צביקה פדר נ' פלום

1.לפניי ערעור על פסק-דין מיום 4/7/2017, שניתן בבית משפט השלום בחדרה על ידי כב' השופטת הדסה אסיף (להלן "בית המשפט קמא") בת"א 25767-02-15. בפסק דינו דחה בית משפט קמא את תביעתו של המערער לפיצויים בגין הוצאת לשון הרע מכוח חוק איסור לשון הרע, התשכ"ח-1965 (להלן "חוק איסור לשון הרע").

רקע עובדתי וטיעוני הצדדים בבית משפט קמא

2.המערער מתגורר עם הוריו בדירה בבית משותף בחיפה. דירתו של המשיב ובני משפחתו היא באותו בניין, מעל דירתו של המערער והוריו. בין שכנים אלו שוררת "רוח רעה" עד מאד, ככל הנראה על רקע טענותיו של המשיב כי המערער ממרר את חייהם ברעשים משונים (דפיקות פטיש בקירות בשעות בלתי מקובלות) וצילום ומעקב שלו או של אביו אחריהם. המשטרה הוזעקה מדי פעם לבניין עקב תלונות הצדדים זה נגד זה, ואף מספר תובענות הובאו בעניינם לבתי המשפט.

3.עילת התביעה התבססה על שני דוחות משטרתיים בהם נרשם כי המשיב טען באוזני השוטרים שרשמו את הדוחות, כי המערער הוא חולה נפש; דוח ראשון הוא מ-12.3.13, והשני הוא מ-15.2.14. הדוח הראשון נרשם בעקבות תלונה של הורי המערער כי המשיב פגע בדלת דירתם. הדוח השני נרשם בעקבות תלונה של המשיב על רעשים חורגים שהמערער הוא הגורם להם. לטענת המערער מדובר בלשון הרע, שיש בה כדי לבזותו ולהשפילו בעיני הבריות, והיא נאמרה ביודעין על ידי המשיב מתוך כוונה לפגוע בו. עוד נטען כי אין באמירה המבזה אמת. המערער תבע פיצוי של 150,000 ₪ בטענו כי הייתה בלשון הרע, המיוחסת למשיב, פגיעה בשמו הטוב וכן בהכנסותיו ממקצועו כמהנדס.

4.המשיב הכחיש את טענות המערער; לעמדתו, אין המדובר ב"לשון הרע", ועומדות לו טענות הגנה לפי סעיפים 14 (אמת דיברתי) ו-15(8) (הגשת תלונה לרשות מוסמכת) לחוק איסור לשון הרע.

עיקריו של פסק הדין של בית משפט קמא

5.בית משפט קמא קבע כי המערער לא הוכיח כי האמירות שהופיעו בדוח המשטרה אכן נאמרו ע"י המשיב.

6. בית משפט קמא המשיך ובחן, מעבר לנדרש עקב המסקנה אליה הגיע, את ההגנות להן טען המשיב: באשר לטענת "אמת הפרסום"- קבע בית משפט קמא כי היא איננה חלה, שכן לא הובאה חוות דעת כי המערער אכן חולה נפש ולא הוכח כי הוא חולה נפש.

7. באשר להגנה שבסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע, העדיף בית משפט קמא את גרסת המשיב, שטען כי התנהלותו של המערער שונה וחריגה באופן הנראה לעין וכי היה משוכנע באמת ובתמים כי המערער חולה נפש או לוקה בלקות נפשית. בית המשפט שוכנע כי המשיב לא חרג מתחום הסביר באומרו את הדברים הכתובים בדוחות המשטרתיים רק לשוטרים, במסגרת בירור התלונה. לפיכך, נקבע כי ההגנה שבסעיף זה חלה על המשיב.

8.באשר לפיצויים, כתב בית משפט קמא, כי גם אם היה מגיע לתוצאה הפוכה, לפיה הפרסומים הם לשון הרע ושלא עומדות למשיב ההגנות הקבועות בחוק, היה פוסק למערער שקל אחד בלבד. זאת בהתחשב בהוראה בסעיף 19(2) לחוק איסור פרסום לשון הרע הקובעת כי ניתן להתחשב לטובת נתבע בכך שהיה משוכנע באמיתותה של לשון הרע, בכך שלא הובאה ראיה על כוונה לפגוע או על נזק ממשי שנגרם למערער ובכך שלמערער חלק לא מבוטל באירועים.

הטיעונים העיקריים של הצדדים בערעור