ע"א 54785-12-14 אזולאי נ' ארנוביץ

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דין של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ד' פיינשטיין) מיום 16.11.2014. כעולה מפסק-הדין, המדובר בשכנים המתגוררים בבתים פרטיים בחלקות סמוכות שהגישו תביעה ותביעה-שכנגד בבית משפט קמא. עניינן העיקרי של התביעות במחלוקת הנוגעת למיקומם של גדר ומחסן בין החלקות. בפסק-הדין נקבע שעל המבקש לדאוג להריסת הגדר והמחסן, והקמת גדר אבן באותה איכות של הגדר הקיימת וזאת בתוואי הנכון. היה והמבקש לא יעשה כן בתוך 30 ימים יהיה רשאי המשיב לפנות ללשכת ההוצאה לפועל ולדאוג להריסה ולבנייה המחודשים באמצעות כונס נכסים. כן נפסק שעל המבקש לשאת בהוצאות המשיב בסך 5,000 ₪ ובשכר טרחת עורך-דין בסך 25,000 ₪.

בעקבות פסק-הדין הוגשה בקשה להארכת מועד להגשת ערעור יחד עם בקשה לעיכוב ביצוע. בהחלטתי מיום 25.12.2014 נדרש המבקש להגיש בקשה סדורה וערוכה כדין לנוכח ליקויים שונים שבבקשתו (שהוגשה כשהמבקש אינו מיוצג; וזהו אף נימוק לבקשתו להארכת מועד להגשת הודעת ערעור שטרם הוכרעה). כן נדרש המבקש להבהיר את מצב הדברים בפועל, שעה שהמועד לביצוע פסק-הדין חלף לכאורה. המבקש הגיש בקשה מתוקנת. לטענתו, סיכויי הערעור טובים. נטען שבעת רכישת הדירה הוסכמו הסכמות שונות במסגרת בנייה שהמשיב ערך בחלקה הסמוכה. לטענתו, מצב החלקה בפועל (גבול האבן הישן, גבול החומה החדשה) אל מול הגבולות הרישומיים לא הובהר נכון, וכתוצאה מכך נקבעו "קביעות שעניינן בלתי הפיך כמו הריסת החומה הקיימת ובנייה מחדש – הכל תוך גרימה של הוצאות נכבדות שאינן ביכולתו וברשותו של המבקש". לטענת המבקש, קיימים נימוקים מיוחדים להיעתר לבקשתו, בהיותו בן 88 ועל רקע בריאותו ונסיבותיו. נטען שהכנסותיו ומקורותיו הכספיים מוגבלים וביצוע פסק-הדין יפגע בו באורח בלתי הפיך. עוד נטען שבין הצדדים מתקיימים מגעים ואין לשלול פתרון מוסכם חלף הכרעה שיפוטית בערעור.

בהחלטתי מיום 20.1.2015 לא מצאתי לנכון להורות על עיכוב ביצוע ארעי מאחר שבבקשה המתוקנת לא הובהר מצב הדברים בפועל בעניין ההריסה ובהמשך למנגנון הפנייה להוצאה לפועל שנקבע בפסק הדין. התבקשה תגובת המשיב. המשיב מתנגד לבקשה. לטענתו, המדובר על פסק-דין המורה על סילוק-ידו של המבקש מהשטח האמור. אין מדובר על פינוי מדירת-מגורים, אלא בזכויות על חלק חורג בקצה גבול החלקה. ביצוע פסק-הדין לא ישפיע על מצבו של המבקש באופן בלתי-הפיך, וזאת לכל הפחות – לעניין תשלום ההוצאות שנפסקו. עוד נטען שעיקר טענות המבקש "מתבססות על רצונו להשמיע את דבריו בשנית". המדובר בפסק-דין שניתן לאחר בירור יסודי ומעמיק המבוסס על חוות-דעת מקצועית של מומחה מוסכם שמונה בידי בית משפט קמא. נטען שהמומחה קבע קביעות עובדתיות המתבססות על פנקסים ומדידות בשטח החלקות, והוא כלל לא זומן וממילא לא נחקר בחקירה נגדית. נטען שבסיכומיו אף טען המבקש עצמו שכתב תביעתו הסתמך על הנחות מוטעות.

לאחר שעיינתי במכלול החומר שלפניי באתי לכלל מסקנה שדין הבקשה להתקבל בחלקה, והכל כפי שיפורט להלן. נקודת המוצא הידועה היא שעצם הגשת הערעור לא תעכב את ביצוע פסק-הדין (תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984), ועל המבקש את העיכוב להוכיח שני תנאים מצטברים: סיכויי הצלחת הערעור; וכן, שאם יזכה המערער יהיה זה מן הנמנע או קשה להשיב המצב לקדמותו (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 1154 (מהדורה אחת-עשרה, 2013)).

אכן, כעולה מהתשובה, וממכלול החומר שלפניי, לפני המבקש עומדת משוכה גבוהה ביחס לסיכויי ערעורו. עם זאת, מאחר שטרם הוגש הערעור קיים קושי בהערכה מבוססת של הסיכוי כאמור. אשר להוראה האופרטיבית בפסק-הדין – ולפיה על המבקש להרוס את הגדר והמחסן הקיימים והקמת גדר אבן באותה איכות של הגדר הקיימת, וזאת בתוואי הנכון – הרי שיש בה כדי ליצור קושי ממשי בהשבת המצב לקדמותו, אם יתקבל הערעור. מעבר לנשיאה בעלות הכלכלית של הריסה ובנייה מחודשת, על המבקש ונסיבותיו האישיות, הרי שאם יתקבל הערעור – יהיה צורך בהריסה נוספת, ובנייה מחודשת, שלמעשה תחזיר את העניין כולו לנקודת-המוצא. בנקל ניתן להבחין בחוסר היעילות שבדבר, לעומת "הקפאת המצב" עד לאחר ההכרעה בערעור. זאת ועוד: המשיב לא הצביע על כל נזק שעלול להיגרם לו בעיכוב ההוראה האופרטיבית; וטענת המבקש – לפיה מתקיימים מגעים בין הצדדים, שיכול ויהיה בהם כדי לייתר את הליך הערעור – לא נסתרה בתשובה. בהקשר זה יש לציין שהצדדים לא התייחסו למצב העובדתי דהיום, ועל כן ניתן להניח שהמשיב לא פנה ללשכת ההוצאה לפועל בהתאם למנגנון שנקבע בפסק-הדין. גם בכך יש כדי להראות שאין דחיפות מיוחדת בעיכוב הביצוע. ממכלול טעמים אלה – מסקנתי היא שיש מקום להורות על עיכוב ביצוע ההוראה האופרטיבית, המפורטת בסעיף 12 לפסק-הדין, וזאת בכפוף להפקדת התחייבות עצמית.