רוזנשיין (אשר) נ' רוזנבלום ואח'

השופט שאול שוחט:

1. המערערת והמשיבים, כולם (להלן: "המשיבים"), הינם הבעלים של מלוא הזכויות בנכס ברחוב ביאליק תל אביב, הידוע כחלקה 40 בגוש 6913, בנין המיועד לשימור (להלן: "הבניין"): המערערת שישית; המשיבים 1-7 שליש; המשיב 8 שליש; המשיב 9 שישית.

2.ביום 7.1.16 נעתר בית משפט קמא (כב' הש' ערקובי) לתביעתם של המשיבים לפירוק השיתוף של הזכויות בבניין והורה על מכירתן "במכרז בהתאם לחוק ההוצאה לפועל, וזאת למרבה במחיר".

הוראה זו, הכתיר בית משפט קמא, בכותרת פסק דין.

3.משההוראה בגדר החלטה היא, על אף כותרתה, הגישה המערערת כאן בקשת רשות ערעור עליה (להלן: "בקשת רשות הערעור").

4.בדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי (הרכב הש' שנלר), בבקשת רשות הערעור, ניתנה רשות ערעור (בהסכמה) וזו נידונה כערעור.

5.במסגרת הדיון בערעור נדרש בית המשפט המחוזי לטענתה של המערערת, לפיה שגה בית משפט קמא משהורה על פירוק השיתוף בזכויות בבניין בדרך של מכירה. לגישתה, ראוי ונכון היה להורות על פירוק הזכויות בדרך של חלוקה בעין של הדירות שתתקבלנה מבניית הבניין, בהתאם להסכם שנחתם בשעתו בין הצדדים לעיריית תל אביב שבתחומה נמצא הבניין, ולחלופין בדרך של רישום הבניין כבית משותף בהתאם לסעיף 42 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין"). כן נדרש בית המשפט המחוזי לטענות המערערת בשאלת "ההפסד הניכר" ולחוות דעת המומחה שניתנה בעניין זה, כמו גם לטענות נוספות שלה בכל הנוגע לדרך הפירוק של הזכויות בבניין, אף לגובה ההוצאות ושכר הטרחה בהן חויבה לטובת המשיבים.

6.בפסק דין מפורט ומנומק דחה בית המשפט המחוזי את ערעורה של המערערת "בכל הקשור לפירוק השיתוף" אך קיבל אותו חלקית בנושא ההוצאות ושכר הטרחה.

7.בין לבין, במהלך פרק הזמן בו הערעור על דרך הפירוק היה תלוי ועומד, המשיכו הליכי כינוס הנכסים למכירת הזכויות (המערערת לא הפקידה את ההפקדה הכספית שנדרשה להפקיד לצורך עיכוב הביצוע) וביום 27.4.17 אישר בית משפט קמא את מכר הזכויות למציע שהצעתו זכתה בהתמחרות, עו"ד אביעד שוב בנאמנות עבור המשיבים 8-1, כאשר המשיב 9 הגיע להסכמה עם הרוכשים כי חלקו לא יימכר (להלן: "ההחלטה לאישור המכר").

8. על ההחלטה לאישור הסכם המכר, שכמוה כפסק דין, הגישה המערערת את הערעור שלפנינו.

9.הערעור נסוב הן על ההוראה של בית משפט קמא לפירוק השיתוף בדרך של מכירת הזכויות בבניין, הן על ההחלטה לאישור המכר. לטענת המערערת, במסגרת זכות הערעור העומדת לה על ההחלטה לאישור המכר – שכמוה כפסק דין – רשאית היא לערער גם על ההוראה של בית משפט קמא בדבר דרך הפירוק, המהווה החלטת ביניים. נאמנה לטענתה זו, חזרה המערערת ופירטה בערעור ובעיקרי הטיעון מטעמה את טענותיה בדבר פירוק השיתוף - אותן טענות שטענה בבקשת רשות הערעור שהוגשה על ידה, שנדונו בערעור ונדחו - ועתרה מלפנינו לחזור ולהידרש להן, אף לקבלן.

10.יש לדחות עתירתה זו של המערערת מכל וכל.

11.ברע"א 5834/03 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' חאדר, פ"ד נח(1) 854 (להלן: "פרשת חאדר") הוכרעה המחלוקת שהייתה קיימת בפסיקה בנוגע לזכותו של בעל דין שבקשתו לערער על החלטת ביניים נדחתה לגופה, להשיג על ההחלטה בשנית במסגרת הערעור על פסק הדין הסופי. המחלוקת הוכרעה בחיוב. הזכות לחזור ולהשיג על החלטת הביניים קיימת בידו של בעל הדין גם אם בקשת רשות הערעור נדחתה לגופה. הטעם העיקרי שעמד ביסוד ההכרעה – תקנה 411 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 אינה יוצרת הבחנה כלשהי, ולו במרומז, בין בקשת רשות ערעור שנדחתה מנימוקים שהם לגוף ההחלטה האחרת ובין דחיית בקשת רשות הערעור מנימוקים אחרים, שכן כך או כך יש לראות את בעל הדין כמי "שלא ערער" (שם, עמודים 861-860).

שונים הם פני הדברים שעה שבקשת רשות הערעור לא נדחתה, ניתנה רשות ערעור והערעור נדון לגופו, בערכאת הערעור. בנסיבות שכאלה, אין לראות את בעל הדין כמי "שלא ערער" שהרי התקיים הליך ערעורי. לפיכך, ככל שהתקיים "בירור ערעורי" של בקשת רשות הערעור בערכאת הערעור והוכרעה סוגיה מסוימת במסגרתו, הכרעה זו תהווה סוף פסוק לגביה ואין מקום לפתוח אותה מחדש במסגרת הערעור על פסק הדין הסופי (ע"א (ת"א) 3109/07 קלאס הוטלס בע"מ נ' יעל דגן ואח', 22.12.08; חבקין ובן נון "הערעור האזרחי", 239).

אמנם, בפרשת חאדר לא נדרש בית המשפט העליון למצב הדברים האמור, ברם הפנה הוא לדבריו של הש' בך בע"א בן יאיר נ' בן יאיר; 31.12.85. להלן הציטוט מהמקור:

"נעלם כנראה מעיני בא כוח המערער, שבמקרה שלפנינו לא נדחתה הבקשה למתן רשות לערער, אלא שהיא נתקבלה, שהוגש ערעור בהתאם, ושבית משפט זה נתן פסק דין בערעור זה.

כאן מונח אפוא ההבדל העקרוני בין שני סוגי המקרים. כאשר נדחית בקשה למתן רשות לערער על החלטת ביניים (והחלטה זו מבוססת לעיתים קרובות על סברתם של השופטים כי אינה קיימת הצדקה להטריד את בית המשפט לערעורים בשלב זה בנושא המועלה בפניו), כי אז יוכל המערער לנסות ולהעלות אותו נושא מחדש בערעור המוגש על ידו כנגד פסק הדין הסופי של הערכאה הראשונה. אולם כאשר הרשות לערער ניתנה ובית המשפט לערעורים דן בערעור בנושא החלטת הביניים, ודוחה אותו לגופו של ענין, אזי ההחלטה בנדון חייבת להוות בדרך כלל סוף פסוק (אלא במקרים חריגים, כגון הסכמת הצדדים בדבר שינוי ההחלטה הקודמת)".