סתירת הדין אימתי ובידי מי; הסכם חריג שאושר בלי לוודא כראוי את הבנתו ועשייתו מרצון ושצד לו חזר מהסכמתו לו טרם הגירושין

ההליך שלפנינו והרקע לו

לפנינו בקשתו של המבקש הרשום מעלה לעיון מחדש בפסק הדין שניתן בעניינם של הצדדים – שלו כמשיב ושל המשיבה כמערערת – ולסתירת דינו.[1]

לפנינו גם תשובתה של המשיבה לבקשה זו.

נזכיר בקצרה ונבהיר בקליפת אגוז במה דברים אמורים:

הצדדים, שהיו נשואים כעשור ומערכת יחסיהם התאפיינה באלימות, בטענות לבגידה ובשאר מרעין בישין, חתמו בשעתו על הסכם גירושין שאושר בבית הדין. מאוחר יותר סירבה האישה להתגרש, ואף גילתה דעתה כי אינה מסכימה עוד לאמור בהסכם, אולם חויבה בגירושין, והצדדים התגרשו.

האישה עתרה לבית הדין בבקשה לבטל את הסכם הגירושין שלטענתה נחתם שעה שאין היא כשירה דיה כדי להסכים לו, ואולי אף לא כדי להבין אל נכון את משמעויותיו ותוצאותיו, אף נתונה תחת לחץ ואיומים. כן טענה, אם כטענה עצמאית ואם כראיה תומכת לאמור, כי ההסכם הוא הסכם מקפח בעליל.

בית דין קמא שדן בעתירה זו החליט לדחותה תוך שהוא דוחה את טענת אי־הכשירות וקובע כי לא הוכחה, וביתר פירוט כי לא הוכח שהאישה הייתה בעת כריתת ואישור ההסכם תחת השפעתם של כדורים ששיבשו את שיקול דעתה כפי שנטען. עוד קבע כי היותו של הסכם הסכם מקפח לכאורה אינה סיבה מספקת כשלעצמה כדי לבטלו, שכן רשאי אדם להסכים אף להסכם כזה, ואינה ראיה מספקת לאי־הכשירות שכן ייתכנו הסברים אחרים להסכמה.

האישה ערערה על פסק דינו זה של בית דין קמא וערעורה נדון בבית הדין הגדול במותב ששניים מחבריו היו שניים מהחתומים מטה והשלישי הוא הרה"ג אהרן כץ שליט"א שיצא לגמלאות לאחר פסק הדין שניתן בערעור ושהשלישי בחתומים מטה בא בחריקיה.

בפסק דינו של בית דין זה (במותב האמור) התקבל הערעור במלואו.

פסק הדין קבע כי בניגוד לדברי בית דין קמא יש בסיס איתן להנחה כי האישה חתמה על ההסכם בהיותה במצב נפשי שבו שיקול דעתה עשוי להיות לקוי, בין שנטלה כדורים שאכן הביאו לכך כטענתה – שגם לדברי בית דין קמא לא נשללה אלא שגם לא הוכחה – ובין שלא נטלתן, ואף אם לא הייתה אז בגדרו של מי שאינו כשיר לפעולות משפטיות ודאי שנדרש היה לוודא היטב כי אכן היא מבינה את אשר לפניה, מעל ומעבר לחובה המוטלת על בית הדין לוודא כאמור בכל אישור הסכם ובנוסף לחובה היתרה המוטלת עליו לעשות כן כשההסכם כשלעצמו מעורר תהיות.

פסק הדין קבע גם כי מפרוטוקול הדיון שבו אושר ההסכם ומנוסח ההחלטה שבה אושר – ויודגש כי הדיין שאישר את ההסכם אינו חלק מן המותב שדחה את בקשת ביטולו – נראה כי הדיין שאישר את ההסכם לא היה ער לנתונים המצריכים את הזהירות היתרה באישור ההסכם האמור בשל מצבה ורקעה הנפשי של האישה.

עוד נקבע כי עולה מן הפרוטוקול וההחלטה האמורים כי הדיין אף לא וידא את הבנת האישה את ההסכם, משמעויותיו ותוצאותיו, ואת עשייתה אותו מרצונה החופשי, כדרישת המחוקק – לגבי הדרישות הללו עצמן ולגבי חובת הדיין לוודא את קיומן גם יחד – במידה הנדרשת בהסכם מעורר תהיות כאמור, אף במנותק משאלת הרקע הנפשי, ואולי אף לא במידה הנדרשת בהסכם 'רגיל', אלא הסתפק בהצהרת הצדדים בעניין.

נקבע כי באמור יש הן כדי לדחות את קביעתו של בית דין קמא שהדיין עשה כאמור ושעשייתו זו כשלעצמה שומטת את הקרקע מתחת טענותיה של האישה לאי־כשירות והן כדי לקבוע כי נפל פגם מהותי בהליך אישור ההסכם וכי מכוחו, ובוודאי שעה שההסכם הוא מקפח לכאורה, יש לקבוע כי ההסכם בטל, משום שלא אושר כחוק, אף אם נניח כי את טענות אי־הכשירות לגופה יש לדחות או למצער אין להוכיח.

עוד נקבע בפסק הדין כי אין יסוד להסברים החלופיים להסכמתה של האישה להסכם המקפח, כי ההסבר השיורי היחיד הוא כי אכן הסכימה להסכם בשל חוסר מודעות והבנה, תחת לחץ ואיומים או בשל צירופם של שני גורמים אלה גם יחד, וכי הסבר זה אינו רק ההסבר השיורי אלא גם נתמך בכמה ראיות.

עוד נקבע כי אף לולי כל האמור יש לראות את ההסכם כבטל משום חזרתה של האישה ממנו טרם הגירושין, ומאחר שכפי שבואר בפסק הדין בהרחבה בנסיבות שבהן במועד הגירושין אין לראות את הגירושין כתמורה שמקבל הצד המקופח והחוזר בו, שכן אף בהם אינו מעוניין, אף אם הגירושין כשלעצמם מחויבים – אין לראות את ההסכם כתקף אם חזר בו ממנו צד זה טרם הגירושין עצמם.

פסק דינו של בית דין זה, שהאמור לעיל אינו אלא תמצית של התמצית מכשישים העמודים שעליהם התפרשׂ ושבהם נומקה כל אחת מהקביעות העובדתיות וההלכתיות־משפטיות האמורות בהרחבה, ניתן ביום כ"ז בתמוז התשע"ח (10.7.18).

לאחרונה, כשנתיים ומחצה לאחר מתן פסק הדין הגיש המבקש את בקשתו האמור לעיון מחדש ולסתירת הדין. הגשת בקשה כזו לאחר פרק זמן שכזה אומנם אפשרית על פי תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג (להלן "תקנות הדיון" או "התקנות"), אך אינה חזון נפרץ.

בהקשר זה ייאמר כבר עתה כי בין הטענות שטען המבקש אז ואף עתה נכללת גם הטענה כי המערערת דאז – המשיבה דהיום – ביקשה את ביטול ההסכם באיחור שיש בו כדי ללמד שטענתה על עשייתו שלא מרצון חופשי או ללא הבנתו כראוי – לאו טענה היא. לטיעונו זה של המבקש – אז המשיב – בא מענה בפסק הדין עצמו, על יסוד הנסיבות, המצב הנפשי והיות המערערת אסירה במשך חלק מתקופת השיהוי המדוברת (ויפה היה לה אז התיאור שבלשון משורר תהילים "אסירי עוני וברזל" כשהעוני הוא גם המצב הכלכלי וגם בבחינת "אין עני אלא בדעת"), ואין כאן המקום להאריך. ברם משמגיש מבקש דנן בקשה לסתירת דין שנתיים ומחצה לאחר מתן פסק הדין שמא ראוי היה שנאמר לו טרם כול "טול קורה מבין עיניך".