1.המערער הינו שדרן ב"רדיו קול רגע". המשיב עוסק בעבודות שיפוץ.
בשנת 2012 שכר המערער את שירותיו של המשיב, כי יבצע עבודת שיפוץ בדירת אמו. תמורת העבודה לא שולמה, מכל מקום לא במלואה, על כך אין חולק. מתוך עמדת המערער עולה, כי העבודה שעשה המשיב לא היתה לפי שביעות רצונו.
משלא שולמה התמורה לעבודה פנה המשיב למעסיקתו של המערער, ואחר כך למועצת הרשות השניה לרדיו וטלוויזיה, ושטח את טענותיו נגד המערער, וביקש לעשות שהמערער ישלם את שהתחייב לו. משלא שולם החוב הנטען הגיש המשיב נגד המערער תביעה, ובה דרש לשלם לו את המגיע לו. את כתב התביעה וההזמנה לדין הוא שלח למען בו עובד המערער, משמע למעסיקתו.
2.על רקע הדברים הללו באה תביעת המערער, ובה הוא טען כי פעולותיו הנ"ל של, קרי פנייתו למעסיקה ולמועצת הרשות, כמו גם משלוח כתב התביעה למענה של המעסיקה, הן בבחינת הוצאת דיבה (חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן החוק). הוא ביקש לפצותו בסך של 30,000 ₪.
3.המשיב כפר בכך שהוציא את דיבתו של המערער רעה, ומכל מקום טען לקיומן של הגנות שמעניק לו החוק, משמע "אמת דיברתי" ותום לב בפרסום.
4.הפרסום הראשון מושא התביעה עניינו במכתב שהפנה המשיב למעסיקתו של המערער, ובה הוא שטח לפרטי פרטים את הסכסוך שנתגלע בינו לבין המערער, החל מהזמנת עבודת השיפוץ וכלה בסירובו של המערער לשלם את המגיע למשיב, לפי שיטתו. בתוך כך תיאר המשיב במכתבו למעסיקת המערער, כי האחרון איים עליו, כי בהיותו איש תקשורת הוא יקטול אותו עד כי לא תהא לו פרנסה. בסופו של מכתב מציין המשיב: "...אמרתי לעצמי איש רדיו ושדרן "מכובד" לא האמנתי שתהיה בעיה, עד היום לא ראיתי כסף...".
5.הפרסום השני עניינו בתלונת המשיב לנציב התלונות במועצת הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו, ובה הוא שב על דברים שציין במכתבו הנ"ל למעסיקתו של המערער. בתוך מכתב זה נוקב המשיב במילה "מהל", כשכוונתו למילה "מעל" (בכספים), והיא מכוונת למערער, שלא שילם לו את המגיע לו עבור העבודה שביצע עבור.
6.הפרסום השלישי מושא תביעת המערער עניינו במעטפה סגורה שנשלחה למערער, לכתובת מעסיקתו, ובה הזמנה לדין וכתב התביעה שהגיש נגדו המשיב, בדרישה כי ישלם לו את תמורת העבודה. אין חולק כי המעטפה לא נפתחה, כי אם על ידי המערער עצמו.
7.בפסק דינה לא יכולה היתה כב' השופטת קמא לראות בפרסומים הראשון והשני בחינת לשון הרע, משלא ראתה בהם הכפשת שמו של המערער. למעלה מן הדרוש היא ציינה, כי למשיב עומדת הגנת תום לב בפרסום, כמו גם הגנת "אמת דיברתי".
ככל הנוגע לפרסום השלישי קבעה השופטת קמא, כי כלל לא התקיים יסוד הפרסום בעוולה בה עסקינן, שכן תוכנה של המעטפה לא נחשף כי אם לעיניי המערער.
משום הטעמים הללו נדחתה תביעת המערער, תוך חיובו בהוצאות משפט בסך של 10,000 ₪.
10.על פסיקה זו מבקש המערער להשיג, בהודעת ערעור שהניח לפניי, שב על שטען בפני בית המשפט קמא, ומבקש לשכנע כי הן תוכנם של הדברים והן לשון המכתבים שהופנו למעסיקתו ולרשות השניה לא נועדו כי אם להכפישו, ובפועל גם הכפישו את שמו. אשר למשלוח כתב התביעה למעסיקה טוען המערער, כי גם אם המקרה לא יכול היה לבסס, אילו התקיים לבדו, הוצאת דיבה, יש לראותו בתוך כלל מסכת הפרסומים שיצאה מן המשיב, בחינת נדבך נוסף בהתנהגותו הפוגענית כלפיו, ומכאן שהוא מהווה הוצאת דיבה גם כשלעצמו.
נוסף על אלה טוען המערער, בחינת טענה חליפית, כי מכיוון שהמשיב זכה לייצוג על ידי לשכת הסיוע המשפטי, אין הוא זכאי להוצאות כלל, שכן הוצאותיו מכוסות הן על ידי המדינה.
המשיב, אין צריך לומר, מבקש לדחות את הערעור ולהותיר את פסק הדין על מכונו.
11.לאחר ששקלתי בטענות הצדדים באתי לכלל דיעה כי יש לדחות את הערעור על כל חלקיו. אלה טעמיי:
12.את דבריי אפתח בפרסום השלישי, וביחס אליו אומר, כי אין המדובר כלל בפרסום, ודאי ככל שנוגע הדבר לתוכן המעטפה ובה כתב התביעה וההזמנה לדין, שכן המעטפה לא נפתחה כי אם על ידי המערער. למעלה מכך, אף אם רוצה המערער לומר, שעצם פרסום העובדה שהוגשה תביעה הוא שמהווה הוצאת דיבה, הרי שלטענה זו אין לשעות, שכן עצם הגשתה של תביעה נגד אדם אינה יכולה להוות, היא לעצמה, פגיעה בשמו, במשמעות הנודעת לכך בחוק, שהרי זכות עומדת לכל אדם להגיש תביעה. נראה, כי גם המערער מבין את הדברים הללו, ומסביר כי הוסיף את האירוע כנדבך נוסף להתנהגותו של המשיב בהטרדותיו כלפיו. טענה זו אין בה כדי לסייע. את הפרסום יש לבחון כשהוא לעצמו, וככזה אין הוא מהווה "פרסום" כמשמעו בחוק, ואין בעצם הגשתה של תביעה משום פגיעה בו, גם זאת לפי המשמעות הנודעת לכך בחוק.