לפני בקשה לביטול פסק דין שניתן על ידי ביום 7.3.16, לפיו נדחה, בשל אי הפקדת ערבון, הערעור שהגיש המבקש נגד המשיבים (להלן: "פסק הדין") וכן בקשה להארכת מועד לתשלום האגרה והפקדת הערבון.
לטענת המבקש בבקשתו, ביום 22.2.16 ניתנה לו אורכה להפקדת הערבון ולתשלום האגרה עד ליום 28.2.16. המבקש לא הפקיד את הערבון ולא שילם את האגרה ומשכך, ביום 7.3.16 ניתנה ההחלטה הדוחה את הערעור בשל אי הפקדת הערבון. ביום 8.3.16 דחה בית המשפט את בקשת המשיבים, הם המערערים שכנגד לשמיעת הערעור שכנגד. ביום 14.3.16 חזר בו בית המשפט מהחלטתו וקבע, כי לבקשת המשיבים, יישמע ערעורם. ביום 22.3.16 הגיש המבקש בקשה למחיקת הערעור שכנגד ולחלופין, בקשה להארכת מועד לתשלום האגרה והפקדת הערבון. ביום 20.4.16, ניתנה החלטת בית המשפט הדוחה את הבקשה למחיקת הערעור שכנגד ולעניין הארכת המועד נקבע כי , יש להגיש תחילה בקשה לביטול פסק הדין שדחה את הערעור ומשכך הוגשה הבקשה דנן. לטענת המבקש, אמנם, דחיית הערעור אינה דוחה את הערעור שכנגד, אך לאחר הודעת המערער שכנגד על רצונו להמשיך את הערעור שכנגד, המערער המקורי רשאי לחזור בו ולבקש להמשיך להשמיע את ערעורו. חזרתו של המערער יכולה להיות גם לאחר דחיית הערעור שכנגד. המבקש בחן את סיכויי הערעור והגם שהיה סבור שהם טובים, לא ניצל את האורכה שקיבל לתשלום האגרה והפקדת הערבון. הסיבה הייתה רצונו לוותר על הערעור על מנת לסיים את ההתדיינות עם המשיבים, מתוך מחשבה שלא יעמדו על הערעור שכנגד. במקביל שילם המבקש סך של 130,000 ₪ לידי המשיבים ובכך מילא אחר הוראות פסק דינו של בית משפט קמא. ערעור המבקש הוגש ביום 29.10.15 והערעור שכנגד הוגש רק ביום 2.2.16, כאשר המבקש סבר כי הדבר העיד על כוונת המשיבים שלא להגיש ערעור. לא היה כלל בכוונת המשיבים להגיש ערעור מטעמם ולא מוסבר מדוע המתינו שלושה חודשים. התנהלותם כיום נובעת ממניעים פסולים ונועדה להלך אימים על המבקש. המשיבים אף הגישו תביעה חדשה באותו העניין לבית המשפט השלום בכפר סבא. אין הבדל בין אם נמחק הערעור בשל בקשה מפורשת של המערער הראשי או בשל מחדלו, כאשר עובדת קיום המחדל מוסברת ברצון המבקש לסיים את ההתדיינות אותה הוא פתח וחזרתו בו היא רק בשל עמדתם של המשיבים לאחר מעשיו. בנוסף, יש להעתר לבקשה גם משיקולי צדק והגינות.
לטענת המשיבים בתגובתם, יש לדחות את הבקשה על הסף, בין היתר בשל איחור משמעותי בהגשתה בניגוד לתקנות. לחלופין, יש לדחותה גם לגופה. בקשת הביטול לוקה בפגמים פרוצדוראליים ומהותיים מרובים המחייבים דחייתה. המבקש הוא שפתח את הליך הערעור דנן ממניעים פסולים, הגם שכלל לא היה מעוניין בבירורו כנטען בתצהירו. עוד ביום 3.11.15, בתביעה נוספת שניהלו הצדדים, הודיעו המשיבים, כי יגישו ערעור שכנגד ודווקא המבקש הוא שגרם לעיכוב בהגשתו לאחר שלא טרח להמציא להם את כתב הערעור. הערעור שכנגד הוגש במועדו והמשיבים פעלו בהתאם להוראות בית המשפט. מהרקע לבקשה הושמטו פרטים מהותיים הנוגעים לבקשות אורכה קודמות שהגיש המבקש ולמקרא הבקשה ניתן להבין, כי כלל לא הוגשו בקשות אורכה מצד המבקש ובית המשפט הוא שהחליט מיוזמתו ליתן למבקש הארכת מועד להפקיד ערבון וזאת רק בחודש פברואר 2016. לא בכדי הוסתרו בקשות האורכה מבית המשפט, בהן עמד המבקש על קושי כלכלי שעיכב הפקדת הערבון, שכן הן עומדות בסתירה גמורה למה שנטען בבקשת האורכה החמישית, הנוכחית, לפיה הסיבה לאי תשלום, הייתה רצון לוותר על הערעור על מנת לסיים ההתדיינות. אם ויתר המבקש על ערעורו, מדוע הגיש מספר בקשות להארכת מועד ולפטור מהפקדת ערבון במסגרתן טען לקושי כלכלי וכי עשה מאמצים לגיוס הכספים. כן לא הוזכרו הליכי ההוצאה לפועל שניהלו המשיבים נגד המבקש על מנת לקבל את סכום התביעה ואף לא הוזכר סכום ההוצאות שנפסקו בהחלטת בית המשפט מיום 22.2.16 ואשר מעולם לא שולם. בנוסף, לא ניתן מידע בדבר המועד בו הומצא למבקש פסק הדין. תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: "התקנות") מתווה את המועדים להגשת בקשה לביטול החלטה או פסק דין. בקשה כאמור, יש להגיש בתוך 30 ימים, אך המבקש כלל לא מציין מתי נודע לו על פסק הדין הדוחה את הערעור. בהתחשב בפערים בין מתן פסק הדין לבין הגשת הבקשה דנן, הדבר מעיד כי פרט זה לא צוין במכוון. בדיקה במערכת נט המשפט מעלה כי פסק הדין נצפה על ידי ב"כ המבקש והומצא לו עוד באותו היום שבו ניתן. ידיעתו הברורה של המבקש על פסק הדין טרם 30 הימים שקדמו להגשת הבקשה עולה אף ממועד הגשתה של בקשת האורכה הרביעית בתיק, בה מוזכר פסק הדין ומהתצהיר הנלווה לבקשה. בנסיבות אלה, הבקשה הוגשה באיחור ניכר בניגוד לתקנות ובלא "טעם מיוחד" ודינה להידחות על הסף. המשיבים אף טוענים לחוסר תום לב, מניעות והשתק. גרסאות המבקש ביחס לרצונו להמשיך בהליך ולסיבה שבעטיה לא הפקיד ערובה, השתנו מהקצה אל הקצה לאחר שנודע לו שהערעור שכנגד יוסיף להתברר. בנסיבות המפורטות חלה ביתר שאת ההלכה בנוגע להשתק שיפוטי. בבקשת הביטול המבקש הסתיר מבית המשפט שלל עובדות מהותיות הדרושות להכרעתו. על המבקש לבוא בידיים נקיות וליתן גילוי מלא בדבר התנהלותו בהליכים קודמים. הבקשה אף אינה עומדת במבחני הפסיקה לביטול פסק דין. על המבקש ליתן סיבה לגיטימית למחדלו ולהראות כי סיכויי ההליך שהגיש גבוהים. המבקש לא הוכיח שהמבחנים הנ"ל אכן מתקיימים בענייננו. בכל הנוגע לסיבת המחדל, המבקש טוען כי לא שילם את האגרה ולא הפקיד את הערבון מאחר שרצה להכשיל את ההליך וכעת התחרט רק כיוון שהערעור שכנגד לא נדחה בהתאם, זאת בניגוד לבקשותיו הקודמות בהליך הנוכחי. סיבה תמוהה זו לא יכולה להוות נימוק לגיטימי להתנהלותו של המבקש המודה כי הגיש ערעור שכלל לא רצה בו וגרר את ההליכים עם בקשות אורכות שונות אף שלא היה בהן ובקושי הכלכלי שנטען במסגרתן כל ממש. הערעור נדחה בשל מחדליו וזלזולו בהחלטות בית המשפט ולמחדלים אלו לא ניתנה כל סיבה מספקת. הערעור שכנגד מהווה לכשעצמו הליך עצמאי ואינו יכול להעלים מחדליו. העדר כדאיות של צד בניהול ההליך או טעותו והתרשלותו בהבנת הסיכונים הקיימים בהליך אינם יכולים להוות טעם לגיטימי למחדליו. בכל הנוגע לסיכויי הערעור, מדובר בנטל המוטל על המבקש להוכיח ומשלא נטען דבר גם בעניין זה דינה של הבקשה להידחות. סיכויי הערעור אף אינם גבוהים, שכן פסיקתו של בית משפט קמא מבוססת בעיקרה על ממצאים עובדתיים והתרשמות מעדי הצדדים. בכל הנוגע לאינטרסים של הצדדים, למבקש לא ייגרם כל נזק אם לא יתברר הערעור שהרי הוא עצמו טען שאינו מעוניין בו ואף ויתר עליו ועשה כל הדרוש להכשילו. לעומתו, למשיבים ייגרם נזק רב, הן מאחר שסכומי פסק הדין כבר נגבו והן מכיוון שישנה סכנה שגורמים נוספים יגישו ערעור שכנגד בעניין פירוק השיתוף זאת כמעט שנה לאחר שהחל מימוש פסק הדין ומונה כונס נכסים לנכס. המבקש אינו יכול לחזור בו מדחיית הערעור, הכלל שציטט לפיו חרף דחיית הערעור העיקרי אם מודיע המערער שכנגד שהוא ממשיך בערעור שכנגד, אזי המערער רשאי יהא לחזור בו גם כן, אינו מהווה הלכה או כלל וממילא בענייננו אינו רלוונטי.
בתשובה לתגובה, טוען המבקש, כי התנהלות המשיבים חסרת תום לב ומוכיחה שהמשיבים מנסים להשיג הישגים בדרך לא ראויה. תגובתם אינה מתייחסת לפסיקה הקיימת המאפשרת לצד שלא הפקיד פקדון וערעורו נדחה לחזור בו לאחר שהמערער שכנגד הודיע על רצונו להמשיך את ההליכים. המשיבים שהגישו ערעור שכנגד עוד בטרם הופקד הערבון ושולמה האגרה על ידי המבקש מעוניינים שהערעור העיקרי לא יתברר. המשיבים לא הגישו ערעור מטעמם על פסק הדין של בית משפט קמא לכן לא ברור מדוע כיום מנסים למנוע השמעת ערעור המבקש והם נוהגים בחוסר תום לב. המשיבים מנהלים הליכים כפולים כנגד המבקש בבתי משפט שונים על מנת להתישו. אין מדובר בבקשה לביטול פסק דין או החלטה לפי תקנה 201 לתקנות, אלא מדובר בבקשה לביטול החלטה מחמת שינוי נסיבות, כאשר ההחלטה בדבר מחיקת הערעור לא ניתנה בהעדר כתבי טענות. לחלופין, מבוקש להתייחס לבקשה המקורית כבקשה לביטול פסק דין מהנימוקים המפורטים בתשובה המצדיקים ביטול ההחלטה ומתן אורכה ככל שייקבע שיש צורך בכך.
דיון והכרעה
המסגרת הנורמטיבית
תקנה 427 לתקנות, קובעת שהמערער חייב לערוב את הוצאות המשיב. תקנה 431 לתקנות קובעת בהקשר זה כי, ככל ש"לא קיים המערער הוראה בדבר הערבון או הערובה, יירשם הערעור לדחיה לפני בית המשפט...". מטרת הפקדת הערבון היא לשמור על האיזון שבין זכותו החוקתית של המערער להשיג על פסק דינו של בית המשפט לבין זכותו של המשיב שלא ייצא נפסד במידה ויידחה הערעור ולהבטיח שיוכל לגבות ההוצאות שייפסקו לטובתו במידה והערעור יידחה (רע"א 140/06 אמיקו טורס בע"מ נ' אבדר הסעות והשקעות בע"מ (27.7.06)).
במקרה דנן, מדובר בבקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד לפי תקנה 201 לתקנות (ראה רע"א 8817/05 ספקרו נ' קשת (22.10.07)).
.
בהקשר זה אפנה לדברי בית המשפט המחוזי בבש"א (מח' ת"א) 7181/07 נגר נ' סר"ן תעשיות ואקום בע"מ (9.9.07)):
"ההלכה באשר לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד, מבחינה בין ביטול מחובת הצדק לבין ביטול על פי שיקול דעת. המקרה הראשון נופל לגדר אותם מקרים בהם יש פגם בהמצאת כתב הטענות הרלוונטי למבקש. דוגמא לכך הוא כאשר כתב התביעה או הבקשה לא הומצאו כדין לנתבע ובהמשך ניתן נגדו פסק דין או ניתנה החלטה, מבלי להתייחס לגוף הטענות. במקרה זה מורה ההלכה כי יש מקום לבטל את הפסק הדין או ההחלטה, מחובת הצדק. המקרה השני הינו ביטול על פי שיקול דעת כאשר בהקשר זה מציבה ההלכה שני מבחנים שעל המבקש לעמוד בהם. האחד – הסיבה למחדלו של מבקש הביטול. השני – סיכויי ההצלחה בתביעה באם יבוטל פסק הדין. (ראה ע"א 3645/92 קלנר נ' לופוביץ, פ"ד מז (4) 133, 139 ; ע"א 146/85 ציון נ' אלבז, פ"ד מא (3) 746). ההלכה מורה כי גם אם קיים מחדל של בעל הדין, אזי הנטייה תהיה, להסתפק בהטלת הוצאות, אלא אם לא יהיה בהן די כדי לפצות את הצד השני. (השופט גורן בספרו "סוגיות בסדר דין אזרחי", מהדורה שמינית, עמוד 343). יפים לעניין זה גם דברי כב' השופטת פרוקצ'יה ברע"א 8292/00 יוספי נ' לוינסון, (לא פורסם): 'ההתייחסות להליך ביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד נעשית על רקע ההכרה הבסיסית בקיומה של זכות גישה חוקתית לכל אדם לערכאות המשפט. זכות זו משקפת הכרה חוקתית בזכותו של הפרט לקיים דיון אמיתי, מלא והוגן בבית המשפט. האופי החוקתי של זכות הגישה לערכאות מקרין על הפרשנות העקרונית הניתנת להוראות סדר הדין, ומשליך על אמות המידה להפעלת שיקול הדעת השיפוטי המיושמות ביחס להסדרים הדמוניים הספציפיים. בכלל זה יש לדבר השלכה גם על המבחנים מתי ובאלו נסיבות ראוי לבטל פסק דין שניתן במעמד צד אחד מבלי שלצד האחר ניתן יומו בבית המשפט להעלות את הגנתו.'"