ע"א 3303/13 אהרון סימן טוב נ' סימן טוב תקשורת בע"מ ואח'

השופט ח' מלצר:

1. לפנינו ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (כב' השופטת ע' ברון) ב- ת"א 1520/08, מתאריך 24.10.2012, וזאת במסגרת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד במכלול.

2. עניינו של הערעור הוא באחת מן ההנחיות שנתן בית המשפט קמא הנכבד למומחה, שהוא מינה מטעמו (רו"ח אברהם נחמיאס), לשם הערכת שווין של מניות המיעוט (המוחזקות על ידי המערער), וזאת במסגרת הפעלת סעד של רכישה כפויה, ולשם מכירתן של המניות האמורות לבעלי מניות הרוב בחברה (שהינם המשיבים 3 ו-4).

           יוער כי בגדרי תביעתו של המערער להסרת קיפוח, ולחיובם של המשיבים 3 ו-4 לרכוש את מניותיו, נתגלעו בין הצדדים מחלוקות עובדתיות ומשפטיות רבות, ואולם הערעור שבפנינו מתמקד בסוגיה אחת בלבד, והיא: האם בית המשפט המחוזי הנכבד שגה בכך שקבע, כי במסגרת הקריטריונים שעל המומחה מטעמו לקחת בחשבון בעת הערכת שווי מניותיו של המערער לשם הפעלת סעד הרכישה הכפויה – אל לו להתחשב בסכום שהמערער טוען כי הוא יכול היה לקבל בעבור מניותיו מכוחו של הסכם רצוני למכירת המניות הנ"ל, שנערך, לטענתו, בינו לבין גיסיו, כאמור בפיסקה 4 שלהלן.

           אביא להלן, בקצרה, את הנתונים הצריכים להכרעה בסוגיה הנ"ל.

רקע עובדתי ופסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד

3. המערער והמשיבים 3 ו-4 (יחד להלן: המשיבים) הם אחים והינם בעלי מניות בחברה משפחתית (המשיבה 1, להלן: החברה) – בחלקים שווים ביניהם (1/3 לכל אחד). יצוין כי המשיבה 2 היא חברת הבת של החברה, ואולם נראה כי היא איננה צד למחלוקת שבפנינו.

1. בין המערער לבין המשיבים נתגלע סכסוך הנוגע לחברה שבבעלותם, שבעקבותיו המערער הגיש תביעה להסרת קיפוח (ת"א 1520/08) על פי סעיף 191 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות). במסגרת התביעה האמורה המערער ביקש מבית המשפט המחוזי הנכבד לקבוע שקופח ולהעריך את משמעותו הכספית של הקיפוח שנגרם לו לטענתו, בין היתר, מכך שהמשיבים מנעו ממנו לממש את זכותו הקניינית למכור את מניותיו. לטענתו של המערער, המשיבים סיכלו שני ניסיונות מצדו למכור את המניות שבבעלותו (להלן גם: המניות) לאחרים – שניהם גיסיו של המערער. על פי גרסתו של המערער, הניסיונות האמורים אף הבשילו לכדי גיבושם של שני הסכמים שונים למכירת המניות, שבשניהם נקבע כי הסכום שישולם עבור המניות האמורות יעמוד על סך של בין 300,000 ל-350,000 ש"ח – כתלות בתנאי התשלום שפורטו באותם ההסכמים. טיוטת ההסכם הראשון להעברת המניות שערך המערער עם גיסו האחד (להלן: הסכם המכירה) הוצגה בישיבת הדירקטוריון של החברה שנערכה בתאריך 26.07.2007, ואולם שם הוחלט לדחות את הבקשה להעברת המניות, על רקע היכרותם האישית של המשיבים עם אותו הגיס – איתו הם סברו כי לא יוכלו לנהל עסקים במשותף נוכח סגנון התנהלותו. משכך, המערער ערך, לטענתו, הסכם נוסף להעברת המניות – עם גיס אחר שלו, ובאותם התנאים. לטענת המערער, המשיבים דרשו שיומצאו להם קורות חייו של הגיס השני עימו נערך הסכם זה, וכן דרשו כי הוא יפרט בפניהם את כושרו הכלכלי והניהולי של אותו הגיס. ואולם, הפרטים שנדרשו לא הומצאו, לא נתקיימה ישיבת דירקטוריון של החברה לבחינתה של ההצעה להעברת המניות, ואף הסכם זה לא יצא אל הפועל.

           המערער ביקש לפיכך לחייב את המשיבים לרכוש את מניותיו בהתאם לשוויה של החברה, כפי שיוערך על ידי מומחה שימנה בית המשפט הנכבד,ובסכום שלא יפחת משווין של המניות כפי שהוסכם בין המערער לבין גיסו בגדרי הסכם המכירה אותו צירף לתביעתו (להלן: הסכום המינימאלי).      

2. בהחלטה מתאריך 24.10.2012 (להלן: ההחלטה) קבע בית המשפט המחוזי הנכבד כי ממצבור הראיות בתיק עולה שהתנהלותם של המשיבים בניהולה של החברה ועסקיה, אכן הובילה, בחלק מן המקרים, לקיפוחו של המערער כבעל מניות. הקיפוח האמור עלה מן הקביעות הבאות, שאף פורטו ונידונו באריכות במסגרת החלטתו המנומקת של בית המשפט קמא הנכבד: