כב' סגן הנשיא ד"ר א' אברהם
1.המערער הגיש לבית משפט השלום תביעה לפיצויו על נזק גוף שנגרם לו כתוצאה מפעולה רפואית, שלטענתו התרשלה בה המשיבה. בקליפת אגוז אציין, כי בשנת 2006 הוא הגיע לבית חולים שבבעלות המשיבה כשהוא מתלונן על כאבים בלוע, קושי בבליעה, וחום גבוה. הוא אושפז והוחל בטיפול אנטיביוטי לתוך הוריד. אלא שבחלוף יומיים, משלא השתפר מצבו כי אם הורע, נסתבר כי העירוי לא בוצע כדבעי, שכן המחט לא הוחדרה לוריד. התקלה תוקנה. עם זאת סבור התובע, כי יש לפצותו על התנהלות זו, בה הוא רואה משום התרשלות של הצוות הרפואי שטיפל בו.
2.המשיבה התגוננה מפני התביעה, כשהיא כופרת בהתרשלותה, ובכלל זה בנזק גוף שטוען המערער שנגרם לו. בשלב כלשהו היא פנתה לבית המשפט קמא בבקשה לסילוק התביעה על הסף, כיוון שהמערער לא צירף לתביעתו חוות דעת רפואית. בית המשפט קמא ביקש את תגובת המערער, אך זו לא הגיעה. הואיל וכך נענה בית המשפט קמא לבקשה וציווה על מחיקת התביעה, תוך חיובו של המערער בהוצאות בסך 4,000 ₪.
3.על החלטה זו מלין המערער, בערעור שהניח לפנינו. הוא טוען, כי לא היה מקום לסלק את תביעתו, כיוון שאין הוא טוען לנכות רפואית, ולכן ממילא אין הוא צריך חוות דעת רפואית שתצורף לכתב התביעה.
המשיבה, אין צריך לומר, תומכת בפסק הדין. היא סבורה, כי על המערער היה לצרף לתביעתו חוות דעת רפואית, ומשלא עשה כן, דין תביעתו להסתלק על הסף. היא מוסיפה עוד, כי משלא השיב המערער על בקשתה, על בית המשפט קמא לא היה כי אם לקבל את בקשתה ולסלק את התביעה, כפי שאכן עשה.
המערער משיב לטענה אחרונה זו וטוען, כי גם אם לא השיב לבקשה בשעתו, אין הדבר פוטר את בית המשפט קמא מליתן החלטה נכונה, ואם שגה בהחלטתו, יש בידו להשיג עליה.
4.לאחר ששקלתי בעמדות הצדדים באתי לכלל מסקנה, לפיה יש לקבל את הערעור, לבטל את פסק הדין בבית משפט קמא, ולהשיב את העניין לפתחו לשם המשך בירורה של התביעה. אלה טעמיי:
5.תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 מורה בזו הלשון:
"רצה בעל דין להוכיח עניין שברפואה לביסוס טענה מטענותיו, יצרף לכתב טענותיו תעודת רופא או חוות דעת של מומחה, לפי העניין...; אולם רשאי בית המשפט או הרשם לפטור את בעל הדין מצירוף חוות דעת מטעמים מיוחדים שיירשמו."
6.הנה כי כן, על התובע לצרף לתביעתו חוות דעת רפואית, אם בדעתו להוכיח עניין שברפואה. אלא שהסנקציה הקבועה לצד המחדל שבאי־צירופה של חוות דעת איננה במחיקת התביעה על הסף, כי אם במניעת האפשרות מן התובע להוכיח טענה שברפואה. מכאן התקלה שנפלה בהחלטת כב' השופט קמא, שמצא למחוק את התביעה בשל הכשל שלטענת המשיבה נפל בכתב התביעה. על בית המשפט קמא היה לומר, כי משלא צורפה חוות דעת, לא יוכל המערער להוכיח עניין שברפואה, אך לא למחוק את תביעתו על הסף.
7.המשיבה ביקשה לשכנע, כי אין טעם בהמתנה לסוף ההליך, שהרי גם לאחר שמיעת הראיות יהא על בית המשפט לדחות את התביעה, שכן עילת התביעה, שכל כולה עניין שברפואה, אי־אפשר שתוכח בלא חוות דעת רפואית. טענה זו אין בידי לקבל, שכן יתכנו מקרים, בהם מתוך הראיות שיגיש התובע, גם אם אין הן כוללות חוות דעת שברפואה, יהיה בידו להוכיח עניין שברפואה. דוגמה לכך הובאה מפינו במהלך הדיון בערעור, ואשוב ואזכיר אותה: אפשר והתובע טוען להתרשלות, והוא נסמך על מסמך מן התיעוד הרפואי, בו מאשר הרופא המטפל כי התרשל בטיפול שנתן לתובע. במקרה שכזה יכול התובע להסתמך על ראיה זו כדי להיבנות מטענתו להתרשלות, בלא שיתמוך אותה בחוות דעת רפואית. מכל מקום, זה הוא עניינו של התובע, האחראי לתביעתו, כיצד יוכיח את תביעתו, על הסיכון שהוא נוטל שמא לא תוכח תביעתו בשל אי־הגשתה של חוות דעת רפואית. לעת הזו, בשלב בו מצויה ההתדיינות, אין מקום לסילוקה של התביעה רק משום העובדה שלא צורפה חוות דעת רפואית.
8.סוף דבר אציע לחבריי לקבל את הערעור ולבטל את פסק דינו של בית המשפט קמא. העניין יחזור לפתחו של בית המשפט קמא, שימשיך את הבירור מן הנקודה בה נקטעה ההתדיינות. המשיבה תשלם למערער את האגרה ששילם בהליך הערעור, וכן שכר טרחת עורכי דין בסך של 4,000 ₪.
|
|
|
ד"ר אברהם אברהם, ס' נשיא
|
כב' השופט י' אברהם: אני מסכים.