ניסני נ' פימקין

לפניי בקשה לעיון חוזר בהחלטה שניתנה ביום 23.1.18 שבה נדחתה בקשת המבקשת (המערערת) להמיר את העירבון שחויבה להפקיד בתיק לערבות אישית שלה ושל בן זוגה.

בקשתה הראשונה של המבקשת לעיון חוזר הוגשה ללא תצהיר ונדחתה על הסף. לאחר מכן הוגשה בקשה מתוקנת לעיון חוזר בצירוף תצהיר של המבקשת ומסמכים רבים שחלקם לא צורפו לבקשתה המקורית בעניין העירבון. בהמשך הציגה המבקשת מסמכים נוספים שצורפו לתגובתה לתשובה לראשונה, כך שלא הייתה למשיבה הזדמנות להתייחס אליהם.

הבקשה לעיון חוזר מתמקדת בטענה כי המשיבה לא החזירה למבקשת את כל הסחורה שהיה עליה להחזיר בהתאם לפסק הדין של בית משפט קמא, ולכן נותרה המשיבה חייבת למבקשת סך של 14,745 ₪. בהקשר זה הפנתה המבקשת למסמך בכתב יד בחתימת הצדדים מיום 23.1.18 שיש בו התייחסות לסחורה שהוחזרה למבקשת ולשוויה. ואולם, לבקשה צורפו שני העתקים שונים של המסמך מיום 23.1.18 ורק באחד מהם מופיע במסגרת תחשיב של שווי הפריטים שהוחזרו. לפיכך נראה שיש ממש בטענת המשיבה כי תחשיב שווי הפריטים שהוחזרו הוא תוספת מאוחרת שנכתבה לאחר חתימת הצדדים על המסמך. המשיבה אף הפנתה בהקשר זה לנספח 3 לתצהיר עדותה הראשית בבית משפט קמא שבו פורטו 78 הפריטים שנותרו בידי המשיבה אשר בית משפט קמא התיר למבקשת לאסוף אותם, ונטען כי מהמסמך מיום 23.1.18 עולה שכל 78 הפריטים הללו הוחזרו למבקשת. בתגובה לתשובה נטען בין היתר כי המשיבה מכרה חלק מהסחורה ולא הודיעה על כך לבית המשפט, אך לא הובאו אסמכתאות כלשהן המבססות זאת. יובהר כי בניגוד למשתמע מטענות המבקשת, בית משפט קמא לא קבע בפסק הדין כי שווי הסחורה שהוחזרה למבקשת לפני הגשת התביעה היה 4,000 ₪ בלבד, אלא רק ציין כי זו טענת המבקשת (התובעת שם), כך שאין אפשרות להסיק מהקביעות בפסק הדין מה שווי הפריטים שנותרו בידי המשיבה, וכאמור לעיל, המבקשת אף לא הציגה תחשיב מוסכם של שווי הפריטים שהוחזרו לאחר מתן פסק הדין.

זאת ועוד, בפסק הדין שניתן ביום 3.10.17 נקבע כי המבקשת רשאית לאסוף את הסחורה שנותרה בידי המשיבה תוך 30 יום ממועד מתן פסק הדין, וכי אם לא תעשה זאת עד המועד שנקבע, המשיבה תהיה רשאית לעשות בסחורה כרצונה. מהמסמך שהציגה המבקשת עולה כי נציג שלה הגיע למשיבה לקחת את הפריטים רק ביום 23.1.18, ומכאן שהמבקשת איחרה את המועד שנקבע בפסק הדין לאיסוף הפריטים והמשיבה לא נדרשה לשמור אותם לאחר מכן.

מהאמור לעיל עולה כי לא קיים כל חוב מוסכם או פסוק של המשיבה למבקשת אלא רק טענה שנויה במחלוקת ולא מבוססת דיה של המבקשת בעניין חוב של המשיבה. לפיכך, אין בטענה זו כדי להוות עילה לפטור מהפקדת עירבון או להמרת העירבון בערבות אישית.

כפי שנקבע בהחלטה מיום 23.1.18, בית המשפט ייעתר לבקשה להסתפק בהתחייבות עצמית של מערער במקום עירבון או ערבות בנקאית רק כאשר איתנותו הכלכלית של המערער אינה מוטלת בספק (כך למשל כאשר המערער הוא בנק או חברת ביטוח), וברי כי לא כך הוא בעניינה של המבקשת, בפרט לאור טענותיה שלה בבקשתה המקורית בעניין העירבון. כמו-כן נקבע בהחלטה מיום 23.1.18 שמנגד, המבקשת לא הרימה את הנטל הנדרש כדי לבסס שאין לה יכולת כלכלית להפקיד את סכום העירבון.