ע"א 10744-06-15 שטיינפלד נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ

השופטת י.שבח

ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בתל אביב מיום 17.04.2015 (כבוד השופטת אושרי פרוסט פרנקל) בת"א 23547-04-10 לפיו נדחתה התביעה הכספית ע"ס 2,000,104 ₪ שהגישה המערערת נגד הבנק המשיב.

רקע עובדתי

1.המערערת ובעלה לשעבר (להלן- הבעל) רכשו בשנת 1985 דירה בקרית מוצקין (להלן- הדירה), ולמימון הרכישה נטלו מהמשיב (להלן- הבנק) הלוואה בסך של 19,700 ש"ח שהתשלומים לפירעונה, לו שולמו כסדרם, אמורים היו להסתיים בשנת 2005. הדירה לא שמשה למגורי המערערת ובעלה, אלא הושכרה. במהלך השנים שילמו המערערת ובעלה את תשלומי ההחזר, והגם שפיגרו מעת לעת בתשלומים, נהגו להסדיר את חובם. בשנים 1998-1999 לא שילמו בני הזוג את תשלומי המשכנתא, צברו חוב של כ- 18 חודשי החזר ולא פרעו אותו, אף לא שעו להתראות שנשלחו לכתובת הדירה ולתיבת דואר שנמסרה ע"י בני הזוג.

ביום 29.02.2000 פתח הבנק נגד המערערת ובעלה תיק הוצאה לפועל למימוש משכנתא, וביום 17.06.2001 מונה עו"ד שלומי פרידמן, ב"כ הבנק, ככונס נכסים (להלן- הכונס). יצוין כי עקב חוב שצבר בעלה של המערערת לצד שלישי כלשהו, בגינו נפתח נגדו תיק הוצאה לפועל, נרשם על הדירה עיקול ועו"ד קובלר, שייצג את הזוכה, מונה ביום 29.01.1998 ככונס נכסים לדירה.

בשנת 2002 נקבעו ע"י הכונס שני מועדים לפינוי הדירה, אך נדחו לבקשת המערערת. בדצמבר 2002 אף פנתה המערערת לוועדה המיוחדת של משרד האוצר והשיכון (להלן- הועדה) ועתרה לאפשר לה להסדיר את חוב הפיגורים על דרך פריסתו. הועדה נעתרה לבקשתה, אך התנתה את פריסת החוב בהסרת העיקול שהטיל עו"ד קובלר ובביטול מינויו ככונס נכסים.

ביום 10.03.2003, לאחר שהכונס מצא קונה לדירה וחתם עמו ביום 19.12.2002 על חוזה מותנה, ולאחר סבב בקשות ועיכובים, התקיים דיון בפני ראש ההוצל"פ בנוכחות ב"כ המערערת, בעלה, הכונס ועו"ד קובלר, במהלכו הושגה הסכמה כי הדירה תימכר ע"י הכונס באם תוך 30 לא תציע המערערת קונה אחר שישלם עבור הדירה מחיר גבוה מזה שהוצע. משלא עלה בידי המערערת לקיים את התנאי לעיל, ומשבקשות נוספות שהגישה להוצל"פ לעיכוב המכר נדחו, אישר ראש ההוצל"פ לכונס, בהחלטתו מיום 11.05.2003, למכור את הדירה, וזו אכן נמכרה.

לימים הוברר כי העיקול שהוטל ע"י עו"ד קובלר בוטל בהחלטת ראש ההוצל"פ מיום 18.03.2003.

התביעה

2.בחודש אפריל 2010, כפסע בינה לבין תקופת ההתיישנות, הגישה המערערת את התביעה הכספית נושא הערעור, בה עתרה לחייב את הבנק לשלם לה פיצוי בסך 2,000,104 ₪ בגין הנזקים שנגרמו לה, לטענתה, כתוצאה ממימוש דירתה ע"י הכונס, שפעל לטעמה שלא כדין.

ואלו היו טענותיה של המערערת בבית משפט קמא:

תיק ההוצל"פ למימוש המשכנתא נפתח בגין חוב פיגורים נמוך שלא הצדיק את מכירת הדירה; לא בוצעה למערערת מסירה כדין של מסמכי ההוצל"פ לרבות מינויו של כונס נכסים והמערערת גילתה את קיומם של ההליכים רק עת נמסרה לשוכר ביום 10.04.2002 הודעה על פינוי; הבנק סירב בחוסר תום לב להיענות לבקשותיה לפירעון החוב ולפריסתו; הבנק הפר את חובותיו כלפי המערערת לפי חוק הגנה על נוטלי הלוואות לדיור (תיקוני חקיקה) התשס"ב-2002 (להלן- חוק ההגנה על נוטלי הלוואות) ליידע אותה בדבר קיום הוועדה; הבנק הציג בפני הוועדה מצג עובדתי כוזב, לפיו החוב גבוה ומבטא את מלוא סכום ההחזר ולפיו העיקול שהוטל ע"י עו"ד קובלר הוא על כל הדירה ולא על מחציתה בלבד; בשל מצג השווא שהציג הבנק לוועדה התנתה זו את פריסת החוב בהסרת העיקול שהטיל עו"ד קובלר; הטלת העיקול ע"י עו"ד קובלר הייתה חלק מקנוניה בינו לבין הבנק; ההליך בהוצאה לפועל לא היה הוגן נוכח הלחץ שהפעיל עליה הבנק; ההסכמות שניתנו לכאורה בשמה ביום 10.03.2003, ושלא בנוכחותה, לא ניתנו על דעתה ולראיה לכך יום לאחר הדיון היא הגישה בקשה חדשה לביטול המכר; הבנק המשיך בהליך המכר הגם שהעיקול שהטיל עו"ד קובלר הוסר ביום 18.03.2003; המחיר שהתקבל במכר היה נמוך מערכה הריאלי של הדירה.

פסק דינו של בית משפט קמא

3.לאחר שדחה את טענת ההתיישנות שהועלתה ע"י הבנק, נדרש בית משפט קמא לטענות שהועלו ע"י הצדדים, ודחה את התביעה לגופה. בית משפט קמא קבע כי המערערת הייתה מודעת לחובות הפיגורים, ידעה כי הבנק פתח נגדה בהליכים משפטיים וכי עוד בשנת 2002 קיבלה אורכות לסילוק החוב על מנת למנוע את פינוי הדירה, אך לא הסדירה את חובה. כן נקבע כי לא הייתה מוטלת על הבנק חובה להסכים לפריסה מחודשת של החוב, או להפסיק את ההליכים מחמת פניית המערערת לוועדה.

בית משפט קמא הוסיף וקבע כי ההחלטה המוסכמת מיום 10.03.2003 משתיקה את המערערת ביחס לכל שאירע קודם לכך, משפרוטוקול בית המשפט מדבר בעד עצמו, ומשהמערערת אישרה כי אכן לא מצאה קונה אחר, ולא הביאה לעדות את הנוכחים בדיון, לרבות בעלה או עו"ד פלס, על מנת להוכיח כי ההסכמה לא הייתה כפי העולה מההחלטה.

באשר לטענת המערערת באשר להימשכות הליך המכר הגם שהעיקול שהטיל עו"ד קובלר הוסר ביום 18.03.2003, קבע בית משפט קמא כי "...הבנק ו/או ר' ההוצל"פ לא ידעו אודותיו. התובעת לא הוכיחה, ואף לא טענה, שבמועדים אלה, היא עצמה ידעה אודות ביטול העיקול שנרשם ע"י עו"ד קובלר...ולא הוכיחה שהבנק ידע אודות ביטולו" (סעיף 51 לפסק הדין).

הטענות בערעור

4.המערערת לא השלימה עם פסק דינו של בית משפט קמא והגישה את הערעור שלפנינו. בהודעת הערעור המפורטת, בעיקרי הטיעון ובטיעונים בעל פה לפנינו, פרש בא כוח המערערים יריעת טיעון רחבת היקף, וחזר על הטענות שהועלו בפני בית משפט קמא, אף הוסיף עליהן. נמנה את העיקריות שבהן: