ע"א 2009-03-14 עיני נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ

השופט חגי ברנר:

מבוא

1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום (כב' השופטת הבכירה ריבה ניב) מיום 1.1.2014, במסגרת ת.א. 1415-09-13, אשר דחה על הסף את תביעת המערער נגד המשיב, בנק דיסקונט לישראל בע"מ (להלן: "הבנק"), מחמת התיישנות.

    

2. עסקינן בסכסוך רב שנים בין המערער לבנק, שהוליד מספר הליכים משפטיים. האחרון שבהם הוא התביעה שסולקה על הסף.

    

3. בקצירת האומר וכעולה מפסק דינו של בית המשפט קמא, המערער ואחיו הקימו בשנות השבעים של המאה הקודמת חברה לייבוא ושיווק מתכות, שלימים נרשמה תחת השם י.מ. עיני תעשיות מתכת (1993) בע"מ (להלן: "החברה"). בשנת 1991 שיעבד המערער נכסים פרטיים שלו לשם הבטחת אשראי שקיבלה החברה מהבנק. ביום 4.8.1995 הוא חתם על ערבות להבטחת חובותיה של חברה בשם בילאור חברה למסחר שירותים ותחזוקה בע"מ (להלן: "בילאור") כלפי הבנק. המערער טען כי חתם על הערבות מבלי שהבנק יידע אותו בדבר חובה הכספי של בילאור כלפי הבנק ותוך שהוא מסתיר ממנו כי בחשבונה של בילאור מתנהלות פעולות מירמה.

    

   המערער טען עוד כי בשנת 1998 הוא הגיע להסכם עם הבנק, לפיו ישלם לבנק סך של מליון ₪ ובתמורה הובטח לו כי הבנק יסיר את השעבודים הרובצים על נכסיו. העתק מן ההסכם לא נמסר למערער, אך הוא העביר לבנק את הסכום של מליון ₪.

    

   המערער טען כי פנה לבנק מספר פעמים בדרישה לשחרור השעבודים, אך דרישתו סורבה בנימוק שבהתאם להסכם בין הצדדים, הסכום ששילם המערער התייחס אך ורק לחובות של חברות מסוימות, אך המערער עודנו ערב לחובותיה של בילאור, בסך של 5 מליון ₪ נכון לשנת 1999. לטענת המערער, הוא הוסיף לפנות לבנק בדרישה לשחרר את השעבודים תוך שהוא חוזר ומבקש להבין מהם חובותיה של בילאור ועל איזה בסיס ממשיך הבנק להחזיק בשעבודים.