ע"א 11048-07-14 גולן נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ

1. זהו ערעור על החלטת בית משפט השלום בחדרה (הרשמת הבכירה קרן מרגולין – פלדמן) מיום 13.5.14, לפיה קיבלה את טענת ההתיישנות שהועלתה על ידי המשיבה, וצמצמה את התביעה לסכום של 20,340 ₪. יצויין, כי בית משפט השלום קיבל גם טענה אחרת של המשיבה, שיש להפחית מסכום התביעה את סכום המע"מ שעליו הזדכה המערער כמס תשומות, ועל כך לא עירער המערער.

2.הערעור הוגש כערעור בזכות, מתוך הנחה שמדובר בפסק דין. ספק אם מדובר בפסק דין או בהחלטה אחרת של רשם בכיר, אשר לפי סעיף 96 (א1) לחוק בתי המשפט, דינה לעניין ערעור, כדין החלטה אחרת של בית המשפט שבו הוא משמש רשם בכיר. מכיוון שהמשיבה לא עוררה שאלה זו, לא אדון בה, ולמען הסר ספק, אניח שאילו היתה מוגשת בקשת רשות ערעור, בהסכמת המשיבה, היתה ניתנת רשות ערעור, וזה הערעור שהיה מוגש.

3.התביעה היתה להשבת כספים ששילם המערער למשיבה, לטענתו, באמצעות חיוב חודשי קבוע, בגין מרכזיית צומת וטלפונים של צומת. לטענת המערער, מתחילת שנות ה- 2000 לא השתמש במרכזיית ובטלפונים אלא רק במה שקרה "השירות הקווי" של המשיבה, לאחר שהמרכזיה והטלפונים התקלקלו וטכנאים של המשיבה הודיעו שלא ניתן לתקנם. לטענת המערער בפני בית המשפט קמא, בתחילת חודש 3/10 גילה לראשונה שהוא משלם למשיבה מזה 10 שנים חיוב חודשי קבוע בסך 339.77 ₪ על מרכזיה שלא קיימת אצלו. הוא פנה להחזר הכספים וקיבל מהמשיבה תשובה מיום 10.6.10, לפיה לפי בירור עם בזק בינלאומי בע"מ, הוסר הציוד מקו הטלפון ו"למרות כי המרכזיה לא הוחזרה לבזק בינלאומי הוחלט על ידם לא לחייב חשבונכם בערך ציוד". עקב התיישנות, כדברי המערער, תבע ביום 15.9.13 השבת החיובים בשנים שמ- 6/03 ועד 5/10, בסך 45,192 ₪.

4.המשיבה טענה להתיישנות התביעה בתקופה העולה על שבע שנים לפני הגשת התביעה, וטענתה, כאמור התקבלה. להלן אדון בטענות כנגד החלטה זו. מכל מקום, אין ספק שאילו היה המערער, עו"ד במקצועו, מגיש את תביעתו מייד עם קבלת תשובת המשיבה ביוני 2010, בגין שבע השנים שקדמו למועד זה, לא היתה עולה כל טענת התיישנות.

5.המערער טען בערעורו, שאין מחלוקת שהמשיבה היא רשות ציבורית, שסיפקה שירות מונופולי ופועלת מכוח חוק מיוחד, חוק התקשורת (בזק ושידורים) התשמ"ב – 1982. לטענתו, רשות ציבורית לא תטען טענת התיישנות אלא במקרים חריגים. המערער ציטט לתמיכה בטענה זו פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות, פסק דין של בית משפט שלום ופסק דין של ועדת ערר, שאף אחד מהם לא צירף, למרות הוראות תקנה 446 (ב). אני מקבל את טענת המשיבה, שהיא אינה רשות ציבורית, אלא חברה פרטית, שקיבלה רשיון לפי חוק הבזק והשידורים. אין מחלוקת, שגם בשנת 2010, כאשר פנה אליה המערער, היא לא היתה רשות ציבורית. יתר על כן, אף אילו היתה המשיבה רשות ציבורית, לא היה הדבר מונע ממנה לטעון טענת התיישנות, ואם הטענה מוצדקת לגופה, היתה הטענה מתקבלת. אין מניעה בדין, שרשות ציבורית תטען טענת התיישנות. על כן, אני דוחה טענה זו של המערער.

6.המערער טען בפני בית המשפט קמא שלפי סעיף 89 (2) לפקודת הנזיקין, יש לראות את מנין ימי ההתיישנות כמתחילים במועד גילוי הנזק, ובלבד שלא חלפו 10 שניןמם ממועד גרימת הנזק, ומאחר שהמערער, לטענתו, גילה את הנזק רק ב3/10, לא חלף מועד ההתיישנות. בית המשפט קמא דחה את הטענה, והמערער תוקף את הכרעתו, מכיוון שלטענתו, הניח בית המשפט קמא עובדות שלא הוכחו בפניו בדבר היותו של המערער אדם סביר וכדומה. אכן,בית המשפט קמא טעה בהולכו בעקבות טענות הצדדים, ובבחינת השאלה דרך הפריזמה של סעיף 89 (2) לפקודת הנזיקין.

7.זה לשונו של סעיף 89 לפקודת הנזיקין:

תחילת התיישנות

89. לענין תקופת-התיישנות בתובענה על עוולות - "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה:

(1) מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך - היום שבו חדל;

(2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק.