לפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב – יפו (כב' השופט רונן אילן) מיום 29.3.16 שניתן בת"א 27708-12-13. בפסק הדין חוייב המערער לשלם למשיב סכום של כ-102,000 ₪ וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, בגין שירותי התקנת מערכת מיזוג אוויר.
עיקרי העובדות הן אלה: בשנת 2012 הזמין המערער מן המשיב התקנת מערכת מיזוג אוויר במרתף בניין בתל אביב, תמורת 199,000 ₪ בצירוף מע"מ, בהתאם להצעת מחיר שערך המשיב והמערער אישר אותה בחתימתו. המשיב ביצע את העבודות, לרבות כאלה שנוספו במהלך הביצוע ואשר לא נכללו בהצעת המחיר, וקיבל חלק מן התמורה (היינו: 115,000 ₪ + מע"מ). בתחילת שנת 2013 הופסקה העבודה עובר להשלמתה ופניות המשיב אל המערער לאפשר לו השלמת העבודה וקבלת יתרת התמורה העלו חרס.
הפלוגתאות שעמדו להכרעת בית משפט קמא הן אלה: ראשית, סוגיית היריבות, קרי: מיהם בעלי החוזה הנכונים – האם המשיב והמערער או שמא המשיב ותאגיד זה או אחר שבבעלות המערער; שנית, מהי יתרת החוב בגין העבודות נושא ההזמנה המקורית; שלישית, האם בוצעו עבודות נוספות ואם כן – מהן ומהי תמורתן; רביעית, האם יש לקזז מן החוב סכום כלשהו בגין נזקים נטענים שגרם המשיב במהלך ביצוע העבודות.
בית משפט קמא הכריע בפלוגתאות אלה לזכות המשיב, כדלקמן:
אשר ליריבות – בית משפט קמא קיבל את גרסת המשיב לפיה המערער הוא בעל דברו של המשיב, ולא תאגיד כלשהו שבבעלות המערער;
אשר ליתרת החוב – קיבל בית משפט קמא את עמדת המשיב לפיה המערער שילם סכום של 115,000 ₪ + מע"מ על חשבון העבודות, והיתרה שלא שולמה היא אפוא 84,000 ₪ + מע"מ.
אשר לעבודות הנוספות שאינן נזכרות בהזמנה המקורית – אימץ בית משפט קמא את עיקרי עמדת המערער ודחה את דרישת המשיב לתשלום בגין הזמנת גרילים מיוחדים ותיקוני תעלות פח. מנגד, קיבל בית המשפט את הטענה שהמשיב התקין מזגן נוסף, אך קבע כי התמורה המגיעה בגינו היא 3,600 ₪, כגרסת המערער ולא 7,000 ₪ כגרסת המשיב.
אשר לקיזוז – למעשה, לא היה חולק על כך שהמשיב לא השלים את ביצוע מלוא העבודות ונותרו "מספר דברים קטנים ביותר" (כעדות המשיב בעמ' 10 שורה 17 לפרוטוקול. ראו פסקה 12 לפסק הדין), אלא שבית המשפט לא הפחית את התמורה לה זכאי המשיב. בית המשפט דחה את טענות המערער בדבר ליקויי ביצוע, שכן המערער לא הביא ראיות לתמיכה בטענותיו בעניין זה והסכום שקיזוזו נדרש, היה סתמי וכוללני.
המערער לא שבע נחת מפסק הדין והוא מבקש להשיג על מרבית קביעותיו של בית משפט קמא, לרבות קביעות שעניינן הערכת מהימנות העדויות ופסיקת הוצאות ההליך. שתיים הן המחלוקות העיקריות הצריכות הכרעה במסגרת הערעור. האחת – סוגיית היריבות החוזית; השנייה – חיוב המערער בתשלום בגין מלוא העבודות, חרף הודיית המשיב שלא סיים מלאכתו.
היריבות החוזית
ההכרעה בשאלת זהות בעלי החוזה היא שאלה של פרשנות החוזה. לפרשנות זו מספר מקורות, כקבוע בסעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973.
נקודת המוצא לפרשנות החוזה היא לשונו. אולם אין זו נקודת הסיום. החוזה דנן הוא הצעת המחיר שנכתבה ביד המשיב בצירוף הקיבול. ההצעה (נספח א' לתצהיר המשיב, מוצג 1 למוצגי המשיב) מופנית אל "טרפיק מדיה גל מורן". הקיבול נלמד הן משניים אלה: בעמ' 2 של ההצעה מופיע הכיתוב "מאשר ההזמנה" בכתב יד המערער ובחתימתו; בתוכנית המרתף (נספח ב' לתצהיר המשיב) מופיעים אישורו בכתב יד של המערער לתוכנית הביצוע, בצירוף חתימתו של המערער בלבד. מעשה הקיבול אינו מלמד על מעורבותו של תאגיד כלשהו בהתקשרות החוזית. אכן, ההצעה ממוענת (גם) לטראפיק מדיה. אולם, מניין למשיב – בעת עריכת ההצעה וכריתת החוזה – שמדובר בתאגיד? הלא "טראפיק מדיה" יכול שיהא שם מסחרי שאינו אישיות משפטית. המערער לא טען שמסר למשיב שמדובר בחברה ומניין לו, למשיב, לדעת זאת בעת יצירת הקשר החוזי?
מסקנה טנטטיבית היא כי בעלי החוזה הם המשיב מחד גיסא והמערער מאידך גיסא. מסקנה זו מקבלת חיזוק מקביעת בית משפט קמא לפיה המערער לא טען שמעמדו של תאגיד כלשהו כצד לחוזה נדון בשיחות שבין המערער לבין המשיב במהלך המו"מ ובעת הכריתה (פסקה 9 לפסק הדין). לא זו בלבד, אלא שגרסת המערער הייתה שבמהלך חיי החוזה, הועברה פעילותה של חברת טראפיק מדיה לחברה אחרת – אקסאי (שנוסדה רק לאחר כריתת החוזה. ראו המוצג ת/1), וחרף זאת – לא מסר המערער על כך למשיב ולא ביקש הסכמתו לשינוי הצד לחוזה (שם). אות היא כי המערער לא סבר שיש למי מתאגידים אלה שייכות לחוזה.
המערער טען כי תנא דמסייע לגרסתו בדבר זהות בעלי החוזה תימצא בחשבוניות שהנפיק המשיב הן לטראפיק מדיה והן לאקסאי. אכן, כולי עלמא לא פליגי שלא המערער שילם את התמורה החוזית, כי אם חברת טראפיק מדיה (ישראל) בע"מ וחברת אקסאי ווב סולושנס בע"מ הן שנשאו בתשלום. אולם נסיבה בתר-חוזית זו, לבדה, אינה יכולה להכריע את הכף, הן משום שכאמור, המערער הודה שלא מסר למשיב על החלפת מתקשר אחד במשנהו והן משום שמבחינת הנושה – כל עוד משולמת לו התמורה בגין עבודותיו – אחת היא אם החייב החוזי הוא המשלם או שצד ג' אחר כלשהו נושא בתשלום. אפילו הייתי נכון לומר שהתנהגות המערער לימדה שהצד לחוזה אינו המערער כי אם אחד מן התאגידים, גם אז לא היה בכך כדי לסייע לו, שכן החוזה מתפרש בין השאר על פי כוונתם הסובייקטיבית המשותפת של הצדדים ובענייננו – אין לומר שהמכלול מלמד כי הכוונה הסובייקטיבית המשותפת הייתה שאחד מבעלי החוזה הינו תאגיד.
לא זו אף זו. דרישת הדין היא שההצעה והקיבול יעידו על גמירת דעתם של הצדדים, בין היתר לגבי זהות בעלי החוזה. בענייננו, המופע החיצוני של דעת הצדדים אינו מצביע על כך שהמשיב כרת חוזה עם תאגיד.
הנה כי כן, צדק בית משפט קמא בקביעתו בנוגע לזהות בעלי החוזה ואין כל מקום להתערב בממצאיו.