ע"א 10493-12-15 פסיפס יישומים פסיכולוגיים בע"מ נ' קרן רשת מרכזי אבחון ושיקום מקצועי ותעסוקתי

1.זהו ערעור על פסק דינה של השופטת אושרית רוטקופף בתיק אזרחי 6746-01-13 מיום 15.10.2015, לפיו נדחתה תביעת המערערת לקבל מהמשיבה תמורה כספית בסך 229,159 ₪ בגין שירותי תחזוקה ותמיכה שניתנו לה במהלך השנים 2012-2011 (להלן: "פסק הדין").

2.המערערת, פסיפס יישומים פסיכולוגיים בע"מ (להלן: "המערערת"), הינה חברה שעסקה בפיתוח מערכות מחשוב ותמיכה. המערערת פיתחה עבור המשיבה, שהינה הקדש ציבורי ותיק שהוקם על ידי משרד העבודה והרווחה (להלן: "המשיבה" או "הקרן"), מערכת ניהולית ממוחשבת, על מנת ליישמה במרכזי האבחון והשיקום המקצועיים לבעלי מוגבלויות אותם מפעילה הקרן ברחבי הארץ (להלן: "המערכת" או "התוכנה").

3.במהלך שנות התשעים, התקשרה המערערת עם הקרן בשני הסכמים:

חוזה שירות – למשך 14 חודשים מיום 1.11.1994 ועד ליום 31.12.1995.

חוזה השירות כלל התחייבות לתחזוקה ואחזקה שוטפת, התקנת התוכנה וטיפול בבעיות התוכנה בכל אתרי הקרן ברחבי הארץ, למעט בעיות חומרה.

כן נקבע, כי יינתן שירות הדרכה שיכלול ייעוץ של המערערת להנהלת הקרן בנושאים הקשורים לרכש של חומרה ותוכנה ובגיבוש מדיניות מחשב ונוהלי מחשב בקרן.

התמורה שהוסכמה בגין השירותים הנ"ל נקבעה על סך של 5,000 ₪ (בתוספת מע"מ).

חוזה השירות הנוסף/השני - חוזה שתוקפו היה למשך שנה החל מיום 1.1.1997 ועד ליום 31.12.1997. עיקרי הסכם זה זהים להסכם הקודם בשני שינויים: האחד - המערערת קיבלה על עצמה לדאוג להכשרת עובד אחד לפחות בכל אתר, והשני - התמורה שהוסכמה בגין שירותים אלה נקבעה על סך של 8,400 ₪ (בתוספת מע"מ).

4.מלבד שני הסכמים אלו, לא נחתמו בין הצדדים הסכמים נוספים למרות שמחומר הראיות עלה שהצדדים המשיכו להתנהל על פי חוזה השירות הנוסף במשך שנים לאחר מכן.

5.בשנת 2005 נקלעה הקרן לקשיים תקציביים, נעשתה לה תכנית הבראה ומונה לה חשב מלווה. מטבע הדברים, מצב זה השפיע לרעה על התשלומים למערערת והביא אותה, מאז שנת 2005, ליזום פניות לקרן על רקע העיכובים בתשלום.

6.בחודש מאי 2012 נערכה פגישה בין הצדדים, בפגישה זו נטלו חלק - מנהלת המערערת, ומצד שני רו"ח שרית זריהן שהייתה מנהלת הכספים של הקרן באותה עת (להלן: "הפגישה").

בעקבות הפגישה, נשלח ביום 10.6.2012 מכתב אל המערערת ממנהלת הכספים. במכתב זה צוין, בין היתר, כי מאחר והסכמי השירות נחתמו לפני שנים ואינם בתוקף, ומאחר ולא התקבל על ידי המערערת כל שירות או תמיכה (בין היתר מאחר שמדובר בתוכנה ישנה בפורמט DOS אשר אינה נמצאת בשימוש בכל מרכזי הקרן) – ההתקשרות הופסקה בפועל בחודש פברואר 2011 ומסיבה זו הקרן לא תיעתר לדרישות המערערת לתשלום חשבוניות שהונפקו החל ממועד זה.

7.כחצי שנה לאחר מכתב זה הוגשה התביעה בבית משפט קמא (התביעה נשוא ערעור זה) (להלן: "התובענה").

התובענה הוגשה במקור גם נגד מדינת ישראל אך בשלב מאוחר נמחקה.

מטעם המערערת הוגש תצהיר של אחד ממנהליה, ד"ר פרץ סוכר (להלן: "ד"ר סוכר").

מטעם המשיבה הוגש תצהיר של ויקטור בר גיל, מנהל הקרן.

בית משפט קמא סבר שעדותו של בר גיל היא עדות פסולה שכן זה האחרון החל לעבוד בקרן רק בנובמבר 2013 ולכן התאפשר לקרן לזמן עד ללא תצהיר.

הקרן לא הביאה בסופו של יום, עדים, והעדות היחידה שהייתה בפני בית משפט קמא, הייתה העדות של ד"ר סוכר.

8.בית משפט קמא ששמע את העד מטעם המערערת, ושמע את סיכומי הצדדים הגיע למסקנות הבאות:

א.השירות והתמיכה לתוכנה לא הסתיימו בשנת 1997 והמשיכו להינתן גם בשנים שלאחר מכן.

ב.כל עוד לא ניתנה הודעה על הפסקת ההתקשרות מצד הקרן והיא אף פנתה במהלך התקופה לקבלת שירות, הרי שההסכם חל גם לאחר התקופה שהוגדרה בהסכם השני (31.12.1997).

ג.למרות שההסכם המשיך לחול, לאור התנהלות המערערת, נדחו דרישותיה הכספיות נשוא התביעה.

ד.בית המשפט לא מצא כל אינדיקציה לחוב כספי של הקרן בגין התקופה החל משנת 2005, שאז החל הפיגור בתשלום, ועד פברואר 2011 – המועד שממנו עותרת התובעת (המערערת) לתשלום. דהיינו, תקופה של כ-6 שנים שלא הייתה שום אינדיקציה לחוב כספי.

בית משפט קמא קבע כי המערערת לא הציגה כל מסמך, חשבונית או קבלה שיהיה בהם כדי ללמד על טיב התמורה בגין תקופה זו וגרסת ד"ר סוכר בעניין "מצב ההתחשבנות במשך תקופה זו נמצאה בעיניי מעורפלת כך שלא ניתן לקבוע שעד לפברואר 2011 הנתבעת לא הייתה ביתרת חוב" (סעיף 16 לפסק הדין).

ה.עוד קבע בית המשפט כי בחירת המערערת להמשיך ולספק שירותים לקרן, חרף הקשיים של הקרן לעמוד במוסר התשלומים זמן כה רב, הינה התנהלות אשר נגועה בחוסר תום לב שיש בה כדי להביא לדחיית טענותיה של המערערת לזכאותה לתמורה חודשית מצטברת שראשיתה בפברואר 2011 ועד דצמבר 2012.

ו.מעיון בהתכתבות הדואר האלקטרוני שהגישה המערערת לבית משפט קמא נלמד "כי חרף הטרוניה של התובעת לעניין אי קבלת התשלומים והפיגור שהולך ומתעצם כפי שפורט לעיל, היא לא נמנעה מלטפל בפנייה של גורמים שונים בנתבעת." (סעיף 18 לפסק הדין).

מכאן הסיק בית משפט קמא, כי התנהגות זו של המערערת אינה מתיישבת בראש ובראשונה עם החובה לקיים זכות הנובעת מחוזה בדרך המקובלת.

ז.עוד קבע בית המשפט, כי מי שנותן שירות ואינו מקבל תשלום, "הדעת נותנת" שיפעל לדרישתו המידית ואם היא לא נענית הרי שהוא יחדל לתתו. העובדה שהקרן נכנסה לקשיים הייתה צריכה לעורר את חששה של התובעת שלא תקבל כספים בגין שירותי התוכנה. נותן שירות סביר שאינו מקבל תשלום יפעל בדרך כלל "להתרות בלקוחו כי ישלם עבור השירות ואם זה האחרון לא ייענה יפסיק לתתו זוהי הדרך המקובלת להגיב להפסקה חד צדדית או התמהמהות ממושכת עם תשלום התמורה" (סעיף 19 לפסק הדין).

ח.משהפסיקה הנתבעת לשלם עבור השירותים והתובעת הייתה מודעת לכך, היה עליה לכל הפחות לברר האם התנהגות זו אינה מעידה על ביטול ההסכם וזאת ללא קשר אם היו פניות נקודתיות אליה לקבלת שירות.

התנהגות המערערת מגלמת בתוכה כמה וכמה הפרות של חובה לקיים זכות הנובעת מחוזה בתום לב ובדרך מקובלת, העולות כדי שלילת זכאותה לתמורה החודשית המצטברת והמבוקשת (סעיף 22 לפסק הדין).

טענות המערערת

9.פסק הדין שזור טעויות שבעובדה והן טעויות משפטיות והוא עומד בניגוד לחוק ולהלכות המשפטיות. בית משפט קמא טעה כשלא ירד לשורש מהות ההסכם למתן תמיכה בתחום התוכנה אשר אינו תלוי כמות, דברים שהדריכו את בית משפט קמא בנתיב השגוי.

10.בית משפט קמא שגה כשלא הבהיר האם העדות היחידה מטעם המערערת אמונה עליו ואם לאו, למרות שדבריו של העד היו מקובלים על בית המשפט.

11.שגה בית המשפט בביקורת שהעביר על התנהלות המערערת. בית המשפט מדגיש כי מדובר בתוכנה ישנה שפותחה בסוף שנות השמונים של המאה הקודמת ואמירות אלו משדרות קונוטציה שלילית של בית משפט קמא, שגם קבע קביעות, במישרין ובעקיפין, כנגד כדאיות העסקה כאשר הפסיקה והדין קובעים שטענה לטעות בכדאיות העסקה אינה עילה להפרת ההסכם.

12.בית המשפט טעה כשלא קיבל את עדותו של ד"ר סוכר בעניין מצב ההתחשבנות וכל שהיה לו להעיר בעניין היה, כי התחשבנות בתקופה זו נמצאה בעיניו "מעורפלת" וזאת למרות שעדותו של ד"ר סוכר הייתה ברורה, הוא השיב לכל השאלות שנשאל מבלי שהמשיבה הביאה אף עד לעניין זה.

עוד טעה בית המשפט כשקבע ללא כל הסבר ותימוכין כי מתן המשך שירותי התוכנה של המערערת למשיבה למרות שלא שולמה לה תמורה מעידה על "התנהלות אשר נגועה בחוסר תום לב". תביעת המערערת הייתה תביעה כספית על פי התקשרות ארוכת שנים בין צדדים ששררו ביניהם יחסי אמון. משהודה מנהל הכספים של הקרן על קיום החוב הוא ביקש מהמערערת להמשיך במתן השירות והיא כיבדה את בקשתו והאמינה בכוונותיו והכספים הפסיקו להיות משולמים רק כאשר מנהל הכספים הקודם הועבר מתפקידו וקם דור חדש שלא ידע את יוסף.

בית המשפט שגה כשקבע שהתמורה של שירותי תמיכה לתוכנה תלויה במספר פניות כאשר ההסכם היה הסכם לתשלום קבוע ללא תלות בכמות השירות, כך שבמקרים שהייתה פעילות יתר לא נדרש תשלום עודף וכשהייתה פעילות חסר לא נדרשה הפחתה.

טענות המשיבה

13.הקרן היא הקדש ציבורי הפועלת ללא כוונת רווח שהייתה בקשיים ונמצאת גם בימים אלו בקשיים והיא ממומנת בתמיכה של משרד העבודה והרווחה תחת תכנית הבראה של מדינת ישראל.

בית המשפט בחן את העובדות הרלוונטיות והגיע למסקנות מפורטות ומנומקות, בין היתר, בהתייחס לחוסר תום לבה של המערערת וזאת ללא קשר לשאלה כי הכספים שנגבו בחוסר תום לב אם היו משולמים, היו מנוכים מחשבון שאמור לקדם אנשים בעלי מוגבלויות.

14.הערעור הינו ערעור עובדתי ומעלה טענות שנדונו בבית המשפט. לאחר שבית המשפט קבע שהמערערת לא הוכיחה את תביעתה, לקח לה זמן להלין על הפיגורים בתשלום, דבר המצביע על חוסר תום לבה. היה ברור שהמשיבה לא צריכה או לא מעוניינת בשירות ולכן לא שילמה עבורו ובחוסר תום לב המערערת המשיכה לשלוח חשבוניות לגבי התקופה בה לא נתנה שירות. מדובר בתוכנה מיושנת מסוף שנות השמונים, כאשר גם לשיטת המערערת, הפניות אליה אודותיה הלכו והצטמצמו.

15.ההסכם בין הצדדים בוטל בהתנהגות בפועל עוד בחודש פברואר 2011, והשירות הפסיק להינתן מאותה עת, למעט מקרה אחד ויחיד בו התבקש שירות מאז. ככל הנראה, פנייה שנשלחה לגבי השירות שהיה מאז שנת 2012, נשלחה על ידי מנהל המחשוב של המשיבה מבלי להבין שההסכם אינו בתוקף.

16.לאור כל האמור לעיל, דין הערעור להידחות.

דיון והכרעה

1. לאחר שעיינתי בהודעת הערעור, בעיקרי הטיעון ותיקי המוצגים שהגישו הצדדים, בתיק בית המשפט קמא, ושמעתי את טיעוני הצדדים בדיון שהתקיים לפניי, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להתקבל, ברובו.

    

2. בית משפט קמא קבע כממצא עובדתי, כי כל עוד לא ניתנה הודעה על הפסקת התקשרות מצד המשיבה, הרי שההסכם שנכרת בין הצדדים, תקף, שריר וקיים.

    

   חיזוק ומשנה תוקף, למסקנה זו, מצא בית משפט קמא גם בעובדה, שהמשיבה שטוענת היום שההסכם בוטל, פנתה לקבל תמיכה במרוצת אותה התקופה שההסכם היה בטל, לטעמה.

    

   לפיכך, קבע בית המשפט, שאין לקבל את טענת המשיבה, כי ההסכם שבין הצדדים לא חל ולא הוארך מעבר ליום 31.12.1997, המועד האחרון בו הייתה מערכת היחסים שבין הצדדים מעוגנת בכתב.

    

   מאידך, בית המשפט לא קיבל את תביעת המערערת ודחה אותה, למרות שקבע שההסכם לא בוטל לגבי התקופה הנתבעת, רק מטעמי:

   "התנהלותה של התובעת, יש לדחות את דרישתה הכספית נשוא התביעה..." (סעיף 14 לפסק הדין).

    

3. אותה "התנהלות", בגינה מצא בית משפט קמא לשלול את זכאותה של המערערת לתשלום, הינה אחת ויחידה, שהיא בתום לב המשיכה לתת שירות לקרן גם בתקופה שזו האחרונה לא שילמה את התשלום השוטף.

    

   קשה לי לראות כיצד ניתן לומר, שהתנהלות שכזו, הינה התנהלות חסרת תום לב, המהווה הפרה של הוראות סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, כפי שקובע בית המשפט קמא.

    

   המערערת הינה חברה/עסק, הנותן שירותי מחשוב ותמיכה ללקוחותיו, ובין היתר נתנה שירות תמיכה לקרן. בתחילה, התקינה המערערת אצל המשיבה, מערכת ניהול ממוחשבת על מנת ליישמו במרכזי האבחון והשיקום המקצועיים לבעלי מוגבלויות בכל האתרים בהם פועלת הקרן ברחבי הארץ.

    

   למערכת זו ניתן על ידי המערערת, שירות תמיכה קבוע על בסיס חודשי.

   למרות שמדובר במערכת ישנה יחסית שהותקנה בתחילת שנות התשעים, איש לא העיד, כי המערכת הפסיקה לעבוד בשלב מסוים או הוחלפה על ידי מערכת אחרת על ידי הקרן, רק מפאת העובדה שהיא אינה רלוונטית או שהתיישנה או שקיים בה ליקוי כלשהו.

   ההיפך הוא הנכון, הוכח במפורש שהקרן המשיכה להפעיל את התוכנה (באופן מלא או חלקי) שהרי נעשו פניות של הקרן למערערת ליתן שירותי תוכנה גם לאחר שנת 2012.

    

   ניסיונות הקרן היום לטעון בסיכומיה, כי מדובר מי שהזמין את השירות היה מנהל שלא ידע שהופסק הסכם השירות, אין בהם, כדי לענות או לסתור את העובדה ששירותי התמיכה נדרשו וניתנו באותה תקופה. משמע, התוכנה המשיכה לפעול ולעבוד (בכל האתרים או בחלקם), הקרן השתמשה בה ועשתה בה שימוש.

    

   יש לחזור להאיר (ואולי גם להעיר) ולהדגיש, כי מטעם הקרן, לא הובא אף עדות לתמוך בטענותיה, לא לגבי המשך מתן השירות, ולא לגבי הבנתה לעניין תקפות הסכם שירותי התמיכה, בתקופה הרלוונטית.

    

4. בית משפט קמא למד מההתכתבות בדואר אלקטרוני בין הצדדים כי:

   "חרף הטרוניות של התובעת לעניין אי קבלת התשלום והפיגור שהולך ומתעצם היא לא נמנעה מלטפל בפניות של גורמים שונים בנתבעת" (סעיף 18 לפסק הדין).

    

   ראשית- גם מקביעה זו ניתן להבין שהמערערת בתקופה הרלוונטית המשיכה לתת שירותי תמיכה וכקביעת בית המשפט המערערת "לא נמנעה מלטפל בפניות של גורמים שונים בנתבעת";

   ושנית-קשה לי להבין כיצד התנהגות שכזו של המערערת, שהינה התנהגות ראויה ונכונה, שלא לעמוד על קוצו של יוד, במערכת יחסים שבין צדדים, ובייחוד כשמדובר בתוכנה לה נזקקת הקרן בפעילותה השוטפת לטיפול באנשים בעלי מוגבלויות, הופכת לדעת בית המשפט להתנהלות ש: "אינה מתיישבת בראש ובראשונה עם החובה לקיים זכות הנובעת מחוזה בדרך מקובלת" (סעיף 19 לפסק הדין).

    

   לא ניתן להשתחרר מהתחושה, כי המערערת "נענשת" על כך שהיא לא הפסיקה מיד את מתן השירות לקרן, ולא הותירה אותה עם מערכת מחשוב בלתי מתפקדת. לוּ כך הייתה נוהגת המערערת, דווקא התנהלות שכזו, הייתה בעיניי, התנהלות חסרת תום לב מצדה בכלל, ובפרט כשמדובר בקרן העוסקת בטיפול באנשים בעלי מוגבלויות שמטבע הדברים זקוקה למערכת המחשוב לצורך המשך תפקודה.

    

   בזה לא הסתפק בית משפט קמא, כששייך למערערת התנהגות בחוסר תום לב הנובעת מאי הבנה או קריאה נכונה של המצב, אלא הוסיף וקבע, כי חוסר תום הלב הולך ומתעצם, בייחוד כשנוכחה המערערת שהקרן נקלעה לקשיים תקציביים ועובדה זו הייתה צריכה להוות עבורה אינדיקציה לכך שהקרן מאז שנת 2005 אינה מעוניינת עוד בשירותיה וכדברי בית המשפט: "הדבר היה צריך לעורר את חששה של התובעת כי לא תקבל תשלום בגין התמיכה" (סעיף 19 לפסק הדין).

    

   דעתי אינה כדעתו של בית המשפט בעניין זה.

   ראשית - מאז שנת 2005 ולמרות שהקרן נכנסה לקשיים תקציביים, היא מעולם לא הודיעה על הפסקת השירות אלא להיפך, היו מקרים, כפי שקבע בית המשפט, שהקרן קראה למערערת למתן השירות ועל כך איש אינו חולק, לפחות עד לשנת 2011.

   שנית - לא ברור כיצד הגיע בית המשפט למסקנה, שמאז שנת 2005 הייתה צריכה המערערת להבין שאי התשלום מהווה אינדיקציה לכך שלא מעוניינים עוד בשירותיה, למרות שהמשיבה ביקשה וקיבלה שירות בתקופה זו (ללא קשר לאינטנסיביות שלו).

   אין מחלוקת בין הצדדים, שעד לשנת 2011 שולמו התשלום החודשי בגין השירות (גם אם שולמו באיחור) למרות אותם "איתותים", שבית המשפט קמא סבר, שהיו אמורים להוות סימן למערערת כבר משנת 2005, על הפסקת השירות, שכלל לא נפסק, באותה התקופה שבין השנים 2005-2011 (תקופה שכלל לא נתבעה בתובענה).

    

5. התנהגותה הראויה והנכונה של המערערת שהמשיכה לתת שירות תמיכה לקרן במשך כשנה וחצי מבלי לקבל תשלום, עמדה לה לרועץ בעיני בית המשפט, שמצא אותה, כהתנהגות שלילית כדברי בית המשפט קמא:

    

   "הנני בדעה כי בחירתה של התובעת להמשיך ולספק מענה לפניות הנתבעת לשירותי תמיכה חרף הקשיים של הנתבעת לעמוד ב'מוסר התשלומים' זמן כה רב, הינה התנהלות נגועה בחוסר תום לב. בהתנהלות זו יש לטעמי להביא לדחיית טענותיה של התובעת לזכאותה לתמורה חודשית מצטברת שמתייחסת לתקופה שראשיתה כאמור החל מפברואר 2011... ועד דצמבר 2012" (סעיף 16 לפסק הדין. ההדגשה בקו אינה במקור י.ש.).

    

   כאמור, אני סבור שזו התנהגות ראויה ונכונה, בנסיבות העניין. הדברים מקבלים משנה תוקף, בהתחשב במיהותו של הלקוח שנקלע לקשיים כאלה ואחרים, וספק השירות – במקרה זה, המערערת, אינו מפסיק את מתן השירות, מתאזר בסבלנות בקבלת התשלומים, ונותן שירותי תמיכה למוסד הזקוק למערכת המחשוב, לצורך טיפול באנשים בעלי מוגבלויות.

    

   התנהלות שכזו, אינה יכולה להיות מוגדרת בשום דרך, כהתנהלות חסרת תום לב, ההיפך הוא הנכון.

    

6. למניעת כל ספק יובהר, כי עד למכתבה של גב' זריהן ב-10.6.2012 איש לא הודיע למערערת בין במישרין ובין בעקיפין כי ההסכם בוטל וכל האינדיקציות והמסקנות אליהן הגיע בית משפט קמא, לכך שההסכם בוטל, "בדרך של התנהגות", אינן מעוגנות ונתמכות בראייה כלשהי, אלא במסקנות שהסיק בית המשפט מהתנהלות הצדדים. ולטעמי כאמור, התנהלות הצדדים מעידה על ההיפך.

    

7. כידוע, בית משפט של ערעור, בדרך כלל לא יתערב בממצאים שבעובדה שקבע בית משפט קמא, אך כאן יש לזכור ולהזכיר שוב, שהמשיבה לא הביאה לעדות אף עד מטעמה.

   בית המשפט לא קבע שעדותו של עד התביעה - ד"ר סוכר, אינה מהימנה או שלא ניתן לסמוך עליה, ולכן אין מניעה שבית משפט של ערעור במקרה שכזה, יגיע למסקנות הפוכות מאלו שהגיע בית המשפט קמא על בסיס אותו מסד עובדות וראיות, שהיו לפני הערכאה הדיונית.

    

8. בית משפט קמא קבע כי אכן לא נמסרה כל הודעת ביטול מצד המשיבה עד ליום 10.6.2012, אך הוא מסיק על ביטול ההתקשרות על סמך התנהגות המשיבה.

    

9. בית המשפט הסתמך, בין היתר, על ההלכה כי: "ניתן לבטל חוזה בהתנהגות, בתנאי שההתנהגות היא כזו המלמדת בצורה חד משמעית על כוונתו של הצד לבטל את החוזה ובתנאי שהתנהגות זו הובאה לידיעת הצד השני" (ע"א 1570/92 בנק המזרחי נ' ציגלר [פורסם בנבו, 19.3.1995]).

    

   לאור פסק דין ציגלר הנ"ל, קבע בית המשפט, כי משעה שהמשיבה הפסיקה לשלם עבור השירותים בעקבות הקשיים התקציביים והתובעת הייתה ערה לכך, היה עליה לברר, אם התנהגות זו אינה מעידה על ביטול ההסכם בהתנהגות, במנותק מהשאלה האם משך אותה תקופה נעשו פניות נקודתיות לתמיכה בתוכנה (סעיף 19 לפסק הדין).

    

   אני סבור כי מסקנת בית המשפט המתבססת על הציטוט מפסק דין ציגלר, הייתה צריכה להוביל למסקנה ההפוכה. המשיבה לא נתנה כל הודעת ביטול (ראה דברי בא כוחה של המשיבה, עו"ד אגמון בדיון מיום 28.1.2014 כשאמר: "על פי הבדיקות שנעשו בקרן, לא יצאה הודעה על הפסקת ההתקשרות"), המשיכה לבקש שירותים כאלה ואחרים, וזו התנהגות המעידה באופן ברור על כוונה להמשיך בהתקשרות ולא על התנתקות ממנה.

    

   ההתכתבות שהוגשה לבית משפט קמא משנת 2012, מעידה באופן ברור כי עוד בחודש מרץ 2012 ביקשה המשיבה לעדכן את התוכנה.

    

   גם בית משפט קמא קבע כאמור בפסק דינו, כממצא שבעובדה, כי הוא אינו מקבל את טיעוני המשיבה והוא מקבל את טענת המערערת, כי במהלך התקופה הרלוונטית פנתה המשיבה לקבלת תמיכה במרוצת אותן השנים, ואף קבע כי העובדה שהמערערת המשיכה לספק שירותי תמיכה חרף אי התשלום, פועלת דווקא לרעתה, אך מדברים אלו ברור שלא יכולה להיות מחלוקת, כי בתקופה הנדונה ניתן שירות, במינון כזה או אחר.

    

   אין חולק עוד, כי התשלום המוסכם בין הצדדים היה תשלום קבוע ללא קשר להיקף השירות שניתן והמשיבה גם לא טענה אחרת במהלך הדיון בבית המשפט קמא.

    

10. גם הפסיקה וגם הדין רואים בהתנהלות שכזו של המערערת התנהלות ראויה של צד המבקש לקיים הסכם בחריצות, בהגינות, בתום לב ובדרך מקובלת.

     

    המשך מתן השירות הינו חובה שאינה תלוית תשלום (אלא אם הותנה במפורש בהסכם בין הצדדים אחרת), וגם אם המערערת בחרה בנסיבות המיוחדות של העניין להמתין עם התשלום עד שירווח מעט למשיבה, אין זה מעמיד אותה במצב של מי שצריך להיענש על התנהלות שכזו.

     

11. בהסכם בין הצדדים, הייתה חובה מצד המבקש לבטל את ההסכם, ליתן לצד השני הודעה על כך שלושה חודשים מראש וגם אם נראה בהודעת המבקשת מחודש יוני 2012 הודעה על הפסקה, הרי משהורתה המשיבה על הפסקה מידית, מבלי שנתנה על כך הודעה מוקדמת, היא זו שפעלה בחוסר תום לב.

     

12. המשיבה, כאמור לעיל, לא הביאה אף עד מטעמה לסתור את טענות המערערת וגם עובדה זו הייתה צריכה להילקח בחשבון על ידי בית המשפט כשבחן את שאלת תום הלב של הצדדים בהסכם.

     

    מי שתם לב, אינו נמנע מלהביא עדים בכלל ודווקא אי הבאת העדים על ידי המשיבה, הייתה צריכה להטות את הכף לחובתה במקרה זה. אפילו גב' זריהן שהייתה עדה חשובה והיא זו שחתומה על הודעת ביטול ההסכם, לא הובאה לעדות על ידי המשיבה וגם עובדה זו אומרת דרשני, בייחוד לאור העובדה שבישיבה מיום 28.1.2014 הצהיר ב"כ המשיבה שאמנם לא יצאה הודעה על הפסקת שירות אבל אנשי המשיבה אשר משתמשים בתוכנה מסרו לו שאינם עושים בה שימוש. למרות האמור, לא הביאה המשיבה את אותם עדים שיכלה להביא ובכללם את גב' זריהן כדי להוכיח את הצהרת בא כוחם, כי מנהלי המרכזים עצמם אכן לא קיבלו שירות.

     

13. לסיום, יש לציין כי בית משפט קמא התייחס בספקנות גם לגבי היקף החוב הנטען, למרות שהמשיבה עצמה לא טענה בכתב ההגנה או בסיכומיה, שהיא לא הייתה ביתרת חובה. המשיבה טענה כי ההסכם הגיע לסיומו בחודש פברואר 2011 ורק מתוקף טענה זו טענה שאינה חבה כספים לתקופה המאוחרת שנתבעה בתובענה.

     

14. לא ניתן להשתחרר מהתחושה שבית משפט קמא הרגיש סימפתיה ואולי אמפתיה למשיבה. דברים אלה קיבלו ביטוי מפורש ומשתמע בדברי בית משפט קמא אשר בין היתר קבע כי אם תתקבל התביעה: "כספים אלו ינוכו בהכרח מקופת הנתבעת אשר כל מהותה הינו בהגשמת התכליות החשובות שעיקרן בקידום ההשתלבות של בעלי מוגבלויות העומד בבסיס קיומה".

    העובדה שקיימת סימפתיה או אמפתיה לפעילות של אחד הצדדים המתדיינים, היא אפשרית, אבל היא לא מהווה צידוק לסטייה מהדין ומהמחויבות שנוטל על עצמו גוף, יהיו מטרותיו ראויות באשר יהיו.

     

    גם גופים ראויים וחשובים כמו המשיבה, צריכים לעמוד אחר התחייבויותיהם ולא ניתן לתת להם פטורים רק מטעמים של הייעוד והמטרה אותה הם באים לשרת.

     

    יש לקחת בחשבון תמיד, שמהצד השני עומדים אנשים שפרנסתם תלויה בהתקשרויות אלו ולא ניתן להתעלם מצרכיהם ומההתחייבויות שהם נוטלים על עצמם על מנת ליתן שירות לקרן.

     

    סָפקים שנותנים שירותים, כמו כל עובד של הקרן, זכאים לתשלום ולמשכורת, ואם הם ירצו אין כל מניעה שלאחר שיקבלו את המגיע להם יתרמו חלק משכרם, אם ירצו בכך.

     

15. בהתאם לחוזה השירות השני, זכאית המערערת לסך של 8,400 ₪ לחודש כשסכום זה צמוד למדד ומעודכן אחת לשלושה חודשים על פי המדד האחרון הידוע בתוספת מע"מ.

    המשיבה לא חלקה על סכום זה ששולם על ידה בהתאמה עד לחודש ינואר 2011.

    תביעת המערערת מתייחסת לתקופה שבין ינואר 2011 ועד לחודש יוני 2012, דהיינו 17 חודשים.

    המערערת לא הוכיחה קיומם של תשלומים נוספים להם היא זכאית, כמו הוצאות נסיעה או אתרים שהתווספו לרשימת האתרים המכוסים (ראה סעיף 3 להסכם השירות הנוסף) ולפיכך אני קובע, כי על המשיבה לשלם למערערת רק את הסך של 8,400 ₪ לחודש (סה"כ 142,800 ₪), כשסכום זה צמוד למדד מה - 1.1.12 (אמצע תקופת ההתקשרות בתוספת שלושה חודשים) ועד למועד הגשת התביעה, וממועד זה ואילך יתווספו לסכום הפרשי הצמדה וריבית, עד ליום התשלום בפועל, בהתאם לחוק פסיקת ריבית.

    בנוסף, תשלם המשיבה למערערת שכר טרחת עורך דין בסך כולל של 5,400 ₪ פלוס הוצאות (אגרת בית משפט השלום ואגרת הערעור כשאלו צמודים למדד ונושאים ריבית כחוק מיום תשלומם ועד למועד התשלום בפועל).

     

    ניתן היום, ט"ו חשוון תשע"ז, 16 נובמבר 2016, בהעדר הצדדים.