ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת (כב' השופט ע' טאהא) בת.א. 4768-11-13
1.המערער עבד כנהג אמבולנס אצל המשיבה, חברה המפעילה אמבולנסים. ביום 28.4.2013, בעת שנהג באמבולנס, סטה המערער מנתיב הנסיעה והתנגש בעץ. הסטיה נבעה משום שהמערער הסיט את מבטו כאשר תר אחר ארנקו, שנפל מכיסו תוך כדי נסיעה. לאמבולנס נגרם נזק, ואת הפיצוי בגינו תבעה המשיבה מן המערער, כיוון שמשום רשלנותו ארעה התאונה. המערער התגונן בטענות שונות מפני התביעה, ובין היתר טען, כי בעת שנשכר לעבוד אצל המשיבה נאמר לו כי האמבולנס מבוטח. בסיכומיו הוסיף המערער וטען, כי הוא רשאי היה להניח, כעובד של המשיבה, כי היא תבטח את האמבולנס.
2.כב' השופט קמא לא קיבל את טענת המערער, לפיה נאמר לו, בעת שנשכר לעבודה אצל המשיבה, כי האמבולנס מבוטח. נוסף על כך קבע כב' השופט קמא, כי המערער לא רשאי היה להניח, כי האמבולנס מבוטח. כיוון שהתאונה נגרמה בהתרשלותו של המערער (על כך אין חולק), הוא חויב בפיצויה של המשיבה על הנזק שנגרם לה, בסך של 39,000 ₪ (לכך נוספו הוצאות משפט ושכר טרחת עורכי דין).
3.על פסיקה זו מלין המערער, והוא שב על העמדה שהביע בפני בית המשפט קמא. המשיבה מבקשת, בתורה, להותיר את פסיקת בית משפט השלום על כנה.
4.בקביעת כב' השופט קמא, לפיה בעת שנשכר המערער לעבוד אצל המשיבה לא נאמר לו כי האמבולנס מבוטח, אין לי להתערב, באשר זוהי קביעה עובדתית, בה אין ערכאת הערעור מתערבת. עם זאת לא הסכמתי עם כב' השופט קמא בקביעתו, לפיה לא רשאי היה המערער להניח, כי האמבולנס מבוטח. ראשית אזכיר, כי על פי הטענה – נכרת הסכם מכללא, לפיו המערער לא יהא חייב לפצות את המשיבה על נזק כתוצאה מתאונה בה הוא יהיה מעורב. את מסקנתו, זו הדוחה את קיומו של הסכם מכללא, הטעים השופט קמא הנכבד בטעמים אחדים:
ראשית, הטענה לא נטענה בכתב ההגנה, כי אם בסיכומים, וממילא לא הונחה להוכחתה תשתית ראיה כדבעי; שנית, התרשלותו של המערער, זו שגרמה לתאונה, היתה התרשלות חמורה, וכאשר זו היא דרגת ההתרשלות, אין להניח כי המעבידה־המשיבה היתה מסכימה (מכללא) לפטור את העובד־המערער מאחריות להתרשלות שכזו.
5.עם מסקנה זו של כב' השופט קמא, כמו גם עם הטעמתו, לא יכולתי להסכים.
אכן, הטענה בדבר קיומו של הסכם מכללא לא נטענה באופן מפורש בכתב התביעה, אלא שניתן לראותה בבחינת טענה המבקשת להסיק מסקנה משפטית, הנסמכת על הראיות שהונחו לפני בית המשפט. בית המשפט קמא אמנם קבע, כי לא הונחה תשתית ראיה להוכחת הטענה, אלא שלטעמי – תשתית שכזו מונחת היתה לפניו: ומהי אותה תשתית הצריכה לשם הסקת המסקנה? ובכן עניין לנו בנהג אמבולנס, שעבד כשכיר אצל המשיבה. די בעובדות אלה, בלא שתיתוספנה להן אחרות, כדי ללמוד על קיומו של הסכם מכללא. מסקנה זו מתבקשת מכך, שעובד רשאי להניח, כי מעבידו יבטח את המכונית שהוא מספק לו, ואם תתרחש תאונת דרכים, לא העובד הוא שישא בנזק שייגרם לה, כי אם המעביד. דרך המלך עומדת בפני המעביד, והיא רכישת ביטוח שיבטח נזק שייגרם כתוצאה מתאונה בה יהא מעורב עובדו. נראה בעיניי, כי הנחת המוצא צריכה להיות זו, ואם המעביד מבקש להטיל על העובד את האחריות לנזק שיתרחש בעקבות תאונת דרכים כגון זו שלפנינו, עליו לעשות כן בהסכם מפורש עם העובד, בעת שהוא שוכר את שירותיו. עובד מן היישוב איננו צריך לבדוק אם מעבידו ביטח את המכונית מפני נזקי רכוש שיתרחשו בעקבות תאונה. אדרבא, הוא רשאי להניח, כאמור, כי המכונית שניתנה לו על ידי מעבידו מבוטחת מפני נזק רכוש.
6.מכאן להטעמתו השניה של כב' השופט קמא. ראשית אומר, כי אני נכון להניח, כי זכותו של העובד להניח כי מעבידו ביטח את המכונית, מוגבלת להתרשלות שאינה בדרגה חמורה במיוחד. עובד סביר איננו רשאי להניח כי יהא פטור, ביחסיו עם מעבידו, מנזק שייגרם בהתרשלות רבתי שלו. אלא שדרגתה של התרשלות זו צריכה להיות גבוהה במיוחד, כזו המתקרבת לגרימת נזק במכוון, או אדישות מופגנת מפני גרימתו של נזק. זה איננו המקרה שלפנינו, וכאן עליי לומר, כי אין אני מסכים עם השופט קמא, כי התרשלותו של המערער היתה חמורה. אכן, תשומת לבו של המערער הוסטה בעקבות כך שחיפש, בזמן נהיגה, אחר ארנקו שנפל. זוהי התרשלות, אך אין אני יכול לומר עליה, כי היא התרשלות רבתי, ודאי לא כזו המתקרבת לגרימת נזק מכוונת. רבות הן הסיבות להסחת דעתו של נהג בזמן נהיגה, החל באירועים המתרחשים מחוץ למכונית, וכלה בכאלה המתחוללים בתוכה, תהא זו הפעלת מכשיר הרדיו, מענה לטלפון (באמצעות דיבורית), ועוד כיוצא באלה פעולות שפועל הנהג בעת הנהיגה. כל אלה הם חלק מחייו של נהג, ואינני יכול לראותם בבחינת התרשלות בדרגה חמורה, כזו המתקרבת לגרימת נזק מכוונת או דומה לה.
7.עולה מן האמור, המערער רשאי היה להניח, כי מעבידתו ביטחה את האמבולנס מפני נזק רכוש שייגרם כתוצאה מתאונת דרכים. מנקודת מבטם של דיני החוזים יש לומר, כי נכרת חוזה מכללא בין העובד ומעבידתו, לפיו היא לא תתבענו על נזק רכוש שייגרם לאמבולנס אם תתרחש תאונת דרכים, ובלבד שהתרשלותו לא תגיע לדרגה חמורה המתקרבת לגרימת נזק מכוונת או דומה לה. בענייננו לא מגעת דרגת ההתרשלות של המערער לכדי כך. הואיל וכך, ומשהסכימה המשיבה־המעבידה, מכללא, כי המערער־העובד יהא פטור מנזק רכוש שייגרם לאמבולנס, אין היא רשאית לתובעו. את תביעתה יש לדחות, על כן.
8.משום כל האמור מעלה הנני מקבל את הערעור ודוחה את תביעת המשיבה נגד המערער. המשיבה תשלם למערער את אגרת הערעור, וכן שכר טרחת עורכי דין בסך של 10,000 ₪.
ניתן היום, כ"ח אדר ב' תשע"ו, 07 אפריל 2016, בהעדר הצדדים.
