ספיר נ' מועצה מקומית סביון

           לפנַי בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (השופט צ' דותן) מיום 6.8.2017 בעת"מ 2522-04-17, הדוחה את בקשת המבקש שלא לחסום את חיבור ביתו לתשתית הביוב הציבורית. לצד הבקשה הוגשה בקשה לצו ביניים ארעי ובקשה להוספת ראיות.

הרקע לבקשה וההליכים הקודמים

1. המבקש חיבר את ביתו ברחוב הר דפנה בסביון (להלן: הבית) אל מערכת הביוב הציבורית שבאחריות המשיבה, המועצה המקומית סביון (להלן: המשיבה או המועצה), שהקמתה וחיבורה טרם הושלמו. בעוד המבקש עמד על כך שקיבל אישור בעל-פה לעשות כן ממר חנן קרן, מנהל התשתיות במועצה (להלן: מר קרן), לטענת המשיבה המבקש התחבר למערכת הביוב הציבורית על דעת עצמו ומבלי שקיבל על כך אישורים מתאימים. על רקע מחלוקת זו ולאחר שבמהלך שנת 2016 דרשה המועצה כי המבקש יתנתק ממערכת הביוב הציבורית, ביום 2.4.2017 הגיש המבקש עתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים מרכז-לוד, בגדרה התבקש בית המשפט להורות למשיבה לחדול מדרישתה כי המבקש ינתק את חיבורו למערכת הביוב הציבורית ותתיר את המשך קיומו של החיבור כאמור. לצד העתירה הגיש המבקש בקשה לצו ביניים אשר יאסור על המשיבה לחסום את החיבור האמור או לפגוע בו, ולנקוט נגדו הליכי גביה. ביום 27.4.2017 נדחתה הבקשה ברובה. בית המשפט אכן נתן צו ביניים לפיו מנועה המשיבה מלנקוט בהליכי גבייה כלפי המבקש בנוגע לחיובים מושא העתירה, אך דחה את הבקשה לחסום את המשיבה מלפעול לניתוק הבית ממערכת הביוב הציבורית (להלן: ההחלטה הראשונה).

2. במסגרת ההחלטה הראשונה נקבע כי לא עלה בידי המבקש להוכיח "זכות לכאורה"; כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבה לאור העובדה שהזרמת שפכי הביוב מביתו גורמת למפגע סביבתי ולפגיעה ברווחת תושבים אחרים; כי קיים פתרון חלופי בדמות הקמת בור ספיגה אליו יחובר הבית וכפי שעלה מחקירתו של מר קרן העלות לכך נעה בין 3,000 ש"ח ל-5,000 ש"ח. על החלטה זו הגיש המבקש לבית משפט זה בקשת רשות ערעור, בקשה למתן צו ביניים ובקשה להוספת ראיות חדשות (בר"ם 4006/17). ביום 21.6.2017 ניתנה החלטה (השופט ע' פוגלמן) בגדרה התקבלה הבקשה להוספת ראיה שעניינה הצעת מחיר עבור הפתרון החלופי שצוין על ידי בית המשפט לעניינים מנהליים, אשר ממנה, לטענת המבקש, עולה כי העלויות הכרוכות בפתרון כאמור הינן גבוהות בהרבה מהמחיר שציין מר קרן. נקבע כי מבלי להביע עמדה לגופם של דברים, הדיון יוחזר לבית המשפט לעניינים מנהליים על-מנת שיוכל לבחון גם את הצעת המחיר האמורה ויחליט אם יש בהצעה כדי לשנות את התוצאה בבקשה למתן צו ביניים. כן נקבע כי צו ארעי שהוציא בית משפט זה יעמוד על כנו עד אשר תינתן החלטה אחרת על ידי בית המשפט לעניינים מנהליים.

3. לאחר שהוחזר הדיון לבית המשפט לעניינים מנהליים, התקיימו שני דיונים בבקשה ונחקרו חלק מעורכי הצעות המחיר וחוות הדעת מטעם הצדדים. במסגרת זו המבקש הגיש שלוש הצעות מחיר: הצעת מחיר אחת, של מר אלברט קליימן (להלן: מר קליימן) המתייחסת לקידוח בור ספיגה בעומק של עד 12 מטר בעזרת מכונת קידוח, בסך של 11,115 ש"ח; שתי הצעות מחיר נוספות שעניינן עבודות בנייה שנדרשו לצורך ביצוע הקידוח בעזרת מכונה כאמור, בסך של 97,000 ש"ח ושיקום הגינה לאחר ביצוע עבודות הבניה והקידוח בסך של 88,487 ש"ח. מנגד, המשיבה הגישה חוות דעת מטעם מהנדס הקובעת כי ניתן לבצע את קידוח בור הספיגה בקידוח ידני, ללא צורך בשימוש בכלים הנדסיים כבדים ומבלי לגרום לנזקים משמעותיים. הצעת המחיר שהוגשה בעניין זה הועמדה על סך של 8,190 ש"ח, ללא פינוי העפר מהשטח ובהסתייגות כי יתכן וקידוח עד עומק 10 מטר לא יספק על-מנת להגיע ל"שכבה מחלחלת".

4. במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי העיד מר קליימן בעניין הצעת המחיר שנערכה על ידו, וטען כי קידוח ידני איננו רלוונטי במקרה זה, שכן בנסיבות העניין קיים צורך בקידוח בחצר הבית בעומק של 18-20 מטרים על-מנת להגיע לאדמה מחלחלת. עורכיהן של שתי הצעות המחיר הנוספות שהגיש המבקש לא הופיעו בבית המשפט וממילא לא נחקרו. מנגד, מטעם המשיבה העידו מספר עדים כי ניתן לקדוח בקידוח ידני שני בורות, כל אחד מהם בעומק של 10 מטר, אשר יפעלו ב"רוטציה".

5. ביום 6.8.2017 ניתנה החלטה החוזרת ודוחה את הבקשה לצו ביניים (להלן: ההחלטה השנייה). בית המשפט קבע כי יש לראות את שתי הצעות המחיר האחרונות שהגיש המבקש כאילו לא הוגשו כראיה, מכיוון שלא הוגשו באמצעות עורכיהן אשר לא הופיעו ולא נחקרו עליהן בבית המשפט. לפיכך, די היה בכך כדי לסיים את הדיון, לאור העובדה שהדיון הוחזר לבית המשפט המחוזי רק על-מנת שתבחן הצעת המחיר (הגבוהה) שביקש המבקש להוסיף, והצעת המחיר האחת שהוגשה כהלכה הסתכמה בסך של 11,115 ש"ח בלבד. חרף זאת, בית המשפט נדרש למחלוקת שניצתה בין הצדדים בשאלה האם יש להשתמש במכונת קידוח או שניתן להסתפק בקידוח ידני. לאחר שהתייחס לטענות בדבר עמידותו של בור שנחפר בקידוח ידני, קבע בית המשפט כי הפתרון של חפירת שני בורות ספיגה בקידוח ידני, אשר יעבדו ב"רוטציה", הינו פתרון חלופי, מעשי וסביר, ועלותו הוערכה על סך של כ-25 עד 30 אלף ש"ח. משכך, ומשנמצא כי נזקו של המבקש אינו בר-השוואה לנזק הכרוך בהמשך חיבורו לתשתית הביוב הציבורית, נדחתה הבקשה לצו ביניים שעניינה לאסור על המשיבה לחסום את חיבורו של הבית לתשתית הביוב הציבורי או לפגוע בחיבור כאמור, וזאת החל מיום 22.8.2017. כן נפסקו לטובת המשיבה הוצאות משפט בסך של 15,795 ש"ח ושכר טרחת עורך דין בסך של 8,000 ש"ח בתוספת מע"מ. לשלמות התמונה יצוין כי לאחר שניתנה ההחלטה השנייה, ניתנה ביום 10.8.2017 החלטה נוספת על ידי בית המשפט לעניינים מנהליים במסגרתה ניתנה לעותר שהות נוספת "לביצוע הפתרון החלופי" וזאת עד ליום 31.8.2017. מכאן בקשת רשות הערעור שלפנַי.

טענות הצדדים

6. עיקר טענת המבקש בעת הזו היא כי שגה בית המשפט כאשר נתן דעתו לפתרון החלופי של קידוח ידני של שני בורות, אשר הוצע על ידי עדי המשיבה רק במהלך הדיון, ללא שהוצג קודם לכן בחוות הדעת או בהצעות המחיר שהוגשו מטעמה. למבקש לא ניתנה הזדמנות ראויה להגיב לפתרון זה. בית המשפט גם התעלם מכך שחפירת שני בורות ספיגה באופן ידני תחייב ביצוע של "חפירה אדירה בשטח". גם שגה בית המשפט באופן בו תִמחר את הפתרון החלופי, ללא שנדרשה המשיבה להוכחת העלויות של הצעתה ומבלי שניתנה הדעת לעלויות הריאליות של הפתרון המוצע. 

7. המבקש חזר על טענתו לפיה מאזן הנוחות נוטה לטובתו, נוכח העובדה שהמשיבה לא הציגה כל ראיה להוכחת טענותיה בעניין הנזקים שיגרמו לה, ובית המשפט גם לא נתן מספיק משקל לעובדה שתושבים רבים מחוברים לקווי ביוב מסוג זה; שהמשיבה עצמה אינה חולקת כי למבקש ייגרמו נזקים חמורים אם ינותק מתשתית הביוב הציבורית; שאם לא תתקבל הבקשה, העתירה עלולה להפוך לתאורטית. כן נטען כי הקמת בורות ספיגה מהווה מפגע תברואתי חמור בפני עצמו, הפוגע באופן משמעותי בסביבה ובציבור, והיא אף אסורה מכוח סעיף 2 לתקנות המים (מניעת זיהום מים)(בורות ספיגה ובורות רקב), התשנ"ב-1992.