המשיב הגיש נגד המערער תביעה כספית שבה עתר לחייבו בתשלום סכום של כ-287,500 ₪, בגין יתרת שכ"ט עו"ד הנובעת מטיפול משפטי שהעניק המשיב למערער. המערער הגיש תביעה שכנגד, בה עתר לחייב המשיב בתשלום 111,000 ₪ לערך בגין השבת שכר הטרחה ששילם לו המערער וכן בגין פיצויים (ת"א 42451-04-13).
המחלוקת העובדתית בבית משפט קמא נסבה על פרשנותו של הסכם שכר טרחה שנכרת בין המערער לבין המשיב, שבו התחייב המשיב לטפל בדרישת שלטונות מס הכנסה מן המערער בנוגע לשנים 2004 – 2007. הללו דרשו מן המערער תשלום סכום של 300,000 ₪, שאחרת – ייתבע על סכום של 2 מיליון ₪. המערער הסכים לשלם למשיב סכום של 5,000 דולר + מע"מ וכן 12% מהחיסכון, במידה ויושג הסדר עובר לנקיטת הליכי משפט או 10,000 דולר + מע"מ וכן 16% מן החיסכון, במידה ויידרש ייצוג בבית משפט. אין חולק כי חלק מן הסכסוך שבין המערער לבין שלטונות מס הכנסה תם לאחר דיון בבית משפט, עת פקיד השומה חזר בו מדרישתו לגבי שומות 2004 ו-2005 ואלה בוטלו בהסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין. השומות לשנים 2006 – 2007 בוטלו אף הן עוד בטרם ננקטו הליכים משפטיים לגביהן.
המשיב סבר כי שכר הטרחה המגיע לו הוא (א) 5,000 דולר + מע"מ (כהשלמה לסכום של 10,000 דולר); (ב) סכום של 237,000 ₪ לערך, קרי: 16% מהחיסכון בסכום המס לשנים 2004 – 2005 (לפי השומה נדרש המערער לשלם 1,268,000 ₪ לערך ובפועל לא שילם דבר); (ג) סכום של 23,000 ₪ לערך קרי 12% מהחיסכון בסכום המס לשנים 2006 – 2007 (המערער נדרש לשלם 166,000 ₪ לערך אך לא שילם דבר).
המערער סבר כי אחוזי ההצלחה אמורים להיות מחושבים לפי 12% מ-300,000 ₪, שהוא הסכום שדרש הימנו פקיד השומה.
בית משפט קמא (כב' השופט דלוגין) קיבל את פרשנותו העקרונית של המערער להסכם שכר הטרחה, לאמור: אחוזי ההצלחה יחושבו על פי הסכום של 300,000 ₪ וסכום זה – כך נקבע שהצדדים הסכימו – יהווה בסיס לחיסכון במס ולא הסכומים הגבוהים יותר שדרש פקיד השומה. יוטעם כי קביעה עובדתית זו אינה נושא לערעור. בית המשפט הוסיף וקבע כי ביחס לשנים 2004 – 2005 יש לגזור 16% מתוך הסכום של 300,000 ₪, שכן החיסכון במס הושג עקב נקיטת הליך בבית המשפט. אגב כך, נדחתה טענת המערער כי המשיב התרשל בניהול הליכי ההשגה בשלב המנהלי, משלא הציג לפקיד השומה מסמכים ואסמכתאות שונים שהמערער טען שמסר למשיב עוד בשלב המנהלי והמשיב כפר בכך שהיו אותה עת בידיו. בית המשפט ציין כי אפילו היו המסמכים בידי המשיב בעת ניהול הליכי ההשגה לפני פקיד השומה, אין וודאות שהאחרון היה מסכים לחזור בו מדרישותיו ועל כן, אין לגרוס שהמשיב זכאי לשכ"ט לפי אחוז הצלחה של 12%. על כן, קבע בית משפט קמא כי על המערער לשלם למשיב 16% מסכום החיסכון לשנים הללו וכן 5,000 דולר + מע"מ, שכן החיסכון הושג רק בשלב הערעור.
אשר לשנים 2006 – 2007, הסכם שכר הטרחה המקורי דיבר אמנם על שנות המס 2004 – 2005, אך הוסכם להחילו גם לגבי השנים 2006 – 2007. בהתאם, על המערער לשלם למשיב 12% מסכום החיסכון לשנים הללו.
הסכם שכר הטרחה לא ציין כיצד מחולק הסכום של 300,000 ₪ לכל אחת משנות המס 2004 – 2007 ובית משפט קמא חישבם בהתאם לנתונים שמסר המשיב. לגבי שנות המס 2004 – 2005 עמד החיסכון על 265,500 ₪ ומתוך סכום זה 16% הם 42,480 ₪; לגבי שנות המס 2006 – 2007 עמד החיסכון על 34,500 ₪ ומתוך סכום זה 12% הם 4,140 ₪. על כל אלה התווסף הסכום של 5,000 דולר + מע"מ שכן הטיפול בשנות המס 2004 – 2005 תם בבית המשפט. המערער חוייב אפוא לשלם למשיב סכום של 65,190 ₪.
תביעתו הנגדית של המערער נדחתה. המערער תבע השבת סכום של 30000 ₪ + מע"מ בגין טיפול המשיב בהשבת סכומי מס שבח וכן 5,000 דולר + מע"מ ששולמו ע"ח טיפול בשומות מס הכנסה. רכיב אחרון זה נדחה לאור קביעת בית המשפט שהמשיב לא התרשל בטיפול בשומות מס ההכנסה ולמעשה לאור טיפולו הנאמן – בוטלו השומות. אשר למס השבח – המערער התחייב לשלם למשיב 30,000 ₪ + מע"מ אם יצליח האחרון לגרום להשבת סכומי מס השבח והמשיב אכן גרם לכך. נפסק כי המשיב לא הציג למערער כל מצג שווא שהוא בעניין שומות מס השבח. סברת המערער כאילו עדיף היה להמתין עם הדרישה להשבת כספי מס השבח עד לתום הדיון בשומות מס ההכנסה בערכאות, אינה אלא ספקולציה גרידא שאינה מזכה את המערער בטענה כלשהי.
המערער תבע, בנוסף, סכום של 55,860 ₪ בתורת פיצויים בגין ניסיון סחיטה, אך גם תביעה זו נדחתה נוכח קביעת בית המשפט לפיה המערער לא הגדיר מהו ניסיון הסחיטה, במיוחד עת תביעתו ציינה שמדובר בפיצויים בגין עגמת נפש.
המערער טוען כי היה על בית המשפט לדחות תביעת המשיב מכל וכל הואיל והסכם שכה"ט נחתם שלא בתום לב, תוך כוונה להונות את המערער מראש ודין ההסכם – בטלות (סעיפים 68 – 69 לכתב הערעור). יתר על כן, רשלנותו של המשיב בניהול ענייני המערער הוכחה כדבעי ואין הוא זכאי לשכ"ט כלשהו. לחלופין – יש לחלק את השנים 2004 – 2007 באופן שווה ולגבי מחצית הסכום לקבוע שהמשיב זכאי ל-12% ולגבי המחצית השנייה – 16%.
אני סבור כי אין תקומה לערעור. דעת לנבון נקל שבית המשפט שלערעור, אשר לא ראה את העדים לא שמע את הראיות ולא התרשם מן המכלול, אינו מתערב בממצאי עובדה שקבעתם הערכאה המבררת. בהעדר נסיבות חריגות, קביעות בית משפט קמא מהוות בסיס לדיון בערעור. אין עילה לסטות מכלל זה בענייננו והמערער לא פירט כל נסיבות אשר כאלה.
על כן, אין לשעות לטענות המערער כאילו הוכיח הוא כדבעי את רשלנות המשיב בניהול העניינים המשפטיים. בית משפט קמא התרשם כי פני הדברים שונים בתכלית וכי המשיב ייצג את המערער כיאות ואף הצליח מקום שבו הן המערער והן רו"ח הררי מטעם המערער נכשלו. אין עילה להתערב בממצא עובדתי זה. הוא הדין לגבי הטענה שלא היה מקום לדרוש מן המערער סכום של 30,000 ₪ + מע"מ בגין הטיפול בהשבת סכומי מס השבח ששילם. אף כאן, בית המשפט קבע שהמערער חתם מרצונו החופשי, בלא מצג שווא ובלא כפייה על הסכם שכ"ט וסברתו (בדיעבד) שהיה מצליח להשיג הסכם טוב יותר, אינה עילה להשבת שכר הטרחה.
המערער טען לפניי כי על המשיב להחזיר לו כל סכום ששילם, הואיל והחוזה שנכרת נגוע בפגמים ענקיים (סעיף 6 לעיקרי הטיעון). אין לקבל טיעון זה, אשר נקודת המוצא שלו היא שהמשיב התכוון מלכתחילה להונות את המערער (סעיף 4 לעיקרי הטיעון). יושם אל לב שחרף הפגמים הנטענים – לא פעל המערער לבטל החוזה מחמת הפגמים בכריתה (שלקיומם נטען בלשון כל חובקת).
אם נמקד מבטנו בפלוגתה האמיתית, יימצא לנו כי דובר במחלוקת על אודות פרשנותו של חוזה, עת כל אחד מן הצדדים נקט פרשנות השונה משל רעהו. אין זה מצב דברים יוצא דופן. היפוכו של דבר. חדשות לבקרים נדרש בית המשפט לדון ולהכריע במחלוקות בין בעלי חוזה, שבריח התיכון שלהן הוא פרשנותו הנכונה. אולם, רב המרחק מקיומה של מחלוקת פרשנית ועד לקביעה שהמשיב התכוון מראש להונות את המערער. במהלך הדיון בבית משפט קמא לא הונח כל בסיס לטענה בדבר הונאה, טענה המחייבת הוכחה לפניי ולפנים מעבר לנטל השכנוע המקובל של 51% במשפט האזרחי, והמערער לא עמד בכך.
ממילא, מחלוקת פרשנית בין בעלי חוזה, אינה יכולה לשמש בסיס לדרישה לתשלום פיצויים בגין נזק לא ממוני, כדרישת המערער, אף אם עמדתו בנוגע לפירוש הנכון אומצה בבית המשפט. למותר לציין כי המערער לא הציג אסמכתה לכך שאי פעם נפסקו פיצוים כאמור בנסיבות הדומות לענייננו.
טענה נוספת מפי המערער הינה שבית משפט קמא שגה בחישוב סכום שכר הטרחה המגיע למשיב והיה עליו לחלק את חוב מס ההכנסה על פני 4 שנים (2004 – 2007) באופן שווה, כך שעבור מחצית הסכום (150,000 ₪) יחוייב המערער בשכ"ט לפי 12% ועל סכום של 150,000 ₪ נוספים יחוייב בשכ"ט לפי 16%. שגיאתו הנטענת של בית משפט קמא נובעת מכך שקבע כי סכום המס שתשלומו נדרש לשנים 2004 – 2005 היה 1,267,962 ₪, ולא היא, לטענת המערער (סעיף 63 להודעת הערעור).
אין לקבל טענתו זו של המערער משני טעמים. הראשון: הסכום של 1,267,962 ₪, מבוסס על מכתב הדרישה ששלח המשיב למערער ביום 29.1.13 (נספח 7 לתצהיר המשיב, מוצג א' למוצגי המשיב) ואשר המערער לא כפר בנתונים שנזכרו בו. עניין לנו אפוא בקביעה עובדתית של בית משפט קמא אשר לא הונח בסיס כלשהו להתערב בה; השני, במסגרת הערעור, לא נשמעה טענה פוזיטיבית מפי המערער באשר לסכום הנכון של המס שנדרש הימנו על ידי פקיד השומה. חזקה על המערער שאילו הסכום של 1,267,962 ₪ לא היה נכון – היה הוא מציין את הסכום הנכון.