1.לפניי ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בירושלים (ג' ארנברג, סגן-נשיא), מיום 25.6.13, בתיק תא"מ 11051-03-10; לפיו נתקבלה תביעת משיבה 1, עיריית ירושלים, נגד המערער ונגד אחיו, משיב 2, בגדרה חויבו השניים לשלם, יחד ולחוד, את סכום הארנונה בסך 48,116 ₪ בגין חוב על נכס מקרקעין שהיה בבעלות אביהם המנוח. יצוין, כי המערער ומשיב 2 הם אחים למחצה, בנים לאותו אב.
נגד נתבעת 3 בבית-משפט קמא, אשתו של המנוח, ניתן פסק-דין
בהיעדר הגנה. במהלך הדיון בערעור נפטרה אשת המנוח, ובמקומה צורפו כמשיבים לערעור – עזבונה וכן ארבעה מילדיה (משיבים 7-3). פטירתה של בת-הזוג, שהייתה במקור משיבה 3 בערעור, והצורך לאתר את יורשיה, ובהמשך – לתקן את כתב הערעור על-ידי הוספת היורשים כמשיבים נוספים, ולנסות לאתרם לצורך המצאת כתבי-הטענות, עיכבה את שמיעת הערעור במשך תקופה לא מבוטלת. משלא עלה בידי ב"כ המערער לאתר את המשיבים הנוספים, ומשהותר לו להזמינם באמצעות תחליף המצאה בדרך של הדבקת ההזמנה על הנכס, התקיים הדיון בערעור לגופו רק ביום 15.10.15, כאשר הטיעונים הושמעו רק על-ידי מי שהתייצבו לדיון – המערער, משיבה 1 ומשיב 2.
2.להלן תמצית העובדות הרלבנטיות, כפי שנקבעו בפסק-דינו של בית-משפט קמא.
התובענה שהוגשה על-ידי משיבה 1 (להלן – גם העירייה) לבית-משפט קמא התייחסה לחוב ארנונה לתקופה שמיום 1.1.2003 ועד ליום 31.12.2009, בסך 48,116 ₪, בגין נכס המצוי בבית משותף בשכונת עיסאוויה שבמזרח ירושלים. על-פי רישומיה של העירייה, שימש הנכס כדירת מגורים של המנוח ח' ע' מ' ז"ל (להלן – גם המנוח) ואשתו נתבעת 3 בערכאה קמא (להלן – גם המנוחה). המערער ומשיב 2 הִנם, כאמור, שניים מבניו של המנוח, ועל-פי הנטען בתובענה הִנם גם יורשיו.
במסגרת התביעה טענה העירייה, כי משלא קוימו הוראות סעיפים 325-326 לפקודת העיריות (נוסח חדש), ומלא נמסרה לה כל הודעה בזמן אמת בדבר זהות המחזיק בפועל בנכס, הרי שהמערער ומשיב 2, כבעלי הזיקה הקרובה ביותר לנכס, מכוח היותם יורשיו של המנוח (בהיעדר כל צו קיום צוואה ו/או צו ירושה המורה אחרת), חבים ביחד, וכל אחד לחוד, בחוב הארנונה בהתאם להוראות סעיף 316 לפקודת העיריות (נוסח חדש). לא הייתה מחלוקת בין המערער לבין משיב 2, בדבר קיומו של חוב ארנונה בגין הנכס, אך הללו היו חלוקים בשאלה מי מביניהם חב בו. המערער טען, כי אינו מחזיק בנכס, וכי החזקה בו הועברה אל משיב 2. מנגד, משיב 2 טען, כי החזקה בנכס הועברה למערער ולמנוחה.
כפי שקבע בית-משפט קמא בפסק-דינו, על-פי רישומי משרד הפנים המנוח נפטר ביום 25.4.1995; ורישום הנכס בפנקסי העירייה הועבר על שם המנוחה ועל שם בניו – המערער ומשיב 2. העירייה שלחה מכתב לשלושת הנתבעים בחודש דצמבר 2006, שבו ציינה כי על-פי הרישומים שבידיה הם מחזיקים בנכס, וכי בהתאם לסעיפים 287 ו-288 לפקודת העיריות (נוסח חדש), הם נדרשים להמציא "כל מסמך או עדות" בנוגע לנכס זה, וככל שלא תתקבל תגובה יראו אותם כמסכימים לחיוב בתשלום הארנונה. בעקבות המכתב האמור, הגיש משיב 2 תצהיר מטעמו, לפיו הוא אינו המחזיק בנכס וכי מדובר בנכס שנמסר למערער מכוח ירושה. איש מהנתבעים לא השיג על חיוביו בחוב הארנונה ולא הגיש כל השגה למנהל הארנונה בגין רישומו כמחזיק בנכס, בהתאם להוראות סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) תשל"ו-1976. בנוסף ניסתה העירייה לפעול בדרך של ביקורת בנכס על ידי נציג מטעמה – סוקר, כדי לברר מי המחזיק בפועל בנכס. בשל היעדר שיתוף פעולה עם דיירי הנכס, לא עלה בידיו של הסוקר להיכנס למקרקעין ולאתר את המחזיק בפועל. על-רקע זה, החליטה העירייה להגיש תביעה נגד שלושת הנתבעים – המערער, משיב 2 והמנוחה, על-מנת שבית-המשפט יחליט מיהו המחזיק בנכס בפועל.
העירייה טענה בבית-משפט קמא, כי מממצאיו של חוקר פרטי נמצא כי משיב 2 הוא המחזיק בנכס וכן בדירות נוספות באותו בניין מגורים. על-פי רישומי העירייה אשר הוגשו לבית-משפט קמא (נ/1 ונ/2) הנכס מצוי בבית משותף במען אלעיסאוויה 84. על-פי האמור במוצג נ/2, נערכה ביקורת בבית המשותף ביום 12.2.1987 על-ידי סוקר מטעם העירייה. בעת הביקורת היו ששה נכסים בבית המשותף, כאשר כל יחידה מוחזקת על ידי דייר אחר. ביחידה נושא הערעור נרשם המנוח כמחזיק בנכס. החוקר הפרטי ציין במסגרת עדותו, כי המערער מתגורר בדירה המצויה בבניין המופיע בתצלום האוויר שקיבל מהעירייה, שלפיו ניתן להבחין בנכס, המזוהה לפי גוש וחלקה. משיב 2 טען בערכאה הדיונית, כי הרישום בנכס הועבר על שם המנוחה (אמו) ואחיו (המערער); אך לא צירף מסמך המעיד על כך. בנוסף טען משיב 2 בבית-משפט קמא, כי הנכס נושא התובענה הוא מס' 84 ואילו הוא מתגורר בנכס מס' 81, ולפיכך הסוקרים טעו בבירורים שערכו לגבי המחזיק בנכס. משיב 2 הגיש תצהיר, שבו טען, בין-השאר, כי אינו מחזיק בנכס, אלא אחיו וילדיו הם המחזיקים בנכס. בבית-המשפט העיד משיב 2: "אני צריך להיות יורש של אבי, אבל לא קיבלתי כלום, יכול להיות שיש צו ירושה והוא מוחזק אצל אחיו של נתבע 2 (המערער) אני הלכתי אל אחי וישבנו והתווכחנו בעניין הארנונה, כי הם יושבים בעזבון של אבא שלי ואני יושב בנכס שלי" (עמ' 11 לפרוטוקול). המערער לא העיד בבית-משפט קמא, ותצהיר העדות הראשית מטעמו הוכן על-ידי בנו. יצוין, כי הבן מסר בתצהיר, בין-השאר, שהמערער סובל ממחלות שונות, ובכללן אלצהיימר וקשיים בדיבור, ומשום כך אינו יכול להיות מעורב בהליכים המשפטיים; כי מכל מקום המנוח לא הקים את הבניין, וממילא לא בנה אף אחת מהדירות המצויות בו; וכי אביו, המערער, מתגורר בנכס אחר. המערער ומשיב 2 לא צרפו לבית-משפט צו קיום צוואה או צו ירושה בעניינו של המנוח.
3.בפסק-דינו הפנה בית-משפט קמא לסעיף 326 לפקודת העיריות (נוסח חדש), המורה כדלהלן: "נעשה אדם בעלו או מחזיקו של נכס שמשתלמת עליו ארנונה, יהא חייב בכל שיעורי הארנונה המגיעים ממנו לאחר שנעשה בעל או מחזיק של הנכס, אלא שאם הייתה כאן מכירה או העברה חייבים המוכר או המעביר או נציגיהם- ואם הייתה כאן השכרה לתקופה של שנה או יותר חייבים המשכיר או נציגו- למסור לעירייה הודעה על העסקה כאמור, ובה יפרשו שמו של הקונה, הנעבר או השוכר; כל עוד לא ניתנה הודעה כאמור, יהיו המוכר, המעביר או המשכיר חייבים בארנונה שהקונה, הנעבר או השוכר היו חייבים לשלם ולא שילמו. בהשכרה לתקופה הקצרה משנה אחת, יהיה המשכיר חייב בארנונה".
עוד הפנה בית-משפט קמא לסעיף 316 לפקודת העיריות הקובע כך: "מקום שהוטלה ארנונה לפי הוראות הפקודה על בעל של בנין או קרקע, שהם בבעלות משותפת, מותר לגבותה מאחד או מאחדים מתוך הבעלים המשותפים, ומי שנגבתה ממנו הארנונה יהיה זכאי להשתתפות של שאר הבעלים, באופן יחסי לחלקו של כל אחד בבניין או בקרקע, והוא רשאי לעקל את ההכנסה מן הבניין או הקרקע עד שיגבה את הסכום המגיע משאר הבעלים המשותפים".