ע"א 33725-02-15 אלון נ' קרביץ

בפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת אריקה פריאל) בת"א מספר 3834-01-09 מיום 23/12/14.

עסקינן במחלוקת אודות שכר טרחה המגיע למערער, עורך דין במקצועו.

1.ואלה העובדות הצריכות לענייננו:

א. המערער ייצג את המשיב בסופו של הליך שנוהל בבית משפט השלום בחיפה, (תביעת בנק מרכנתיל דיסקונט נגד המשיב [להלן: הבנק] ותביעה שכנגד), ובו ניתן פסק דין לטובת המשיב ביום 23/11/01. משלא עוכב ביצועו של פסק הדין, נגבה והועבר מלוא הסכום הפסוק למערער (806,661 ₪), אשר העביר את מרביתו למשיב (680,000 ₪), אך הותיר בידיו 126,661 ₪ (להלן: היתרה). דא עקא שערכאת הערעור הפכה את פסק הדין ביום 29/11/02, והמשיב נדרש להחזיר את מלוא הסכום שקיבל (להלן: ההליכים הראשונים).

ב. משכך, דרש המשיב מהמערער להעביר לו את סכום היתרה, אך המערער סירב, בטענה כי הוא זכאי לסכום זה עבור שכר טרחתו באותו הליך, וכן בהליכים מאוחרים לו, בהם ייצג את המשיב. על כך הגיש המשיב תובענה בבית משפט קמא.

אין חולק כי לא נעשה הסכם שכר טרחה בכתב בין הצדדים, אם בהליך הראשון, ואם בנושאים אחרים בהם ייצג המערער את המשיב.

2.פסק דינו של בית משפט קמא

בית משפט קמא דחה את טענת המשיב כי שכר הטרחה היה מותנה בתוצאות ההליך, אך קבע כי משהפר המערער את חובתו כעורך דין כלפי המשיב, ולא ערך הסכם שכר טרחה בכתב, מידת הראיה הדרושה מהמשיב פחותה. לאחר שבחן את מערכת היחסים והתנהלות הצדדים בהליכים הראשונים, ומשלא נערך כל הסכם בכתב, העמיד את שכר טרחתו של המערער על שיעור של 5% מהסכום שנפסק בהליך הראשון, כולל מע"מ, על יסוד גרסתו של המשיב. זאת לאחר שקבע כי המערער ייצג את המשיב החל משלב הסיכומים בהליך זה, נקט הליכי הוצאה לפועל, הגיש תגובה בבקשות לעיכוב ביצוע, והכין עיקרי טיעון בערעור שהגיש הבנק.

יחד עם זאת ציין בית משפט קמא, כי לא פסק למערער שכר טרחה עבור הכנת סיכומים, מפני שלא הוצגו ראיות על פיהן ניתן להעריך את הסכום המגיע לו, ובשיעור שכר הטרחה שנקב המשיב, לא הובא בחשבון סך כלשהו עבור הסיכומים.

לאחר שבית משפט קמא ערך חישובים, על יסוד טענות הצדדים, קבע כי המערער זכאי לשכר טרחה כולל בסך של 40,333 ₪, משוערך ליום 22/5/02, הוא המועד בו שילם הבנק את החלק הארי של הסכום שנפסק נגדו בהליך הראשון, וכן כי על המשיב להשיב למערער את האגרה בסך 7,069 ₪ ששילם במקומו, משוערכת ליום הוצאתה. בית משפט קמא דחה את טענת הקיזוז של המערער, משלא הוכחה כדבעי, וכן בגין שיהוי בהעלאתה.