ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט גד ארנברג) מיום 3.6.15 בת"א 5327/09.
כללי
1.לערעור שבפני קדמה השתלשלות עניינים כדלקמן: המשיב מס' 2, בנק המזרחי טפחות בע"מ (להלן: "הבנק"), באמצעות משיב מס' 1, עו"ד במקצועו (להלן: "המשיב"), נקט בהליכי הוצאה לפעול כנגד המערער, אף הוא עו"ד במקצועו, במסגרתו התבקש מימוש משכון שנרשם על ביתו של המערער בשל חובות שצבר המערער לבנק. כב' רשם ההוצל"פ (כתוארו אז) נמרוד פלקס דחה בקשה בטענת פרעתי שהגיש המערער וחייב אותו בשכ"ט הבנק בסך 7,500 ₪. המערער שלח למשרד המשיב שיק ששם הנפרע בו היה "בנק המזרחי". השיק חולל בנסיבות שנויות במחלוקת בין הצדדים, והמשיבים נקטו נגד המערער תיק הוצל"פ לגביית סכום השיק (ההוצאות). המערער הגיש תלונה למשטרת ישראל וללשכת עורכי הדין ופנה למנכ"ל הבנק בטענה כי המשיב זייף את השיק והוסיף עליו שם של נפרע. המשיב הגיש תביעה לבית משפט קמא כנגד המערער בטענה כי פניות אלו מהוות לשון הרע. המערער הגיש תביעה שכנגד על לשון הרע בטענה כי המשיב הכפיש את שמו במכתב מיום 2.9.2008, ששלח בשם הבנק לבית דין רבני לענייני ממונות "ארץ חמדה" בירושלים, אליו הגיש המערער, עובר לכן, תביעה ממונית נגד הבנק (להלן: "המכתב" ו – "בית הדין" בהתאמה). בית הדין קיבל את טענותיו של הבנק באותו מכתב ולא חייבו להתייצב בפניו. בית משפט קמא (כב' השופט ע' שחם) קיבל טענה מקדמית שהעלה המשיב ודחה על הסף את התביעה שכנגד בקבעו כי למשיב עומדת הגנה מלשון הרע לפי סעיף 13(ח) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"), לפיה המכתב הוא פרסום שנעשה על ידי בעל דין תוך כדי דיון בפני בורר או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין. ערעור שהגיש המערער על החלטה זו לבית המשפט המחוזי (ע"א 5027/10), התקבל ובו נפסק, בין היתר, כי הגנה זו אינה עומדת למשיב שכן בית הדין אינו ערכאה שיפוטית במובן הסעיף הנ"ל, משום שההתדיינות בפניו היא אך ורק פרי הסכמת המתדיינים, וכל עוד לא ניתנה הסכמה הדדית כזו, אין לו כל מעמד בדין. המשיב הגיש לבית המשפט העליון בקשת רשות ערעור על החלטה זו וביקש להעדיף את עמדת בית משפט השלום בסוגיה (רע"א 6053/10). הערעור נדחה והתיק הוחזר לבית משפט קמא, שהחליט לדחות את שתי התביעות לגופן. מכאן, הערעור דנן, אותו הגיש המערער על ההחלטה לפיה אין באותו מכתב פרסומים המהווים לשון הרע נגדו.
טענות הצדדים
2.המערער טוען כי מדובר במקרה קיצוני של השתלחות משמיצה שלא היה בה כל צורך לשם דיון בתיק משפטי וכל מטרתה להכפיש ולבזות את המערער ממניעים כלכליים של הבנק. לטענתו, בית משפט קמא שגה בקבעו כי האינטרסים הכלכליים שהניעו את הבנק בפרסומו אינם פסולים. כמו כן, שגה בית משפט קמא בקבעו כי אין בניסוח המכתב כדי להוות לשון הרע, ובכך שביסס מסקנתו זו על דיון בשני ביטויים מתוך כחמישה ביטויים של לשון הרע הכלולים במכתב. לעמדת המערער, הביטוי "סוס קרבות ותיק", בו השתמש המשיב לתארו, הינו ביטוי משפיל בנסיבות הענין של מכתב המופנה לבית דין רבני, וכך גם הביטויים: "רב פעלים", "איש ריב ומדון מנוסה", "עושה שימוש ציני ופסול בבית הדין" ו – "טובל ושרץ בידו". ב"כ המערער הבהיר בדיון בערעור כי גם אם יש בין הביטויים הללו אמירות שאינן שליליות, הרי שהוספת המרכאות מקנה להן משמעות והקשר שליליים. עוד נטען כי בית משפט קמא התעלם מהחלטת ערכאת הערעור שהחזירה את התיק לבית משפט קמא לדון אך ורק בסוגית הפיצויים לנזקים הנתבעים, ותחת זאת הכריע בענין בסתירה חזיתית להחלטת ערכאת הערעור, שקבעה כי למשיבים לא עומדת ההגנה מכוח סעיף 13(5) לחוק. בית משפט קמא התעלם מהחלטת ערכאת הערעור, העדיף את החלטת השופט שחם וקבע באופן שגוי כי המכתב הינו חלק אינטגרלי של הליך משפטי. המערער טוען כי מדובר במכתב נשלח אך ורק כמענה לדרישה מפורשת של בנק ישראל מהמשיב לשלוח הודעה מתקנת לבית הדין, לפיה יובהר לבית הדין כי דבריו של המשיב במכתב קודם שכתב לבית הדין, לפיהם קיימת הנחייה מפורשת מצד בנק ישראל האוסרת על תאגיד בנקאי להתדיין בפני בית הדין הרבני – איננה נכונה. כמו כן, מדובר במכתב שנשלח לבורר בטרם נחתם הסכם בוררות, לאחר הודעה סופית של אחד הצדדים כי אינו חפץ בבוררות, בחלוף זמן רב ממועד ההודעה וללא כל קשר לנושא ההתדיינות. לפיכך, כך נטען, לא עומדת למשיבים ההגנה הקבועה בחוק.
3.המשיב תומך בהחלטות בית משפט קמא, הן זו של כב' השופט ארנברג לאחר הערעור לבית המשפט המחוזי, והן זו של כב' השופט שחם, עליה הוגש הערעור, לפיהן - המכתב ששלח לבית הדין נשלח במסגרת הליך משפטי וככזה הינו חוסה תחת הגנת סעיף 13(5) לחוק. המשיב העלה טענה זו גם בבקשת רשות הערעור שהגיש לבית המשפט העליון. לשיטתו, בית משפט עליון קבע כי למשיב שמורה הזכות להעלות טיעון זה במסגרת התיק בבית משפט שלום וככל שיהיה צורך בכך – בערכאת הערעור, ובכך, לטענת המשיב, דחה בית המשפט העליון את החלטת בית המשפט המחוזי לענין תחולת ההגנה והותיר את ההכרעה בה לבית משפט קמא. באשר לתחולת הגנת סע' 13(5) לחוק, טוען המשיב כי המכתב נשלח כדי לבטא את העדר הסכמת המשיבים להתדיין בפני בית הדין ולהקנות לו סמכות, אך אין בהעלאת טענה זו מצדם כדי לקבוע כי אין מדובר במסגרת הליך משפטי. עוד נטען כי גם אם יקבע כי אין מדובר בהליך משפטי, יש לקבוע כי תחול ההגנה שבחוק, שכן המכתב נשלח במסגרת הליך דיוני שהתקיים בפני בית דין דתי, אליו פנה המערער כחלק מהמערכה אותה הוא מנהל כנגד המשיבים בבתי המשפט השונים. לעמדת המשיב, ההלכה המנחה בסוגיה זו הנה הלכת חיר (רע"א 1104/07 עו"ד פואד חיר נ' עודד גיל (פורסם בנבו) (להלן: "הלכת חיר")), לפיה הגנת הסעיף מתפרשת גם על התכתבות לפני דיון או בהקשר אליו, וביישום לענייננו, כך נטען, תחול על הזמנה לדיון בפני בית דין או בורר. בית הדין הרבני אינו גוף בעלמא אלא בית דין, אליו הגיש המערער כתב תביעה עסקית, ולפיכך זימון לדיון ותגובה אליו נכללים בגדר הגנת החוק.
לגופן של טענות המערער ללשון הרע במכתב, הנוגעות לאמירה כי המערער הנו "סוס קרבות ותיק בהיכלי המשפט של מדינת ישראל", משיב המשיב כי הביטוי "סוס קרבות" בלשון העברית הוא ביטוי שגור, אשר אין בו שמץ של לשון הרע, בו עשה שימוש במטרה להבהיר כי המערער הינו עו"ד ותיק, הנוקט בהליכים רבים בבתי המשפט, באופן המלמד כי נוח לו במערכת זו ועל כן האינסטנציה הראויה לבירור המחלוקת בין הצדדים אינה בבית הדין אלא בבית המשפט. באשר לביטויים הנוספים שבמחלוקת, טוען המשיב כי הביטוי "טובל ושרץ בידו" מתייחס להיתממותו המעושה של המערער בפנייתו לבית הדין, שעל פי הטענה, אינה משקפת את אורחות חייו ואמונתו הכנה בדין תורה כעדיף על חוקי מדינת ישראל, שכן הוא מתנהל בבתי המשפט כדבר שבשגרה. עוד נטען כי הביטוי "איש ריב ומדון" מתייחס לכך שהמערער מנהל הליכים משפטיים כנגד הבנק במשך כ - 18 שנים בערכאות שונות, ועושה ככל שביכולתו להתחמק מכיסוי חובו לבנק. כמו כן, המשיב טוען כי בפסקי דין רבים נעשה שימוש בביטוי זה ללא דופי.
4.הבנק הצטרף לטענות שהעלה המשיב והוסיף כי מדובר בתביעה וערעור קנטרניים שכל מטרתם להפעיל לחץ פסול על המשיבים. נטען כי המערער מתחמק מזה כעשרים שנים מתשלום חוב של מיליוני שקלים לבנק בתואנות שונות ונוקט ב"פורום שופינג מסיבי" במטרה להתיש את המשיבים, וכי התנהלותו זו אך מלמדת שיש אמת באמירות של המשיב. עוד נטען כי ההגנה שבסעיף 13(5) לחוק זכתה לפרשנות מרחיבה בפסיקה, ונקבע כי היא חלה על כל צעד הננקט בקשר עם ההליך המשפטי, בכל שלב משלביו השונים, ובכלל זה גם מהלכים מוקדמים מחוץ לכותלי בית המשפט (הבנק הפנה לע"פ 364/73 זיידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2) 620). על פי הטענה, פעולות הקשורות להליך השיפוטי, אף אם אינן חלק אינטגרלי ממנו, הנעשות במהלך ההליך ובקשר אליו, חוסות תחת הגנה זו (הבנק הפנה בהקשר לזה פסק דינו של כב' השופט נ' סולברג בת"א (שלום – י-ם) 5118/01 זריפי נ' כהן, ולהחלטת בית המשפט העליון באותו תיק משנת 2005). לטענת הבנק, המכתב לבית הדין אינו שונה מתכתובת בין עו"ד לפני הליך שיפוטי, הנכללת בהגנת סעיף 13(5) לחוק. בענייננו, הפרסום נעשה במסגרת הליך שיפוטי שיזם המערער בבית הדין לממונות, לשם ניהול הליך שיפוטי או מעין שיפוטי בפניו, במסגרתו נדרש הבנק להגיב לטענות המערער, למרות שלא נחתם הסכם בוררות, ואם לא היה עושה כן היו לכך תוצאות קשות. הבנק טען גם כי עומדת למשיבים הגנת אמת בפרסום, לפי סעיף 14 לחוק, שכן מתקיים היסוד של אמיתות הפרסום, שתוכנו תואם את המציאות האובייקטיבית. עוד נטען כי המערער הנו "סוס קרבות ותיק" ו – "איש רב פעלים" בתחום ההתדיינויות בבית המשפט, וטבעם של הדברים הוא כי אדם המרבה בהליכים משפטיים הוא "איש ריב ומדון". הבנק הדגיש כי תביעת המערער לבית הדין הוגשה לאחר שנים רבות מאוד של התדיינויות בפני ערכאות אזרחיות בהליכים רבים שהמערער נקט בהם, ועל כן, פנייתו הנה ניסיון "להיטהר" ולהתדיין בפני בית דין דתי בחוסר תום לב, ועל כך נאמר "טובל ושרץ בידו". עוד נטען כי תוכן המכתב חוסה תחת הגנת סעיף 15(3 ו – (5) לחוק, שעניינה בפרסום שנעשה בתום לב לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנתבע ובתפוצה מוגבלת ביותר. כמו כן, נטען כי בנסיבות הענין חלה גם הגנת זוטי דברים, לפי סעיף 14 לחוק.
דיון
5.באשר לטענתו של המערער לפיה בית המשפט המחוזי ביטל את החלטת בית משפט קמא למחוק על הסף את התביעה שכנגד והחזיר הדיון לבית משפט קמא לדון "רק ואך ורק בנזקי הנתבעים" (סע' 16 וסע' 58 להודעת הערעור), טענה זו דינה להידחות. ערכאת הערעור לא דנה לגופן של טענות המערער בתביעה שכנגד הנוגעות ללשון הרע במכתבו של המשיב והתיק הוחזר לבית משפט קמא להמשך בירור התביעה שכנגד לגופה (ר' סע' 9 לפסק הדין בערעור – ע"א 5027/10). כמו כן, בית המשפט העליון דחה את בקשת רשות הערעור (רע"א 6053/10) מבלי לדון לגופן של הטענות, ושלא כפי שטען המשיב, בית המשפט העליון לא קבע כי החלטת בית המשפט המחוזי הנה שגויה, אלא קבע כי שאלת תחולת ההגנה שבסעיף 13(5) לחוק במקרה דנן יכולה להיבחן, במידת הצורך, במסגרת ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתובענות (ר' סע' 4 להחלטה).