ע"א 22789-04-15 קורץ ינאי ואח' נ' צמרת הכרמל נדל"ן והשקעות בע"מ ואח',ע"א 31244-04-15 עתליה קודן אראל ואח' נ' עז' המנוחה דינה קורן ינאי ז"ל ואח'

כב' השופט ערפאת טאהא

לפנינו שני ערעורים שהדיון בהם אוחד על פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת (כב' השופטת נבילה דלה מוסא) מיום 6.3.15.

עובדות רקע

1. המנוחה דינה קורץ ינאי ז"ל שעיזבונה הוא המערער מס' 1 בע"א 22789-04-15 וגב' רוץ (קורץ) זרנקין, המערערת מס' 2 באותו תיק היו הבעלים במשותף של דירת מגורים המצויה בקומה הראשונה בבית משותף בשד' הנשיא 79 בחיפה והידועה כחלקה 240/2 בגוש 1082 (להלן: "הדירה"). למנוחה דינה ינאי ולבתה רות ייקרא להלן – המערערות. המשיבה מס' 1, חב' צמרת הכרמל נדלן והשקעות בע"מ, היא חברה העוסקת בתיווך ואילו המשיבה מס' 2, עתליה קורן אראל, היא מתווכת במקרקעין, הבעלים והמנהלת של המשיבה מס' 1. המשיב מס' 3 הוא מתווך או מי שעסק בזמנים הרלבנטיים כפי שיתואר להלן בתיווך מקרקעין במשרדה של המשיבה מס' 1. המשיבה מס' 4 היא בתו של המשיב מס' 3.

2. בתחילת חודש פברואר 2009, פנתה המנוחה דינה קורץ ינאי למשיבות 1 ו- 2, וביקשה לאתר עבורה קונה לדירה, כאשר המחיר אותו דרשה עבור הדירה עמד על 220,000$. לאחר תקופת מה הודיעה המשיבה מס' 2 למנוחה, כי איתרה קונה אשר מוכן לשלם עבור הדירה סכום של 180,000$. על אף שהמחיר המוצע נראה להן נמוך והן אף העירו על כך למשיבה מס' 2, הסכימו המערערות למכור את הדירה במחיר המוצע.

3. ביום 29.3.09 התקיימה פגישה במשרדו של עו"ד יוסף בן נון, שייצג את הקונה בעסקה, בה נכחו המנוחה ובא כוחה, עו"ד גיל פורדס והשופט עדי זרנקין, שהוא חתנה של המנוחה ובעלה של המערערת מס' 2. מטעם הרוכשת נכחו בפגישה הרוכשת עצמה שהיא המשיבה מס' 4, אביה המשיב מס' 3, בא כוחם, עו"ד בן נון וכן נכחה גם המשיבה מס' 2 שתיווכה לכאורה בעסקה. במעמד פגישה זו נחתם הסכם מכר ולפיו מכרו המערערות למשיבה מס' 4 את זכויותיהן בדירה תמורת סכום של 180,000$, ששווים בשקלים נכון לאותו תאריך עמד על סך 755,280 ₪. המערערת מס' 2 לא נכחה באותה פגישה, אך היא חתמה על הסכם המכר באותו יום, מוקדם יותר.

4. ביום 12.7.09, כשלושה וחצי חודשים בלבד לאחר שהמערערות מכרו את זכויותיהן בדירה, מכרה המשיבה 4 את זכויותיה בדירה לחדד דוד וחוגי אפי תמורת סכום של 1,150,00 ₪ כ- 395,000 ₪ מעל מחיר הרכישה.

5. בכתב התביעה ובתצהירים מטעמן, טענו המערערות כי כשנה לאחר שמכרו את הדירה, התברר להן כי הן נפלו למעשה רמיה של המשיבים, שבעקבותיו הם מכרו את זכויותיהן בדירה, בסכום השווה ל- 60% מערכו הריאלי. הן טענו, כי בדיעבד וכשנה לאחר שמכרו את הדירה, התברר להן כי המשיב מס' 3, שכאמור בתו (המשיבה 4) רכשה את הדירה, הוא מתווך העובד במשרד המשיבות 1 ו- 2. לטענתן, העובדה שהמשיבה מס' 4 היא בתו של מתווך שעבד במשרדי המשיבה 2 ושאף ביצע פעולות תיווך בנוגע לדירתן עובר לעסקת המכר, הוסתרה מהן בכוונה ובמטרה לאפשר למשיבים לרכוש את הדירה במחיר זול ובלתי סביר. הן הוסיפו, כי אילו ידעו את העובדות לאישורן, הן לא היו מסכימות למכור את הדירה דרך אותה מתווכת (המשיבה מס' 2), ובוודאי שלא במחיר המוצע, שמלכתחילה נראה להם נמוך במיוחד.

6. נוכח גילוי העובדות הנ"ל, הגישו המערערות תביעה לבית המשפט קמא, בגדרה הן טענו, כי המשיבים הפרו את חובת הנאמנות המוטלת עליהם מכוח חוק המתווכים וחוק הנאמנות, עת לא גילו להן את העובדה שאביה של הרוכשת הוא מתווך העובד במשרדי המשיבות 1 ו- 2. עוד טענו המערערות, כי המשיבים הפרו כלפיהן חובות חקוקות הקבועות בחוק המתווכים ואף רימו אותן, עת עשו יד אחד על מנת לרמות אותן ולגרום להן למכור את הדירה במחיר זול ובלתי סביר. על בסיס טענות אלה עתרו התובעות לחייב את המשיבים לשלם להן את ההפרש בין השווי הריאלי של הדירה במועד המכירה (23.9.09) שעמד בהתאם לחוות דעת שמאי שהוגשה מטעמן על סך 1,280,000 ₪ לעומת המחיר שבו נמכרה הדירה למשיבה מס' 4. לחילופין טענו המערערות לתחולת חוק עשיית עושר ולא במשפט, ובהתאם לכך עתרו לחייב את המשיבים לשלם להן את ההפרש בין המחיר שבו רכשה המשיבה 4 את הדירה לבין המחיר שהתקבל ממכירתה לאחר מכן.