ע"א 18014-11-15 25 אפריל 2016

1.זהו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום באשדוד (כב' השופט ט. אורנה סנדלר-איתן) בתא"מ 47252-10-12 ולפיו נדחתה תביעת המערער לקבלת תשלום כספי מהמשיבים בגין עבודות בניה שביצע, והוא חויב לשאת בהוצאות המשיבים.

2.המערער הינו קבלן (להלן: "הקבלן") אשר במהלך שנת 2003, ביצע תוספות בניה בבניין מגורים ברחוב האדמו"ר מבעלזא 15/1 אשדוד (להלן: "הבניין"), בשני שלבים.

אין חולק כי לגבי השלב הראשון של תוספת הבניה, נחתם הסכם בין המערער לבין כל אחד מהדיירים בבניין, לרבות עם המשיב 1, שבזמנים הרלבנטיים החזיק בדירה בבניין.

בשלב כלשהו ביקשו הדיירים תוספת שטח בניה נוסף לכל אחת מהדירות כשעל פי הנטען, לדירתו של הנתבע 1 נבנתה תוספת בשטח של 36.9 מ"ר אולם מאחר והמשיב 1 סרב לשאת בעלויות תוספת בנייה זו (להלן: "תוספת הבניה השניה") הוסכם, כך טוען המערער, בינו לבין המשיב 1 כי ככל שהמשיב 1 ימכור את דירתו לצדדים שלישיים אזי, יידרש לשלם למערער את עלות תוספת הבניה אשר הועמדה על סך של 310 דולר לכל מ"ר.

בהמשך ההליכים, בתצהיר עדותו הוסיף וטען המערער כי זכותו לקבלת הכספים מהמשיב 1 קמה גם כנגד שימוש שיעשה המשיב 1 בתוספת הבניה.

3.לטענת המערער קמה לו הזכות לקבלת תמורה בגין עמלו, מאחר והמשיב 1 עשה שימוש בתוספת הבניה, נשוא התובענה, עוד קודם למכירתה למשיבים 2-3, ובכל מקרה התגבשה עילה זו נוכח מכירת הדירה למשיבים 2-3, מכירה אשר בוצעה ביום 10.11.2011, כאשר במסגרת סיכומי טענותיו ביקש לראות במכירה משום "שימוש" בתוספת.

4.ביריבות אל מול המשיבים 2-3, אשר רכשו הזכויות בדירה מהמשיב 1, טען המערער כי אלה חייבים כלפיו נוכח ההוראה הקיימת בהסכם המכר שבינם לבין המשיב 1 ולפיה, חבים הם בתשלום אליו. בהתאם טען, לקיומו של חוזה לטובת צד שלישי המקים עילת תביעה נגדם.

5.המשיב 1 דחה את טענות המערער וטען כי לא נעשה כל הסכם ביניהם לתשלום עתידי עבור תוספת הבניה השניה, וכי המערער משיקוליו הוא בחר לבצע את תוספת הבניה השניה לכל הבניין גם בידיעה שלא יקבל כספים ממנו.

לחילופין טען, כי לא עשה כל שימוש בתוספת הבניה נשוא התביעה וכי לא ניתן להסיק מעצם קיומה של הוראה בהסכם המכר אל מול רוכשי הדירה, המשיבים 2-3, לפיה לוקחים על עצמם הרוכשים (המשיבים 2-3 ) כל אחריות לתשלום, בגין תוספת הבניה השניה, ככל שתקום טענה של הקבלן באשר לכספים המגיעים לו.

6.רוכשי הדירה, המשיבים 2 ו-3, דחו את טענות המערער וטענו כי אין כל יריבות בינם לבינו ובהעדר אחריות של המשיב 1 לא קמה אחריותם. עוד ובנוסף, טענו כי לא ניתן לראות בחוזה המכר אשר נחתם בינם לבין המשיב 1 כחוזה לטובת צד שלישי, בכל הנוגע להוראה ולפיה לוקחים הם על עצמם להתמודד עם טענות המערער בכל הנוגע לדרישותיו הכספיות בגין תוספת הבניה השניה.

7.בית המשפט קמא אשר נדרש לטענות הצדדים דחה את תביעת המערער בקובעו, כי המערער לא הוכיח כי בינו לבין המשיב 1 נערך הסכם בעניין תוספת הבניה השניה וכי המערער נטל סיכון מחושב בעת הקמת תוספת הבניה השניה כשהוא מעדיף קבלת תשלום מיתר הדיירים שחפצו בתוספת תוך ויתור על קבלת תשלום מהמשיב 1 וכי האמין כי בעת שהמשיב 1 יעשה שימוש בתוספת הבניה השניה יכבד הוא מיוזמתו את פסק הרב אליו פנה בסוגייה זו, אשר הורה לו לשלם למערער את התמורה לתוספת הבניה השניה, ככל שיעשה שימוש בתוספת הבניה השניה.