ע"א 2829-03-15 ואח' ב. ז"ל ואח' נ' מרכז רפואי בני ציון ואח'

א.בפנינו שני ערעורים, שהדיון בהם אוחד, על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת חנה לפין-הראל) מיום 12/01/15, לפיו חויבה המערערת בע"א 13829-03-15 (להלן: "המדינה") לפצות את יורשי המנוחה, ר. ב. ז"ל (להלן: "המנוחה", שיורשיה הם המערערים בע"א 2829-03-15), בסכום של 200,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 23/04/04 ועד ליום התשלום בפועל, ובתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בשיעור כולל של 50,000 ₪.

נציין, כי בהחלטת הבהרה מיום 20/01/15 הבהיר בית משפט קמא, כי החישוב המשוערך של סכום הפיצויים, אשר ישולם ליורשי המנוחה, הוא 325,000 ₪, ועל כך מתווסף הסכום של 50,000 ₪ בגין הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד. לפיכך, דחה בית משפט קמא את בקשת המדינה להבהרת פסק הדין בקבעו שלא נפלה כל טעות קולמוס.

ב.הנסיבות הצריכות לעניין הינן בתמצית אלה:

ביום 23/02/04 אושפזה המנוחה, ילידת 1946 במרכז הרפואי "בני ציון", לאחר שהתמוטטה במהלך עבודתה, כשהסיבה לכך היא, כפי שהתברר, אירוע של שבץ מוחי. תחילה, אושפזה המנוחה במחלקה הנוירולוגית, עד 26/02/04, מועד בו הועברה למחלקה לטיפול נמרץ מחמת הדרדרות חמורה במצבה, ובתאריך 02/03/04 נפטרה.

ג.המערערים מס' 2 ומס' 3, שהם ילדיה של המנוחה, טוענים שמות המנוחה נגרם מחמת רשלנות רפואית של בית החולים.

התברר, שעם קבלת המנוחה לבית החולים היא צורפה לניסוי בתרופה חדשה, ולטענת ילדיה, היא לא ידעה על מה היא חותמת, אם אמנם חתמה, ולכן, היא לא נתנה הסכמה מדעת להשתתפותה בניסוי.

המערערים מס' 2 ומס' 3 (ילדי המנוחה) כלל לא ידעו שהמנוחה צורפה לניסוי, וממילא לא הסכימו לכך, ובית החולים, כך נטען, בכוונת מכוון, לא התקשר אליהם להודיעם שאמם מאושפזת. לטענת המערערים, לא טופלה המנוחה כראוי עקב ההשתתפות בניסוי, ונמנע ממנה טיפול שיכול היה להציל את חייה.

ד.כמו כן, טענו המערערים מס' 2 ומס' 3, כי בית החולים התרשל באבחון מצבה האמיתי של המנוחה במועד קבלתה, ונמנע מביצוע הבדיקות שנדרש היה לבצען במועד, ובסמוך לאשפוזה של המנוחה. משלא נעשה הדבר, לא הוברר היקף האוטם במוחה, וממילא לא ניתן לה טיפול מתאים, ומצבה הדרדר עד מותה. כמו כן, לא הציע בית החולים למנוחה את הטיפול, שהיה קיים באותו זמן, ואשר היה נועד להמסת קריש הדם, מה שעשוי היה לאפשר החלמה מהירה, או מזעור סכנת החיים.

ה.ביום 26/02/04 איבדה המנוחה את הכרתה, והועברה למחלקה לטיפול נמרץ, לאחר שהתקיימה התייעצות עם בית החולים רמב"ם, אך היה זה, לטענת המערערים, בשלב מאוחר מדי, וגם בכך יש לראות רשלנות של בית החולים.

ו.כמו כן נטען, שהתיעוד הרפואי נעשה בצורה לקויה, נועד לכסות על מחדלי הצוות הרפואי, ואף בכך יש כדי ללמד על רשלנות בית החולים. המערערים אף טענו בפני בית משפט קמא, שיש להחיל בענייננו את הכלל של "הדבר מדבר בעדו", ועל המדינה להוכיח שכל הטיפולים שבוצעו במנוחה לא היו בבחינת התרשלות, שגרמה למותה.