ע"א 1272-02-14 טוביה לרנר נ' הרב שלום כהן ואח'

השופט כ' מוסק:

1.לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' סגנית הנשיאה, השופטת עירית כהן), בת"א 43449-12-10, מיום 4.12.13, במסגרתו התקבלה תביעת פינוי שהגישו המשיבים כנגד המערער. כמו כן נקבע, כי על המערער והנתבעים האחרים באותה תביעה לפנות את הדירה והכריכייה (המושכרים נשוא המחלוקת) ולהחזירם למשיבים כשהם פנויים מכל אדם וחפץ, בתוך 45 יום ממועד מתן פסק הדין. בית המשפט חייב את המערער לשלם למשיבים הוצאות ובנוסף שכ"ט עורך דין בסכום של 15,000 ₪.

2.מעובדות פסק הדין עולה, כי המשיבים הגישו כנגד המערער ושני נתבעים נוספים תביעה, בה נדרשו המערער והנתבעים האחרים לפנות דירה בת שני חדרים, מטבח ושירותים, הנמצאת בקומה השנייה ברח' אדוניהו הכהן 2 בירושלים (להלן: "הדירה") וכן נדרשו לפנות יחידה נוספת באותו בניין, המהווה דירה בת חדר גדול עם נוחיות בחוץ (להלן: "הכריכייה").

3.בפסק הדין נקבע, כי הקדש אליהו חיים יוחננוף לטובת ישיבת "פורת יוסף" הוא הבעלים של שתי הדירות, כאשר המשיבים 1 ו-2 הם נאמני ההקדש. בית המשפט קבע, כי המערער והנתבעת אילנה אפלצ'וק (להלן: "אילנה"), יחד עם אביו המנוח של המערער שהוא בעלה לשעבר של אילנה, רכשו זכויות דיירות מוגנת בדירה. המערער, יחד עם אביו המנוח, רכשו זכויות דיירות מוגנת בכריכייה. עוד נקבע, כי נתבע נוסף בשם אברהם זיו (להלן: "זיו") עושה שימוש בדירה באישור המערער.

4.במסגרת התביעה טענו המשיבים, כי המערער ואילנה נטשו את הדירה והכריכייה; המערער הרשה לזיו לעשות שימוש בדירה למרות שלא הייתה למערער זכות לעשות כן וזיו מתגורר בדירה ללא זכות.

5.מנגד טען המערער, כי הוא צורף כצד לחוזים למרות שהמשיבים ידעו כי הוא אינו מתגורר בדירה, לא עושה בה שימוש למגורים בלעדיים והוא עתיד להתחתן ולהתגורר בדירה משלו. במשך 30 שנה לא השתנה מאומה לגבי זיקתו של המערער בשני הנכסים ובמשך תקופה זו לא ניהל נגדו ההקדש תביעת פינוי. לפיכך טען המערער, ההקדש הכיר בו כדייר מוגן בהתאם לזיקה שהייתה לו לנכסים במשך כל השנים. המערער טען, כי העובדה שיש לו דירה נוספת אינה מקימה עילת פינוי. המערער טען עוד, כי יש לדחות את התביעה בשל השיהוי הרב שבו הוגשה, שכן מעולם לא הוגשה כנגדו תביעת פינוי במשך שנים רבות, וכך גם לא נטען כלפיו כי נטש את הדירה. המערער והנתבעים האחרים הודו, כי אילנה אינה עושה שימוש בדירה, וטענו כי זיו נמצא בדירה כאורח של המערער.

6.עוד עולה, כי בדיון שהתקיים ביום 1.12.13, בבית משפט השלום בירושלים, הגיעו הצדדים להסכמה לפיה יינתן פסק דין של פינוי כנגד אילנה וזיו, המשיבים יוותרו על התביעה לדמי שימוש ראויים ובאשר למערער – הצדדים יסכמו בעל פה בעניין תביעת הפינוי נגדו על סמך התצהירים והחומר שהוגש לבית המשפט, ויינתן פסק דין בעניינו של המערער.

7.באשר לדירה, קבע בית המשפט כי אין מחלוקת שהמערער חתום על הסכמי השכירות כשוכר יחד עם הוריו, שהתגרשו בשנת 1981. אילנה עברה לגור בדירה אחרת. המערער עצמו נישא בשנת 1985 ומאז גר עם אשתו בדירות אחרות. למערער דירה בבעלותו משנת 1990 ואביו אשר התגורר בדירה נפטר בשנת 2005.

8.באשר לדירה הצהיר המערער, כי כאשר נחתמו הסכמי השכירות הוא היה חייל בשירות חובה, מעולם לא היה אמור לגור באופן קבוע בדירה, והמשיבים ידעו על כך. המערער הצהיר כי מאז התגרשו הוריו היה מגיע לחופשות מהצבא מדי פעם, וגם היה מגיע לעבוד עם אביו בכריכייה. לעתים היה ישן אצל אביו בדירה, ולעתים היה מתגורר אצל אמו בדירתה. לטענתו, מעולם לא נטש את הדירה ודבר לא השתנה בעניין זה במשך כ-32 שנים. המערער גם הצהיר, כי עתה הוא נמצא יום יום בדירה, עובד וישן שם לפחות שני לילות בשבוע, וכן מתקיים במקום שיעור דף גמרא יומי מהשעה 09:00 בבוקר בו הוא משתתף באופן קבוע. המערער הצהיר על כוונתו להקים במקום עסק ולחזור לגור בדירה, כאשר בתו שהיא בת 13 תעבור לפנימייה, ולטענת המערער הוא ואשתו יעברו מביתם הנמצא בבית אל להתגורר בדירה הנמצאת בירושלים.