתן פסק הדין מושא ערעור זה. בפסק הדין מושא הערעור, בית משפט קמא הכריע, כי אינו מקבל את טענות המשיב כי המערער אינו בעל הדירה, אלא הוכח כי הוא בעליה. לאחר מכן בחן בית המשפט קמא את הטענות שטען המערער בכתב התביעה, ומצא שהמערער טען, כי הוא זכאי לדמי שכירות על יסוד החוזה בלבד ולא תבע דמי שימוש ראויים. לעניין זה קבע בית משפט קמא, כי משהמשיב כפר בחתימתו על חוזה השכירות והובא על ידי המשיב מומחה, אשר קבע כי הוא מזויף, ומשהמערער זנח בסיכומיו את הטענה לדמי שימוש ראויים, הרי דין הטענה לדמי שכירות בהתחשב בחוזה השכירות המזויף – להידחות, ואין מקום לפסוק למערער דמי שימוש ראויים, אשר לא נתבעו.