סער נ' הייניק ואח'

פסק דין

זוהי תביעה שהחלה להתנהל בבית המשפט לתביעות קטנות ו הועברה לבוררות בלשכת עורכי-הדין, שלא צלחה. כשחזר בירור התביעה לבית המשפט נותק הקשר עם בעלי הדין ואז ניתן פסק-דין בהעדר התייצבות נגד הנתבע (וגם בוצעו הליכים שונים בהוצל"פ). כעת מבקש הנתבע לבטלו. שמעתי את בעלי הדין היום, ומצאתי שאכן סביר שהנתבע לא ידע בפועל אודות הדיונים שאליהם לא התייצב. הוא הסביר שעזב את הארץ, הותיר הוראת "עקוב אחרי" בדואר, כך שדברי הדואר אמורים היו להגיע לבית אמו – אך בפועל לא נעשה כך. איני סבור שהנתבע קיבל בפועל את הזימונים הקודמים ואיני סבור שאי-קבלתם נובעת ממחדל כלשהו שלו. לגוף הענין היו בפיו טענות הגנה טובות. לפיכך, מבוטל פסק-הדין מיום 20.2.08 ולהלן הכרעה בתביעה לגופה.

התובע הגיש המרצת פתיחה בבית-המשפט המחוזי בת"א באמצעות הנתבע, שהיה אז עו"ד. בבקשה נטען שהתובע רכש זכויות בעלות בנכס מקרקעין. בשלב מסוים העלה צד שכנגד טענה של חוסר סמכות עניינית. הנתבע זימן את התובע למשרדו בבהילות ונערך "תצהיר משלים" ובו נטען שנפלה "טעות סופר" והזכויות הנתבעות הן של דיירות מוגנת דווקא. אחר-כך, פרש הנתבע ממקצוע עריכת הדין והתיק עבר לטיפולו של צד ג'. בעת טיפול זה התקבלה הטענה שלבית המשפט המחוזי אין סמכות עניינית לדון בהליך שמקומו בבית משפט השלום ועל התובע הושטו הוצאות משפט. התובע דורש שהנתבע ישיב לו את שכר הטרחה שגבה ואת ההוצאות שבהן חוייב.

הנתבע טען שהכין את הבקשה ואת התצהיר המקורי, שבהם טען התובע לבעלות בנכס, על סמך מידע בעל-פה שסיפק לו התובע עצמו ובמסגרת של ניסיון להשיג סעד זמני דחוף בבית המשפט המחוזי. התובע לא הציג בפניו מסמכים התומכים בטענת הבעלות שלו, שכן לטענתו הם הושמדו בשריפה. את התצהיר המשלים הכין כשהתברר לו שהתובע לא אמר לו אמת. כדי לשמור על כבודו של התובע בבית המשפט ועל סיכויי תביעתו, נכתב בתצהיר המשלים שבבקשה המקורית נפלה "טעות סופר" ובמקום להמשיך ולטעון לזכות "בעלות" שונתה החזית וכעת נטען לזכות של "דיירות מוגנת", אך למעשה לא היתה כל טעות סופר.

הצגתי לתובע שאלות אחדות בענין זה, שעומד בלב המחלוקת. מתשובותיו שוכנעתי, שהוא אכן לא הציג לנתבע כל מסמך המוכיח אילו זכויות רכש. מכאן שצודק הנתבע בטענה העובדתית שלו, שהבקשה והתצהיר המקורי איפיינו את הזכות הנטענת של התובע רק לפי מידע שמסר התובע בעל-פה. כעת נותרו שתי חלופות: הראשונה, שהתובע אמר לנתבע את האמת, דהיינו, שרכש זכויות של דייר מוגן, אבל הנתבע, ברשלנותו, כתב "בטעות", שמדובר בבעלות. על סמך אותה טעות הגיש את הבקשה בבית המשפט המחוזי. כשניסה לתקן את הטעות (באמצעות התצהיר המשלים), לא תיקן את הטעות הדיונית והותיר את ההליך תלוי ועומד בבית המשפט המחוזי. זוהי גירסת התובע.

החלופה השניה היא, שהתובע לא אמר מתחילה לנתבע את האמת והנתבע הכין את הבקשה ואת התצהיר בדיוק בהתאם למה שאמר לו התובע. כשגילה שהתובע לא אמר לו אמת, עשה מאמץ לחלצו מתוצאות הדבר והגיש תצהיר משלים שבו ניסה לצבוע את שינוי החזית בגוון מכובד (ומכאן הטענה בדבר "טעות סופר"). ממילא, ככל שההליך נכשל והתובע חויב בהוצאות משפט, הדבר קרה באשמת התובע.

התסריט הראשון בלתי סביר לגמרי. התובע טען שאינו מבין במשפטים, והלך כעיוור אחרי הנתבע שערך עבורו את הבקשה והתצהירים. האם חוסר ההבנה המשפטי שלו עולה עד כדי חוסר יכולת להבחין בין רכישת זכות בעלות ורכישת זכות של דיירות מוגנת?

אם התשובה חיובית, בהחלט יתכן שלא אמר לנתבע, עורך הדין שלו, שרכש זכויות של דייר מוגן, אלא שרכש בעלות. אם כך עשה, הרי שהנתבע צודק והתובע הטעה אותו וגרם במו פיו לתקלה.

אם התשובה שלילית – והתובע כן מבדיל בין זכות בעלות לבין דיירות מוגנת, הכיצד חתם על תצהיר שבו הוא טוען לזכות בעלות ולא לזכות של דיירות מוגנת? אין לתובע הסבר ממשי לכך.

עיון בהמרצת הפתיחה מראה שהיא מלאה בפרטי פרטים עובדתיים שכולם מכוונים להראות שהתובע רכש בנכס זכות בעלות מובהקת ושלמה. לא מדובר בטעות סופר או בפליטת קולמוס, אלא בעצם חזית המחלוקת המשפטית שהועמדה בפני בית המשפט המחוזי – ובפרטים ששום עורך-דין אינו יכול לדעת בלי שסופקו לו על-ידי הלקוח. אין ספק שמי שניסח את המרצת הפתיחה האמין שלקוחו טוען לזכות בעלות. קשה להאמין שעורך-דין כלשהו ינסח כתב טענות כזה על סמך סיפור של אדם האומר לו שרכש זכויות של דיירות מוגנת. סיפורו של התובע בלתי סביר מאוד. תביעתו נשענת כולה על אמינותו – ואמינותו היא לכל היותר אמינותו של אדם שחתם על תצהיר שתוכנו אינו אמת. לעומת זאת, הסיפור שבפי הנתבע נשמע סביר לגמרי. למשרדו הגיע לקוח במצוקה שנזקק לסעד דחוף. ללקוח היתה טענה שלא נתמכה במסמכים כתובים. להעדרם של המסמכים היה הסבר טוב. הוא הגיש בקשה על סמך גרסה שבעל-פה, אשר הלקוח תמך בתצהיר.

מרגע שהסתבך התובע במתן תצהיר כוזב, צפוי היה לכשלון בהליך ולפסיקת הוצאות משפט. עורכי-דין יכולים לסייע לאדם בדרכים רבות, אך לא תמיד יש בכוחם לחלצו מהתוצאות של מעשה כזה – ואין הדבר מטיל בהם חותם של רשלנות.

בנסיבות אלה אני דוחה את התביעה ואת הודעת צד ג', ששורבב לפרשה שלא בטובתו.

הנתבע ישא בהוצאות צד ג' בסך 3,000 ₪. התובע ישא בהוצאות הנתבע בסך 6,000 ₪.

ניתן היום, כ"ו טבת תש"ע, 12 ינואר 2010, בהעדר הצדדים.